2015 לא היתה שנה טובה לנשים. וגם לא לגברים שמתקשים להחזיק את הידיים בכיסים ואת הלשון בפה. בהקשר זה הרחובות שלנו חד משמעיים:
לוחמניים ממש:
כבר שנים הם יוצאים בקריאה ברורה:
חוזרים ואומרים:
כמה פעמים צריך להגיד לכם?
כמובן שחייבת להגיע גם איזו התחכמות:
אבל הכיוון ברור. כבר בקיץ הוצפו קירות ומדרכות ב:
וכמובן שכרגיל חייבת להגיע איזו התחכמות:
יותר מאחת:
אבל במאבק בין המינים הרחובות שלנו לא משחקים משחקים. הם לא מסתפקים בהנחייה הכללית:
או במחאה ילדותית כמו:
הם אומרים בריש גלי:
ומעניקים לעוברים ושבים שיעור חינם בפקולטה העממית ללימודי מגדר:
וכמובן שכרגיל חייבת להגיע איזו התחכמות:
ולעתים, בלהט הקרב, חלים שיבושים מטשטשי מסרים:
אך כך או כך, ברור שסימון דה בובואר הישראלית היתה כאן:
יש הוכחה:
יותר מאחת:
שפה היא, כידוע, נשק חם. גם במאבק בין המינים. לכן מעתה:
וכשזה מגיע למאבק חשוב, הרחובות שלנו הם כמו דף מסרים מלשכת ראה"מ. מכים מכל פינה:
רק שאצלנו יש גם ניואנסים:
ברוח זו אגב, ברחובות שלנו:
ולגמרי ברור ש:
הקרבות הלוהטים, אגב, ניטשים ביותר מחזית אחת:
מי שלא מבין למה בדיוק הכוונה, מקבל הסבר. אחד כתב: "אמא מולדת, ראי מעשיך, כל בניך בורחים מפניך", וקיבל בראש:
זה לא חדש שבכוחה של מילה להפנות את המבט לאזורים פחות מדוברים, אז מפנים:
הכוונה אולי לא תמיד ברורה:
אבל היא טובה ומכילה, כמו שאומרות:
ברחובות שלנו אחיות לא מתביישות:
הן חולקות מנסיונן:
משחררות מכבלי הבושה:
ומשיאות עצה מועילה (גם אם בטעות כתיב יסודה):
מה יש, רק לשרי אריסון מותר להנות מהון? אחרי הכל:
ומה בסך הכל מבקשים פה?
זה קשה ועצוב:
אבל מתברר שהדיבור מועיל:
כפי שהשנה למדו על בשרם כמה כאלה שלא הבינו ש:
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.