אלמלא הנסיבות הבטחוניות הקשות של השבועות האחרונים, הרחובות שלנו היו בוודאי חוגגים את כניסתה של השכונה לצמרת דירוג השכונות ההיפסטריות על פני האדמה (שנייה רק לוויליאמסבורג בברוקלין). אבל בדיוק אותן הנסיבות מלמדות שייתכן והבחירה של אתר הלייף סטייל האמריקאי היתה מעט נמהרת.
מי שהפציץ בסוף השבוע שעבר את גינת דרויאנוב בכתובות גרפיטי רבות המבכות את כריתת העצים הקרובה והריסת הגינה היחידה בשכונה, ידע על מה הוא מדבר.
הרחובות שלנו מלאים, כידוע, בהפתעות. לפעמים זה סתם שבר מרצפת ולפעמים ממש ממתק:
הפעם הראשונה שהבחנתי בקרון הצבעוני היתה בחודש ינואר השנה. הוא היה נעול אז מאחורי שער ברזל, ברחוב נחלת בנימין, ברחבה שבין הבניינים 140 ו-142. ניסיתי ללא הצלחה להתקרב ובסוף הצלחתי רק להשחיל את היד והמצלמה ברווח צר בצד הגדר:
כעבור שלושה ימים חלפתי שם שוב. הפעם שער הברזל היה פתוח וכך גם דלת הקרון, ויכולתי להציץ אל קרביו ולראות בתוכו גם שרפרף:
ראיתי, חייכתי, צילמתי, שכחתי.
זה סיפור שמתחיל בפח האשפה. שקית נייר מנומרת שהציצה ממנו בוקר אחד תפסה את העין עד כדי כך שדחפתי את האף. בראש השקית היו פזורים כמה דיסקים:
מחברת עטופה בעטיפת ניילון שכבר לא רואים היום:
ובליל של ניירות שנראה כי נשרו מקלסר של תלמיד:
הידיים נמשכו פנימה. ושם נמצא אוצר, שהחלטתי -- שלא כמנהגי -- לאסוף. כן, לקחת הביתה.
קשה למצוא ברחובות שלנו פריחה אביבית טבעית ומשמחת, אך למרות זאת נפתח בחדשות הטובות: הגינה החדשה ברחוב בן עטר חוברה סוף סוף, כשלושה חודשים אחרי ההכרזה על פתיחתה, לחשמל:
אז מאור כבר יש, אבל מים עדיין לא. והמזרקה, הנטועה במרכז הגינה ככעבה במכה, ממתינה בסבלנות לשעתה:
כשיזרמו המים אפשר יהיה לספר את סיפורה המלא של גינת הכיס המוגדרת "גינה זמנית".
גדוד של מחליפי תמרורים פשט בשבועות האחרונים על הרחובות שלנו. צוותים של צעירים חסונים חונים היכן שחונים:
עם טנדרים עמוסי צינורות, שלטים ובטון רטוב:
ממש בקרנות הרחוב, לעיני העוברים והשבים, מחברים החסונים שלטים לעמודים:
עוקרים תמרורים ישנים ונוטעים חדשים:
הסדרי החניה לא משתנים. החסונים מחליפים חלק מעמודי התמרורים הדקים:
בעמודים יותר עבים:
"זה רק יותר חזק", מרגיע אחד מהם.
אם דלת הדיקט בבית המלאכה למסגור תמונות של יהודה יבנאי ברחוב וולפסון 14 היתה תכנית טלוויזיה, היא היתה הכלאה נדירה של "ערב טוב" עם גיא פינס, "המעגל" של דן שילון ושידורי הלילה הנוסטלגיים של הערוץ הראשון. זמרות ופוליטקאים, ציירים ודוגמניות, משוררים ובמאיות, כוכבי טלוויזיה ומעצבי אופנה, מאיירים ומלחינים; כולם עברו אצל יבנאי והותירו את חותמם על לוח הדיקט.
טוב טוב שומר יבנאי על הדלת. בלילות הוא מכסה אותה בלוח נוסף, שלא יתיזו עליה גרפיטי; ובשעות היום, כשהוא בבית המלאכה, הדלת פתוחה, ולמעשה מוסתרת.
על אף שהרחובות שלנו בדרך כלל מעדיפים את האמנות שלהם פיגורטיבית ומונצחת על קירות, אוצר הדימויים המגוון של מיכל נאמן, כלת פרס ישראל לאמנות פלסטית לשנת תשע"ד, לא זר להם (גם אם אצלנו השימוש בהם פרוזאי ונטול כוונה אמנותית).
על קירות ומדרכות, עצים ואדני חלונות, בפינות גלויות או נסתרות; הרחובות שלנו מלאים בפתקים; מחשבות, תוכניות, מאוויים, בקשות, משימות, תזכורות, נאומים, הודעות, רשימות קניות, וגם התחכמויות; כתובים בכתב יד; בעט, בגיר, בטוש צבעוני, לא משנה; הרחובות לא מפסיקים לספר.
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.