2016. כיוונים ומגמות
תחרות עזה בעסקי חיות המחמד; שרשרת ארוכה של פתיחות, סגירות והחלפת כתובות; צבעוניות מפתיעה בחזיתות; ולא מעט שעשועי כאילו. כך מקבלים הרחובות שלנו את 2016
קשה ומצער להודות בכך, אבל בתחילת 2016 גם הרחובות שלנו נסחפים ברוח הרעה הנושבת בימים אלה בארץ:
עם שפע תקדימים מירושלים, גם אצלנו ניצול משאבים ציבוריים למטרות פרטיות הפך להרגל:
רק חרא ודגל זה הכי שנה שעברה כאן (אם כי אצלנו הדגל היה על החרא ולא להיפך):
אך עם כל הכבוד לענייני השעה הבוערים, אצלנו לא:
ואפילו לא:
יצליחו לעצור את גלגלי הכלכלה הקטנה. אצלנו, כמו שאבא של מאיר אריאל תמיד אומר, העגלה נוסעת אין עצור. ועכשיו היא מגבירה קצב, בעיקר בנתיבי ההולכים על ארבע. ככה זה מתחיל: המרפאה הווטרינרית הקטנה והשוקקת (כשהיא פתוחה):
עומדת לעבור לצדו השני של הרחוב, ולא סתם לעבור, אלא גם להפוך ל:
היא לא תהיה לבד. ברחוב הסמוך עומד להיפתח:
כנראה שלא במקרה, בזמן האחרון חונה פה מדי פעם:
אבל שני מרכזים וטרינריים זה לא מספיק. חוץ מהם יש ברחובות שלנו עוד שתי מרפאות קטנות יותר לבעלי חיים (אחת ברחוב ויטל ואחת ברחוב פלורנטין), ושמונה (8!) חנויות למזון ולציוד נלווה להולכים על ארבע (שלוש על רחוב פלורנטין, אחת במתחם פיבקו, אחת בחלוצים, אחת ברחוב מעון, ושתיים חדשות יותר ברחוב העלייה ובדרך שלמה). וגם הן בתנועה מתמדת. זו למשל:
עברה לפני חודש למשכן חדש כמה רחובות מערבה:
וזו, הגדולה:
עם תמונת הכלב הרעב על חלון הראווה:
עוברת בימים אלה לחלל חדש, רק כמה בתים מערבה, על אותו רחוב:
לחלל שהתפנה אחרי שנסגרו:
התנועה מערבה, אגב, ועל אותו רחוב, לא מאפיינת רק את חיות המחמד, אלא גם את משה:
קודם הוא עבד בבית מספר 31 ברחוב, וזה משכנו החדש ב-25:
אם עוסקים במרפאות (ולא במרפדיות), השינוי לא נעצר באלה לחיות המחמד. גם בסניף של קופ"ח כללית התחולל שינוי, אם כי רק על חלון הראווה:
במשך שנים, הפציינטים המנוזלים ועוברי האורח הבריאים הסתדרו מצוין עם:
אך כעת מתברר שאפילו בקופ"ח הבינו את הכיוון שאליו דוהרת ההתחדשות העירונית באזור. מעכשיו לא מדברים כאן יותר על זוגיות, אלא על משפחה:
אמנם, כדרכו של עולם הפרסום, ובמנותק מהמציאות בסביבה הקרובה, המשפחה הייצוגית היא משפחה נורמטיבית, בוודאי שלבנה, אבל לפחות עם אב מעורב:
כשהפנים למשפחה, לא מפתיע שחנות הסקס:
נסגרה (האמת, שעם שם כזה קשה בכלל לחיות). מכל מקום, על חורבותיה של "זרימה" לא קם בינתיים ג'ימבורי, אלא בוטיק שיזוף, העונה לשם משונה -- "ניס אנד סאן".
שם משונה לא משנה, החבר'ה כבר באים לבדוק אפשרויות:
וראה זה פלא, לא רק בני האדם מבקשים להחליף צבעים. גם הנדל"ן אצלנו משתזף:
במלים אחרות -- מסתמן ברחובות שלנו טרנד חדש של צביעת בתי עסק בשחור. למשל כאן:
ככה זה נראה פעם:
וככה עכשיו:
וגם זה:
שפעם נראה ככה:
וגם זה:
שעד לפני שבועיים היה לגמרי:
באווירת ה-יאללה משתזפים, גם אדום הולך עכשיו טוב:
החנות החדשה לבגדים משומשים לפי משקל קמה על חורבות חנות רהיטים. והסטודיו החדש של האופנאית הצעירה:
קם על חורבות:
שהיה סטודיו לשיפוץ רהיטים ישנים ולממכר אביזרים ברוח הפיפטיז-סיקסטיז. בחלון שלו ראיתי פעם את:
אבל רבין היום הוא רק זיכרון, ובגדים הולכים הרבה יותר טוב. לכן די ברור שיש מקום למתפרה. אז אחת חדשה תכף תיפתח "לתיקונים וריפודים", כפי שאמר לי בעליה. מכונת התפירה כבר בפנים:
ואם יש קירות אדומים, אז למה לא פרופילים ורודים?
השייקייה, שזה עתה נפתחה, התיישבה בחלל שהותירה -- וזה די מצחיק -- חנות לבגדים משומשים, שלא הצליחה לשרוד יותר מכמה חודשים:
במורד אותו רחוב נסגר גם:
האם ייתכן שאלכוהול אאוט? כי כמעט מול הגמל שכבר לא רוקד, דלת הברזל שבמשך שנים היתה סגורה:
נפתחה פתאום וחשפה גם היא התחדשות צבעונית:
מה יהיה כאן? שאלתי את הבחור החמוד שעבד בפנים. "שייקים ותבשילים", הוא אמר, והמשיך לאטום את הפוגות שבין אריחי החרסינה. מה יהיה כאן? שאלתי גם את הגבר-גבר, שעסק שני צעדים משם בשיפוץ החלל הכפול (שעד לא מזמן פעלו בו, בנפרד, חנות התכשיטים צ'ופצ'יק והקיוסק של אלון):
"קיוסק" הוא אמר, "אבל מיוחד". פיצוצייה? שאלתי. "כן", הוא אמר, "אבל נשית". נחכה ונראה למה הוא התכוון, ובינתיים מעניין אם הוא יודע שהפיצוצייה, שנפתחה רק בחודש אוגוסט האחרון, שני צעדים ממנו:
כבר נסגרה. ואת מקומה תפסה חומוסייה:
שעברה לכאן השבוע ממשכנה הקודם תחת המטפס הירוק:
הקובה הקטנטונת הזו עתידה להיהרס בקרוב, עם כל בתי המלאכה שסביבה, כדי להפוך את האזור למשפחתי יותר (כלומר לשיכון). אבל דיברנו על חומוסיות. אז יש עוד אחת. על חורבותיה של השווארמה על גחלים, ששרדה פחות מחצי שנה:
נחנך בחגיגה גדולה "חומוס עג'מי", שהגיע מיפו:
באגף המזון ראויה לציון גם העובדה שהסושיה הפינתית כיבתה לפני כמה שבועות את האור לתמיד:
ובאגף המשקאות, ראויה לציון, אם כי לגנאי בעיני, מתיחת הפנים שעברה:
זאת בחרה להתכסות במין לוחות גבס דמויי לבנים, חסרי כל קשר לסביבתם. במבט מקרוב רואים באיזה טוב-טעם מדובר:
אם הייתי אמנית רחוב, הייתי שואלת עכשיו למה לעסקים מותר לעשות במרחב הציבורי מה שבא להם ולי לא? מכל מקום, גם כאילו-לבנים זה סוג של טרנד מתפתח. הוכחה? החנות שהפכה לדירה:
עד אמצע השנה שעברה פעל בה סניף חב"ד:
אחרי שהחב"דניקים עברו לבית חדש בבית הכנסת שלהם:
נתפסה החנות, שטרם שופצה, על ידי מרפדיה:
כשהמרפדיה התפנתה, החנות שוב התרוקנה ויצאה אל השוק:
עד שבעליה החליט להפוך אותה לדירה, המוצעת כעת:
מה שנראה, מאחורי הזגוגית, כמו קיר לבנים, הוא בעצם קיר גבס מצופה בטפט (ראיתי אותו מדביק). כאילו לבנים, כאילו דירה, וחלומות על הכנסה. כאלה היו בוודאי גם לזה שפתח לפני ארבעה חודשים את:
והציע:
בובות הבטון המצודדות לא התקבלו באהבה. הבוטיק התפנה, ותכולתו של החלל התחלפה בין רגע מדברים מיותרים ל:
רובוט-ניקיון הוא דבר חיוני והכרחי בכל בית, אבל לא ברחובות שלנו. עובדה: למרות ההדגמה הפעילה על חלון הראווה, הרובוט מת:
אך חידושי הי-טק לא זרים לנו לגמרי. תחרות עושה, כידוע, טוב ליזמות, אז אחת מהחנויות להולכים על ארבע השיקה אפילקציה (מי יודע, אולי בקרוב הכלב יזמין לעצמו טייק אווי):
ובחנות שעמדה המון זמן ריקה ועם זגוגית שבורה:
נפתח מכון להדפסות, כולל -- העתיד כבר כאן -- הדפסה תלת ממדית:
עוד נראה מה תהיה תוחלת חייו של האיש הירוק, כי זה צבע שלא כל כך מצליח להתפשט ברחובות שלנו. לא כל כך הצליח גם זה שבישר על:
אבל פראיירים, כידוע, רק מתחלפים. אז קם אחד שמציע מטבחי איכות ב-2,690 שקלים:
באווירת הזול-בו הזאת, אך טבעי שיקום גם:
וימחה בפח לבן ומגולוון, וללא כל יסורי מצפון, את זכר ציור הקיר היפה שהיה שם לפניו:
מצד שני, לא רחוק משם נפתחה "ארטמיסיה", גלריה חדשה לאמנות נשים:
אז אולי עוד יש תקווה. ואם אין, אז בוודאי יהיה מי שיתנחם בכך שבמתחם הכאילו-יוקרתי של פיבקו התקינו:
הכסף ברחובות שלנו קטן, אבל הגאווה גדולה:
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.
