על אף שהרחובות שלנו בדרך כלל מעדיפים את האמנות שלהם פיגורטיבית ומונצחת על קירות, אוצר הדימויים המגוון של מיכל נאמן, כלת פרס ישראל לאמנות פלסטית לשנת תשע"ד, לא זר להם (גם אם אצלנו השימוש בהם פרוזאי ונטול כוונה אמנותית). למשל, פינגווין:
יש לנו יותר מאחד:
ויש גם מאוורר:
אם כך, ברור שתימצא נזירה:
יש מספריים:
ואם כבר:
מתבקש לשאול:
יש גם ברווז ושפן:
ואפילו שועל:
גם למורכבויות שב"עימות ואיחוי של שפה ודימוי", כלשון וועדת הפרס, יש אזכור:
כולל התשתית התאורטית הרלוונטית:
נוכחות יש גם להכפלות והפיצולים הנודעים:
מכיוון שברחובות שלנו ההגדרה המכוננת של שרה ברייטברג-סמל, "דלות החומר", עדיין תקפה (ולא באופן מטאפורי), אי אפשר להחמיץ את הטכניקה המאוחרת של נאמן. הגריד:
וכמובן החומר:
בשימוש החוזר במסקינג-טייפ ניתן לזהות, גם אצלנו, ניואנסים:
דקות מעודנת:
בצד ביצוע רשלני:
וכמקובל, יצירתיות. אבל פרקטית:
כשוועדת הפרס קבעה כי "פרופ' נאמן העמידה תלמידים רבים והשפיעה משמעותית על התפתחות האמנות בארץ", היא בוודאי לא כללה אותנו בספירה. אבל הפתעה: יש לנו תשובה אפילו לעבודה המיתולוגית "העיניים של המדינה":