אלמלא הנסיבות הבטחוניות הקשות של השבועות האחרונים, הרחובות שלנו היו בוודאי חוגגים את כניסתה של השכונה לצמרת דירוג השכונות ההיפסטריות על פני האדמה (שנייה רק לוויליאמסבורג בברוקלין). אבל בדיוק אותן הנסיבות מלמדות שייתכן והבחירה של אתר הלייף סטייל האמריקאי היתה מעט נמהרת. מפני שבהישמע צבע אדום, גם הרחובות "הכמעט הכי היפסטריים בעולם" עברו לדום מתוח:
התגייסו, כבצו 8, לשורות הקונצנזוס:
תוך שהם מבהירים איזה צבא באמת מנצח ומה עמדתם בסוגיית השוויון בנטל:
כולל פרשנות מעט אופטימית לאירועים בשדות הקרב:
קשה להודות בכך, אבל גם ברחובות שלנו נרשמו גילויי השנאה הדוחים:
מצד שני, הכתובת לא נשארה (יותר מדי זמן) על הקיר:
עם פריצתה של:
החלו נשמעים גם קולות אחרים:
ואם נדרשים עוד סימנים מעודדים, אצלנו לא מדירים זמרות:
ויש אפילו מי שמעז להודות באהבת השכנים:
במידה וגרפיטי נספר כנקיטת עמדה, אפשר לזהות על הקירות טפטוף של ביטויי התנגדות:
כעס:
אולי זה בעצם פחד:
זה טבעי. תחת איום רקטי כל ארגז ממ"ד. אפילו דוגמנית מגזינית נראית פתאום, איך לומר, מכווצת:
וכל חור הוא פיר מאיים:
לא מפתיע, אם כך, שהתעוררה בקרבנו השאלה האם:
התשובה בהחלט מפתיעה. יש חיים. יש ויש. האיום מדרום, גם כשהגיע קרוב, לא הצליח לעצור את הפעימה האורבנית. תחנת הדלק שספגה, ביום השלישי למבצע, חלקי רקטה שבה מיד לפעולה סדירה:
ואם גם אנחנו נדרשים לשלם מחיר, הוא לא הכי כבד:
אם כי בהחלט נוגע ללב:
אבל ההצגה, כמו שאומרים, חייבת להימשך. הנה, אפילו בחזית הבוערת שלנו -- גינת דרויאנוב (שחוסלה, כידוע, לטובת הקמת בית ספר אזורי) -- העבודות נמשכות כאילו יש מחר:
גם בגינת הבת, גינת הכיס הקטנה שהוקמה כפיצוי חלקי על חיסול הגינה הגדולה, נרשמה התקדמות: המזרקה המשונה, שנצבה כמה חודשים כגוש בטון, החלה לפעול. אמנם יותר אמבטיה ממזרקה, ובכל זאת, האש לא עצרה את המים:
וגם לא את הצילומים שנערכו כאן, תחת כיפת בד, ביום של הפוגה הומניטרית:
אבל לא רק המחלקה לשיפור פני העיר המשיכה בשלה כאילו אין "מצב", גם מחלקת התשתיות (או החניה, או השד יודע) לא נחה. העבודות להסדרת אזורי החניה ברחוב בנבנישתי שהחלו כמה ימים לפני המבצע:
נמשכו לצלילי האזעקות:
כולל חידוש המדרכה בקרנות רחוב פלורנטין:
וכל זה ברמת הגימור המקובלת, המחייבת מקצה תיקונים כעבור שלושה שבועות:
לא רק מדרכה חדשה, גם תמרור. אחד נמוך במיוחד. וכזו תהיה גם תוחלת חייו, אם להסתמך על תקדימים:
אפילו דרך שלמה המסמורטטת זוכה דווקא עכשיו למתיחת פנים חלקית, במסגרת החלפת מיקומי תחנות האוטובוס ושדרוגן. למה מחליפים את מיקומי התחנות? ככה.
לאורכו של הרחוב נצבע באדום, כמה סמלי, פס צופן סוד:
ברחוב זבולון השיפוץ שהחל בינואר השנה נמשך:
ויגיע בעוד רגע לדרך יפו:
הדרום מבקש להזכיר את מצבו:
אבל זה לא עוצר את התנופה ברחובות שלנו. לא רק השירות הציבורי דוהר כטנק. גם המגזר הפרטי תוסס. ברחוב צדדי קטן צצה דירה חדשה:
וברחוב הומה, החל להשתפץ מחסן נושן בדרכו להפוך לחנות רהיטים:
משרד התיווך שנסגר באחרונה:
הפך ממש עכשיו ל:
ועל חורבות:
נחנכה:
קונקורנציה חדשה ל"מחט של שלומי" הוותיקה:
על שרידי בר קטן וכושל שנסגר כבר די מזמן:
מתעוררת כעת תקוותם של מי שהפכו את המקום ל:
ובר נוסף, שלא ממש המריא, נולד בימים אלה מחדש בתור בונבוניירה. מקום של "אומנות האירוח", מבשר השלט הירקרק על חלון הראווה:
מעברו השני של הכביש, היכן שבעבר הרחוק פעל בית ממכר למשפרי מצב רוח:
נפתח מה שנראה כעוד מכון קעקועים:
שכבר בשלב השיפוצים נראה שמח:
לעומת זאת, המזנון הפינתי שהתקשה לשרוד:
שב דווקא עכשיו לחיים והתחדש, אם לא בשמו, לפחות בסמלילו:
מעט דרומה ממנו, בדרך שלמה, סמוך לפינת אברבנאל, היכן שהיה בית מלאכה למזגנים, או משהו כזה, נפתחה מיד עם צאת ט' באב:
מסעדה רחבת ידיים הגולשת גם אל המדרכה:
אבל עם כל הכבוד לחדשות ולמתחדשות, את הכותרות בענף ההסעדה כבש סניף של "פודיקס":
רשת מסעדות חדשה שמבקשת לתפוס את הגל של "קופיקס", ומציעה ארוחות בעשרים שקלים:
הפיצוציה ברחוב הסמוך לא מגישה ארוחות בפרוטות, אבל גם לה יש מה להציע בימים לחוצים:
לא כך לחשמלאים הקשישים, נ.נחמה, שכבר לא יציעו דבר. החנות שלהם נסגרה לעד:
אך אסור לקפוץ לפסימיזם כלכלי. ברחוב הסמוך, בדיוק הפוך: חנות הנברשות החדשה מצאה, למרות המצב, פנאי וראש לדקויות כמו החלפת נייר הדבק האחראי על זקיפות קומתם של ענפי השיח בכניסה:
גם במלחמות החיים קשה להגיע להכרעה ברורה. מצד אחד:
מצד שני:
בקיצור, "המצב" נמהל בשגרה האופיינית לרחובות שלנו. תודעה פוליטית אף פעם לא היתה הצד החזק כאן. לכן, כנראה, ציור קיר חדש של אונטאי:
מכסה בלי למצמץ ברכה נוקבת:
וכך, מפה לשם, הרחובות שלנו מסכמים (אם כבר ניתן לעשות זאת) חודש לא רגוע עם הצעה מקורית לפתרון המשבר:
ועד שזה יקרה, גם הם בסך הכל מקווים לזכות יום אחד ב: