שפריץ
מדי פעם תוקף את הרחובות שלנו אמוק גרפיטי, אבל עוד לא היה בהם אחד כמו של jahs, שבתוך זמן קצר הותיר/ה חותם ביותר מ-60 נקודות
משרבטי גרפיטי אוהבים לסמן טריטוריה. אמנם לא בצהוב רטוב וחם כמו הכלבים ברחובות שלנו, אבל בתפוצה דומה. זו יכולה להיות תגית -- כינוי שבחרו לעצמם והם משפריצים אותו בכל פינה, כמו למשל:
טקסט שנכתב ביד, כמו למשל:
שחוזר שוב ושוב על אותו תוכן, גם אם בווריאציות של כתב:
או הדפסה באמצעות שבלונה:
אם כבר מתאמצים וחותכים שבלונה (אפילו לטקסט אווילי), ברור שמשתמשים בה יותר מפעם אחת. כל כך הרבה פעמים עד שעוברי האורח, האדישים בדרך כלל, זועקים: "סתמי תפה, לולי, די, תעברי בלוק":
אבל גם הרחובות שלנו, שטופי הגרפיטי הסדרתי מכל הסוגים והמינים, לא מעכלים בקלות תופעה יוצאת דופן כמו זו החתומה על ידי jahs. מיהו jahs אין לי מושג; אי אפשר לדעת אם זה גבר או אישה, אמת או בדיה, סתם קשקוש או זעקה לעזרה. בדבר אחד אין ספק: בתוך זמן קצר הצליח/ה jahs להציף את הרחובות במבע אישי, בעל אופי וידויי, מאוד לא מקובל:
הטקסט הסיבובי אומר: "אני האלוהים שלי, קיבלתי את גזר הדין. נשבעתי יותר לא להאמין. אני האלוהים של עצמי". זה כנראה לא מספיק. אז יש עוד:
jahs מספר/ת על עצמו/ה:
ומדבר/ת לעצמו/ה על גבי הקירות:
"להתמודד, לא לפחד, להתעורר" הוא או היא כותבים, ומציעים הסבר אפשרי למצוקה:
אבל המצוקה מתעמעמת משהו כשלזרם הווידויים האישיים והלבטים משתרבבות התחכמויות מילוליות כמו:
מה שנראה כמו מצב נפשי מעורער, או סתם טריפ רע, מקבל תפנית עוד יותר מפתיעה, כשמתברר שההכרה בהחלט זמינה:
ש-jahs פועל/ת מתוך מודעות:
לא רק באוויר, גם על הקיר:
ולא רק על הקיר:
jahs מצהיר/ה שזה הזמן לשנות כיוון, למצוא איזון, ליצור תיקון. jahs מחפש/ת זמן בלי סיכון. ולמי שלא הבין עדיין מה לעזאזל הוא/היא רוצה, jahs מסביר/ה על תחנת האוטובוס מה היא עושה:
היא יוצרת סרטים דמיוניים ואמיתיים בו זמנית. המציאות אולי רצינית, אבל האומללות די שמחה בחלקה:
למרות זאת, היא/ הוא מבקש/ת סיוע:
אבל המחשבה שיש כאן עניין מטריד של שפיכת מנוע:
מתבררת כטעות גמורה:
רק מי שמצא/ה יכול/ה להבין ש:
שהזמן (והמזומן) לא נאמן:
רק אדם מרוכז יכול לדייק ולומר ש:
רק אדם עם שיווי משקל מצליח לטפס לגגון כדי להגג:
מעז למתוח ביקורת ולנהל משא ומתן:
ולעסוק באפיונים מגוונים של סביבתו:
ומכיוון שפעם אחת לא מספיקה, הנה שוב:
אבל גם פעמיים לא מספיקות, אז הנה שוב ושוב:
האם הפוסל במומו פוסל? או שאולי הכל בגלל ש:
התנודות בין טוב לרע ניכרות:
ככה יוצא שווידוי שיכול היה לעורר אמפתיה כמו:
מעורר ספקות כשמתבררים ממדי "החלול", עם הצפה של הגיגים רצופי חזרות וסתירות פנימיות כמו:
אם זה המצב, באמת אין ברירה אלא לעשות:
אם לא די בכך, אחרי כל הממבו ג'מבו הזה, יש גם רומנטיקה בגרוש:
קשה לקרוא? הנה יותר מקרוב:
לתוהים מה יכול להיות המניע לפרץ מילולי-עיסתי שוצף כזה, jahs מספק/ת תשובה:
ואם ההסבר לא לגמרי משכנע, אולי זה מפני שהוא לא מיועד לכולם, אלא רק:
מכל מקום, אחרי חודשים של שרבוט, ניכרת לרגע התלבטות:
ייתכן ונמצא כדור ההרגעה:
ומכיוון שפעם אחת לא מספיקה, יש עוד אחת:
אלא שאז מתברר שבדיוק להפך:
בקיצור, סלט. ויחד עם זה הקביעה הזו די מדויקת:
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.
