"סילו ישראלי", ספרו הטרי של האדריכל פרופ' יוסי פרידמן, הוא שיעור מאלף בחשיבותם של דברים קטנים ובערכה המפתיע של קונקרטיזציה: כיצד ההתמקדות בפיקסל אחד מתוך תמונת ענק, שולי וזניח ככל שיהיה, מצליחה לעתים לייצר אמירה רבת משמעות על תפניות הזמן, על קשרי טכנולוגיה ותרבות ועל פניה של החברה כולה.
פרידמן לא כיוון לכך בהכרח. לדידו, הוא הגשים חלום אישי ישן, לתעד ולשמר בדימויים ובכתב את מגדלי התבואה הנטושים והזנוחים של ישראל. אהבתו לממגורות נולדה בילדותו בעיר התחתית בחיפה, אל מול הנמל, בצל מלבן הבטון העצום של "דגון". אביו ניצול השואה היה גם הצלם הרשמי של אבא חושי ועיריית חיפה, והתפקיד הזה איפשר לפרידמן-הילד, שכבר אז ידע שיהיה אדריכל, נגישות אל מבנים בעיר וקירבה אל איש העסקים והפילנתרופ ראובן הכט, חברו של האב והבעלים של דגון.
כמה עשורים אחר כך, בשיאה של קריירה משגשגת בארץ ובחו"ל, שב פרידמן אל האהבה הישנה ההיא, קיבץ את כל המגדלים החקלאיים שליקט לאורך השנים לכדי אלבום מודפס, מאוד מושקע, שמזדקר ממדף הספרים כממגורה בשדות הפלחה. פרידמן קיווה לשתף חובבי מגדלים כמוהו בשריטה האישית שלו, והיה מרוצה גם אם האלבום הזה היה נשאר רק מתנה לעצמו. איכשהו, כדרכן של הפתעות, ואולי בזכות ההתעקשות על פרטים ואיכויות, הספר הזה מתגלה כמתנה תרבותית יוצאת דופן ומרגשת גם לכל החברה בישראל.
על אף הנימה המקצועית והשפה העניינית, אין זה ספר אדריכלות רגיל, אלא מנהרת זמן גועשת, מרגשת, סיפור בתמונות על ציר הזמן הישראלי, הממחיש כיצד השרידים המאובקים של חברה חקלאית, קהילתית ושיתופית, שהלאומיות שלה חגגה את עבודת האדמה ותוצרת הארץ - ניצבים היום, בשלהי העשור הקפיטליסטי ביותר בתולדותיה, דהויים, זנוחים, מפריעים לקו הרקיע. ממתינים לכריש הנדל"ן הזריז שיגאל אותם מבדידותם.
אָסָם, סִילוֹ או מגדל תחמיץ?
לא פחות מ-250 מגדלי אסמים מנקדים את הנוף הישראלי הכפרי, וגם העירוני, ומרוב שהם ניצבים שם עשורים רבים, הם כבר נמחקים מהפריים, נעלמים מן העין. אין להם הגדרה אחת מדויקת: בקיבוצים ובמושבים מסוימים הם מוכרים כמחסן תבואה, באחרים מגדל תחמיץ או החמצה, ממגורת-בר, מכל שמנים, או סתם, סילו.
בעולם הם מוכרים בשם המשעמם מעלית דגנים , על שם הטכנולוגיה הפרימיטיבית לאגירת התבואה שמופעלת בתוכם. ייעודם הוא, בראש ובראשונה, צמצום של עבודת הכפיים בהטענה ובשימור הדגנים והמספוא, וכן תנאי אחסון נאותים והגייניים. בארץ נבנו רובם בשלושה "פרצי בנייה", החל בשנות השלושים ועד שנות השישים של המאה הקודמת, בפאתי יישובים כפריים, ואילו בשנות החמישים והשישים היו אלה התנועות המיישבות שפעלו במרץ למימון ולהקמה של עשרות מגדלים בקיבוצים ובמושבים, במודל הסילו האמריקאי.
לכל גל בנייה כזה היה מעין פרופיל הנדסי משלו: תהליך עבודה, צורה אדריכלית אופיינית, ולרוב גם חומרי בנייה ברוח אותו זמן. כך נוצר המגוון: מגדלים מעוגלים, מלבניים, ריבועיים, אליפטיים (צורה המכונה בספר "פלאסק"), סליליים, משושים וכן סדרות של מכלי ענק המצורפים למבנה אחד. ואלה, בלי להתייחס לעצום מכולם , דגון בחיפה.
שלושה אדריכלים שהיו גם מהנדסים, מילאו תפקיד מרכזי במפעל הזה: נחום פסחוביץ', שמואל ביקלס והפעלתן מכולם, יוסף אידלמן. בשליחותן של התנועות המיישבות הם הדגישו יותר את עניין השימושיות והפונקציונליות על פני האסתטיקה. ההיבט הזה מתחדד היום, כאשר על הפרק עומדת השאלה האם מבנים אלה ראויים לשימור, לשימוש מחודש או להריסה.
אף שנועדו לתכלית פונקציונלית, מילאו מגדלי התבואות האלה את לבם של תושבי היישובים גאווה, והקמתם לוותה במה שהאדריכל צבי אלחייני מכנה במאמרו בספר "חוויה קיבוצית אקסטטית". במהרה הם הפכו סימן היכר ונ"צ משמעותי בכל יישוב. צללית המגדל שולבה בסמלו הרשמי, צולמה לגלויות דואר צבעוניות, וכמעט כל יישוב הציג אותם ב"שנות טובות", אגרות הברכה המצוירות שהנפיק לכבוד ראש השנה.
כדי להמחיש, מצטט הספר פואמה נרגשת שכתב חבר נגבה שלום סמיד לעלון קול נגבה (עמ' 88) בעקבות הקמת מבנה הסילו במרכז הקיבוץ:
"טורחים היוצקים משמרות משמרות.
משרוקית מנצחת ונותנת האות.
עולים ויורדים, יורדים ועולים.
לקול השריקה נלחצים הברגים
והבניין מתנשא, הוא צומח אל-על –
רק הוחל בו שלשום – וגובהו כמגדל.
והוא חלק ומטויח מלגו ומלבר.
הראית עם ערב? – מראה נהדר.
מין לונפרק מואר בטבורו של הכפר.
- מאין הנוף, מעולם הדמיון?
מפליא ומרהיב, בפשטות חזיון.
והמעלית בלי הרף, יוצקת בטון:
אסם לשנות שובע ולא לרזון.
אוצר לדגן, לגרעינים של זהב,
לברכת השדות, ליבול כי רב".
מקדשים אלטרנטיביים של דת העבודה
מדובר כאמור במבנים בסיסיים, שמסתירים טכנולוגיה פרימיטיבית של שינוע ואחסון. הם תוכננו ונבנו ללא תחכום, כמו כל מחסן תבואה אנכי בכל יישוב חקלאי באמריקה או אירופה. אבל המאפיינים הייחודיים של הסילו הישראלי נבעו דווקא מההקשרים הקהילתיים והסביבתיים שלו. נוכח עמדתם האסטרטגית ביישוב הרבו התושבים להשתמש בהם כבמגדלי שמירה, ובראש כמה מהם הוסיפו מעקות גבוהים ששימשו מסתור לשומרים, ואף חרצו בהם חרכי ירי. החנוכייה המרכזית הוצבה לרוב בראשם. למרגלותיהם התנהלו החיים הקהילתיים - אירועים משפחתיים וחגיגות חקלאיות. סביב המסד שלהם התגבשו המוסדות המקומיים: הצרכנייה, בית הדואר, מבנה חדר האוכל, מחסני הציוד, תחנת התדלוק וכו'.
כך, במתכוון או שלא, יוצר הספר של פרידמן הקבלה נועזת בין הממגורות ומגדלי התחמיץ, הצופים מרוֹם של עשרות מטרים אל מרחבים חקלאיים פתוחים – לבין צריחי המסגדים המוסלמיים ומגדלי הפעמונים של הכנסיות הנוצריות שמזנקים לגובה ומעטרים בדומיננטיות כל תמונת נוף ישראלית. ההשוואה מתבקשת: המגדלים משובצי החנוכיות כמו היו מקדשים אלטרנטיביים, שהוקמו בידי המתיישבים היהודים בעשורים הראשונים של המאה הקודמת לשם הדגשת הדת החדשה שתפסה בעלות על הקרקע: דת העבודה היהודית.
המסע של פרידמן בעקבות מבני החקלאות והתעשייה שאפיינו את העשור השני והשלישי של ישראל הצעירה נמשך לא מעט שנים. נאמן לאידיאולוגיה האדריכלית, שלפיה ראוי לבחון שימושים מחודשים למבנים קיימים לפני שבונים או מקימים מבנים חדשים, הוא ביקש לבדוק אם אכן יש מצאי של מבנים נשכחים כאלה בישראל. אמרו לו לרדת מזה, כי אין בארץ מבנים "פנויים" או "מיותרים", ואם כן – אין סיכוי שנעלמו מעיניהם של כרישי הנדל"ן המובילים את אמוק הבנייה בעשורים האחרונים.
הוא בחר בכל זאת להתמקד דווקא במגדלי סילו, ובשלב ראשון איתר כמה עשרות מבנים כאלה, נטושים. ככל שהמשיך לחפש, כך מצא עוד רבים נוספים. עם השנים, במסעותיו עם הסטודנטים, תיעד לעומק – מדד, מיפה, צילם ושרטט - קרוב ל-200 מגדלים כאלה. את פרויקט הגמר של הסטודנטים הוא הסב להצעות לייעוד-מחודש של מבני סילו לשימושים חיוניים. כל מחזור הִגְבִּיהַ עוד את ערימת הרעיונות שהגישו האדריכלים הצעירים לחידוש הפונקציונליות של המגדלים. בין ההצעות המקוריות והמדליקות: תחנות לניטור אקלים, גינות אקולוגיות תלויות, חנייה רב קומתית למכוניות, והחביבה מכולן: הסבה של סילו לקיר טיפוס אתגרי.
מצבם של המבנים האלה היום מעיד על ירידת קרנם, על דעיכת מעמדם של היישובים שבמרכזם ניצבו, ואולי גם על המפנה הרדיקלי במאפייניה ובזהותה של החברה הישראלית. בנייתם היציבה אמנם הבטיחה את עמידותם לדורות, אולם מרביתם ניצבים היום רק כנשאי זיכרון, צל של עבר מפואר. אנדרטות דוממות ושוממות, נטושות בתוך גבבה של פסולת וגרוטאות, מרוחקות מעין ומלב. רבים מהמבנים האלה אוצרים סכנות של ממש למי שמעז להתקרב אליהם: בראשם נמתחו כבלי מתח גבוה והותקנו אנטנות סלולריות רבות עוצמה, חלקם אוגרים חומרי הדברה אגרסיביים, קירותיהם מרוססי גרפיטי וצרובי שמות גרעיני נח"ל מזדמנים, ורבים מהם אינם אלא בית שימוש עצום ליונים ובעלי כנף.
מצבם הפיזי של חלק מהמגדלים ניכר גם בספר. פרידמן רצה להציג את המבנים האילמים, אבל ביקש גם לתת להם פה, לאפשר להם לצעוק את סיפורם. לפיכך, הקפיד לבחור לטובת האלבום רק תמונות בפריימים רחבים, שמציגות את המגדל בהקשרו המלא, על רקע נוף מרהיב, נירים ומרחבים, אבל גם את אסופת הגרוטאות, העזובה, הציוד המכני או המבנים התעשייתיים שלתוכם הם נבלעו. הבחירה התיעודית הזו העניקה לאוסף התמונות את כוחו כאלבום כה-ישראלי: אור היום הזה, הסביבה, הצבעים, היופי הבלתי רגיל של נופי מולדת, וגם הבדידות והנטישה מרסקת הלב – כולם כה מוכרים, כולם כמו רק בישראל.
הפקה בלי בלמים
פרידמן נולד (וגם ימות, הוא מבטיח) בחיפה. את רוב שנות השמונים והתשעים עשה בארה"ב, שם למד לתואר ראשון ושני ועבד אצל מורו, האדריכל הפוסט-מודרני מייקל גרייבס. מששב לארץ הקים סטודיו לאדריכלות פנים, ובמקביל, יזם עם אחרים את המסלול האקדמי ללימודי אדריכלות ועיצוב פנים במכללה למנהל בראשל"צ.
הוא "עובר" צעיר לגילו, אבל מעיד על עצמו שהוא אולד סקול. לכך, ביחד עם העובדה שמעולם לא התנסה בהוצאה לאור של ספרים, היתה השפעה עצומה על תהליך העבודה של הצוות סביב הפקת הספר. הוא אסף ותיעד את מצאי הממגורות בארץ, הוסיף למסד הנתונים הזה מאמרים היסטוריים וחצי-אקדמיים שמייצרים את ההקשרים, וכפה על המעצב תצוגה נדיבה של כל אסם תבואה בספר – מגדל אחד בלבד בכל עמוד. הוא כמעט נעלב כשייעצו לו להסתפק ב"ספר דיגיטלי" שאין בו שום ממד מוחשי, התעקש על איכויות ייצור והדפסה חריגות ויקרות במיוחד, ולא נרתע גם כשנדרש להעביר את ההדפסה והכריכה לבלגיה.
העניין הזה מאפיין אותו גם כאדם וגם כאדריכל ומעצב. הוא אמנם "פרופסור יוסף פיליפ פרידמן", אבל רק "יוסי" בפי מכריו. סביבתו והעבודות שלו הן מפגש בין צמצום הכרחי ומינימליזם חשוף לבין הפרזה בקישוטים ואיכויות חומרים. דוגמה? מתחם האירועים אבניו שתכנן ועיצב באיירפורט סיטי ליד נתב"ג, מבנה מפואר וחסר בלמים בסעיף ההגזמות, בעל חזית רבת צלעות וכיפת ענק. הוא אכן מתכנן דירות פאר על סטרואידים, אבל מקפיד לבצע מדי שנה גם פרויקטים פרו-בונו, למען החברה, בהתנדבות. כך בדיוק קיבל את החלטה להפיק ולממן בכוחות עצמו את הספר הזה, בעזרת חַבֵרְתוֹ הפילנתרופית ממיאמי, פיס סאליבן, שגם התגייסה להקמתה של קליניקת מעצבים במכללה למינהל.
המוצר הסופי שהעמיד פרידמן הוא שי תרבותי נצחי, יפהפה, שחורג בהרבה מייעודו כספר או אלבום. הוא פֶּתח לעליית גג מפתיעה בסיפור הישראלי, תיבת אוצרות נשכחת, גלריה מודפסת. הוא מכובד, נוסטלגי ומתגעגע, אולי גם קצת נוּגֶה, אבל ריאלי, מחובר להווה ולעתיד ומלא כוח ואופטימיות. ההתבוננות במראה דרך הספר הזה מציפה ישראליות פשוטה וצנועה, של אדמה ונוף, של שיבולים וחגים חקלאיים, של לאומיות חדשה, צעירה והורמונלית, סולידרית ונאבקת וגאה.
כספר, מדובר במוצר בלתי מסחרי בעליל, שאינו מתחשב בשום היבט מקובל בשוק הספרים: הפורמט האלבומי שלו עצום (30.5 על 27.5 ס"מ), כזה שהוצאת ספרים החותרת לרווחיות לעולם לא היתה מהמרת עליו, שכן הוא בולט מכל המדפים הסטנדרטיים, ובעלי החנויות נוטים להעניש ספרים כאלה ולהעמיד אותם הרחק בפינה. 254 עמודיו הפנימיים מודפסים על גבי נייר מבריק במשקל 180 גרם, שביחד עם הכריכה הקשה שלו – רקועה בבד, איך לא – וה"ג'קט" ההדור הכורך אותה, מביאים את משקלו הכולל לכמעט שני קילוגרמים. אחד בכל יד ויש לכם אימון בוקר.
ליצירתו קיבץ פרידמן אנסמבל של בעלי מקצוע מוערכים, כולם שותפים לשריטת הסילו האישית שלו, ואלה התמסרו לפרויקט בשנים האחרונות: הצלם צחי אוסטרובסקי , המעצב הגרפי מיכאל גורדון, והעורכים המקצועיים, חוקרי האדריכלות אור אלכסנדרוביץ' וצבי אלחייני .
אוסטרובסקי, צלם עיתונות ותיק, הסתער על המשימה בהתלהבות רבה. ביחד עם בת זוגו, אילונה מרבר, הוא חרש את הארץ לאורכה ולרוחבה לאורך חמש השנים האחרונות. הוא הסיג גבולות, דילג מעל שערים, קפץ מעבר לגדרות, נדקר בסבכי קוצים, נפל מחומות, שבר מצלמות, חטף מכות, גורש בצעקות, ונשם הרבה אבק – אבל חזר עם צרור של מאות תמונות מכל מגדל וכל מבנה נטוש שמצא בקיבוצי הספר, במושבים וגם במרכזי הערים.
אלכסנדרוביץ' כתב לספר מאמר אודות האבולוציה הטכנולוגית של מחסני התבואה.אלחייני תרם את הקשרים ההיסטוריוגרפיים של הסילו בסיפור ההתיישבות העברית, ואת השתלבותם בתרבות האדריכלית והחזותית, כפי שנשתמרו במסמכי ארכיון אדריכלות ישראל שהוא מנהל. המעצב גורדון נדרש לרסן את החבורה היצירתית והנלהבת, והצליח לבסס קו גראפי לפיו "פחות הוא יותר".
מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה?
פרידמן לא יודע להגדיר בדיוק מה קיווה שיקרה למגדלי התבואות המוזנחים בנוף הישראלי בעקבות הופעתם בספר. אחרי ארבע שנים של עבודה מאומצת, הוא מעדיף להשאיר את השאלה הזו לאחרים: "את שלי עשיתי. הספר הזה לא נועד למטרות רווח, אלא לתיעוד. הוא מציג את מצאי המבנים הקלאסיים שהם חלק מהמורשת שלנו, והוא מעורר מחשבות בדבר האפשרויות לעשות בהם שימוש אחר. אבל את זה אני כבר משאיר ליזמים, לאדריכלים צעירים, לקהילות שהמבנים האלה עדיין נטועים בתוכן. שיבואו ויחליטו אם לשמר ואיך להשמיש מחדש".
מרתק: ביקור בתוך ''דגון'', הממגורות של המדינה. לחצו על התצלום
