גדוד של מחליפי תמרורים פשט בשבועות האחרונים על הרחובות שלנו. צוותים של צעירים חסונים חונים היכן שחונים:
עם טנדרים עמוסי צינורות, שלטים ובטון רטוב:
ממש בקרנות הרחוב, לעיני העוברים והשבים, מחברים החסונים שלטים לעמודים:
עוקרים תמרורים ישנים ונוטעים חדשים:
הסדרי החניה לא משתנים. החסונים מחליפים חלק מעמודי התמרורים הדקים:
בעמודים יותר עבים:
"זה רק יותר חזק", מרגיע אחד מהם. ולמה צריך עמודים יותר חזקים? משום שבמשך כשנתיים, כפי שכבר דיווחתי, לא הצליחו התמרורים ברחובות שלנו לעמוד זקוף. הם סבלו מכמה מחלות:
פגעה בהם, כפי שהראיתי פעם, מחלת נפילה מסתורית:
לפעמים יותר מפעם אחת. ובלכתם הם תמיד מותירים:
את החורים, לפחות חלקם, החסונים סותמים כעת בבטון:
למען הסר ספק, בגב כל תמרור חדש מדווח השינוי; כולל שם, יום ושעה:
ואם כבר מציצים לאחוריים, מגלים שיש הרבה דרכים לחבר תמרור לעמוד:
עד כאן החדשות הטובות. כעת לג'ונגל. מכיוון שמקום חניה ברחוב עירוני הפך כבר מזמן לנדל"ן מניב (קנסות), תמרורי החניה הפכו למעשה למחירונים. ומכיוון שלרחובות השכונה מזדמנים כל מיני סוגים של בעלי מכוניות, המחירונים מחייבים הסברים מפורטים ונהפכים למגילות.
בעיקרון (אם אפשר לנסח עיקרון בג'ונגל) יש ברחובות שלנו שני סוגי תמרורי חניה:
על פי התמרור הימני, בשעות היום תושבי העיר חונים חופשי והאורחים משלמים; בשעות הערב החניה שמורה לבעלי תו אזורי בלבד. על פי התמרור השמאלי, אם הבנתי נכון, החניה לתושבי העיר חופשית כל היום ואורחים רשאים לחנות בחסותו בתשלום גם בערב. אבל החיים לא כל כך פשוטים. בחלק מהרחובות הסדרי החניה שונים. הנה דוגמה מבלבלת משני צדי רחוב אחר:
על פי צמד התמרורים הזה לא ברור האם תושבי העיר רשאים לחנות חינם גם בצדו הימני של הרחוב, והאם רכב כבד רשאי לחנות בצדו השמאלי. חוסר האחידות גדל כשמגיעים לאיסורי העצירה והחניה, שמוצגים בדרכים רבות:
לא רק כשתמרורי האיסור מוצבים במקומות שונים, אלא גם כשהם מוצבים זה לצד זה, בצומת, משני צדיו של אותו רחוב:
חוסר האחידות לא מתבטא רק בעיצוב הגרפי השונה (גופנים, סידור שורות, קווי הפרדה) של תמרורים זהים בתכנם, אלא גם בדרך הצבתם של תמרורים, למשל במקרה זה:
שני התמרורים האלה נושאים הוראה זהה ומוצבים באותו רחוב במרחק של מטרים ספורים זה מזה. אבל לא רק שהחצים מותקנים על העמודים בצורה שונה, סמלי איסור העצירה והחניה אינם זהים, והימני בכלל הפוך. לא רק כאן. גם כאן:
או שרק למשאית הפוכות אסור לחנות כאן בלילה? אבל לא נסטה מהדרך. נחזור לחצים. צריך להתקין אותם מעל או מתחת להוראות החניה?
או שלצדן:
נמוך וקרוב לפח האשפה, או מאוד גבוה וקרוב למרפסת?
ואם כבר חצים בכל מקום, מדוע יש צורך בשלושה סוגים שונים? פינה כחולה חדה, מעוגלת או בעלת קונטור:
ולא רק חצים יש מכמה סוגים, גם הולכי רגל:
וגם אותם מתקינים, כפי שאפשר לראות, בשלל צורות:
הגיוני לחשוב שאם תמרור הוא חוק, יהיה תקן מחייב לצורתו ולאופן הצבתו. מתברר שאין. ומי בכלל מחפש הגיון בג'ונגל? ברחובות שלנו תמרורים מוצבים גם על עמודי חשמל ופנסי רחוב:
ועל עמודי רמזורים, מעל ומתחת לפנסים:
וזה במקרים שרואים אותם. כי יש גם מקרים שלא:
את התחזוקה הגרועה שלהם קשה להסתיר:
הברגים מתרופפים, השלטים נוטים על צדם, מתהפכים, מתקמטים וציפוי הפלסטיק שלהם נמס בשמש ומתקלף:
אם לא די בכל אלה, הרחובות שלנו שאלים: איך ייתכן שבעידן שמדפסות תלת ממד כבר מתנסות בהדפסת אברי אדם, בני אדם לא מצליחים להדפיס שלט פשוט, במתכונת קבועה. הגופנים לא אחידים:
לא בסוג ולא בגודל:
הקומפוזיציות מקושקשות:
עד לא יאומנו:
תקציב למגיהים ברור שאין. והניסוח, אוי הניסוח. מי יודע מהו כלי רכב המוגדר ברשיונו "אחוד"? ומהי פריקה וטעינה רציפה לעומת סתם פריקה וטעינה?
ומדוע לאיום בגרירה יש שני סמלים שונים?
אם כבר מדברים על סמלים, בראש השלט הבא מובהר בסמלים שהנתיב מיועד לאוטובוסים ולמונית ׁׂׂtaXi. מדוע צריך לכתוב במילים "גם מוניות"? ומדוע אין פשוט סמל למשטרה?
ויותר מזה, מה עושות בתחתית התמרור ראשי תבות? כנ"ל על תמרור? לאיזה מידע בשלט זה מתייחס? משונה שדווקא בעידן שבו בני האדם קוראים פחות ופחות, אך מזהים ללא קושי סמלים של כל תכנת מחשב וכל אפליקציה סלולארית, דווקא התמרורים -- סמלים בהגדרתם -- מתמלאים במילים. בקצב הזה מבחן התאוריה יוחלף בקרוב במבחן בהבנת הנקרא (ובאזור הזה אנחנו, כידוע, לא ממש מצטיינים).
בסוף, אחרי כל המסע הארוך הזה, די מצער לגלות שמצב התמרורים עדיין כנ"ל:
ושבקלות יכול להיות אחרת, ואפילו בשתי שפות:
רק שהסלולארי החליף את כרטיסי החניה.