משרבטי גרפיטי אוהבים לסמן טריטוריה. אמנם לא בצהוב רטוב וחם כמו הכלבים ברחובות שלנו, אבל בתפוצה דומה.
על פניו, הבית ברחוב ויטל 21 הוא עוד בית לא-חדש ברחובות שלנו. דבר בחזותו החיצונית של הבניין בן ארבע הקומות, הנטוע בין בית כנסת לבית מגורים, שניהם נמוכים ממנו, לא מסגיר את הסיפור שיש לו לספר, אלא אם שמים לב ששולי שער הברזל שלו צבועים שחור ומעוטרים בציורים שהזמן לא עושה להם כל כך טוב:
בפעם הראשונה השגחתי בציורים האלה ב-2012.
2015 לא היתה שנה טובה לנשים. וגם לא לגברים שמתקשים להחזיק את הידיים בכיסים ואת הלשון בפה. בהקשר זה הרחובות שלנו חד משמעיים:
לוחמניים ממש:
כבר שנים הם יוצאים בקריאה ברורה:
חוזרים ואומרים:
כמה פעמים צריך להגיד לכם?
רחוב פרנקל, 15 בספטמבר 2015
הרבה אבק והמון מכוניות. יופי. ברחובות שלנו זו עוד הזדמנות להתבטא.
רחוב הנגרים, 9 ביולי 2015
למרות שענף המסעדות והברים לא נחשב מתוק במיוחד, אלא דווקא מר ועתיר סיכונים פיננסיים, הרחובות שלנו לא נבהלים. בארבעת החודשים האחרונים הם מתנהלים במין קדחתנות תמוהה, כאילו שהשאלה הבוערת היום היא מה נאכל? לחגיגת הבליסה והסביאה הסוערת אצלנו ממילא, הצטרפו ברבעון האחרון עוד כ-20 מקומות. מדוע כ-? מכיוון שחלק מהמקומות רק התחדשו או החליפו ידיים, אז איך סופרים אותם?
רחוב וולפסון, 30 ביוני 2015
כיאה לשכונה עם עבר מפואר, קודם כל עושים כבוד למיתולוגיה. "אלימלך", מסעדה מהזן האשכנזי, הוקמה ב-1936 והפכה לתחנה קבועה והומה של חובבי גפילטע, כבד קצוץ ובירה.
מזכרת מעבר מפואר.
רחוב בן עטר, 12 ביולי 2015
על ספי מדרכות, בשיפולי קירות הבתים, הן קשורות, קמוטות ועייפות כתולעים זקנות, שותות מי מזגנים ושתן כלבים, אוכלות בדממה עלים נושרים ופיסות נייר, מתפוררות בבדידותן, ממתינות לבעלים שכבר לא יבואו. נטושות.
רחוב פלורנטין, 9 בספטמבר 2012
אם יש ברחובות שלנו עמוד, יש עליו שרשרת עצובה:
ברחובות שלנו, 2011-2015
רחוב גנני, 10 ביולי 2015
מסתלסלות, תלויות על סורגים, גדרות, עמודי חשמל, הן מחכות כילדים בשער הגן ברבע ל... נו, נו, מתי ההורים כבר יבואו:
רחוב קורדובירו, 11 ביולי 2015
ברחובות שלנו, 2011-2015
יבואו, אל דאגה, יבואו ממש בקרוב, עם מספרי ברזל גדולים, לומר שלום. שלום ולא להתראות.
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.
