מנאס קראמבלקאר, מומו מיאזאקי וקנת א' רוברטסןיצרו פרויקט, בקורס Data Visualization במכון לעיצוב אינטראקטיבי בקופנהאגן (CIID), שנקרא "שפה חרישית" (Silent Language). לשיטתם של השלושה, החלק הקשה ביותר בלמידת שפה הוא הבנת המבטא, שבסופו של דבר באה לידי ביטוי ב"אותיות חרישיות" - אותן אותיות שקיימות בשפה הכתובה, מבלי שהוגים אותן בפועל. למעשה, המבטא נוצר מהאופן שבו אנשים בוחרים להתייחס לאותיות חרישיות. כחלק מהפרויקט נוצרה השוואה בין השפות, אנגלית, צרפתית ודנית, והסטודנטים הראו באחוזים כמה אותיות בטקסט הן חרישיות. מעניין מהו שיעור האותיות האלה בעברית.
אני מאוד מזדהה עם הפרויקט הזה, מכיוון שגם אני חווה חיים בשפה שאינה שפת-האם שלי. להערכתי, אלגוריתמים מסוג זה שמתייחסים לשפה ולטקסט יכולים לספק תוואי חדש לטיפוגרפים בארץ. בהכללה גסה, טיפוגרפים נחשבים לאנשים פדנטים, מסודרים, לעתים אנטי-טכנולוגיים. דווקא השילוב של טיפוגרפיה וטכנולוגיה יכול לייצר חוויות חדשות של קריאה והתייחסות לשפה. אני יכול לדמיין פרויקט גמר שלוקח את תהליך הלמידה שעולים חדשים עוברים, ומנסה לעזור להם באמצעים טכניים-עיצוביים כאלה.
