על פניו, הבית ברחוב ויטל 21 הוא עוד בית לא-חדש ברחובות שלנו. דבר בחזותו החיצונית של הבניין בן ארבע הקומות, הנטוע בין בית כנסת לבית מגורים, שניהם נמוכים ממנו, לא מסגיר את הסיפור שיש לו לספר, אלא אם שמים לב ששולי שער הברזל שלו צבועים שחור ומעוטרים בציורים שהזמן לא עושה להם כל כך טוב:
בפעם הראשונה השגחתי בציורים האלה ב-2012. אמנם אז דלת הכניסה הנעולה היתה מזכוכית ולא מברזל, אבל הזכוכית היתה כזו שאינה מאפשרת להציץ פנימה, וכדי להיכנס חייבים לצלצל באינטרקום:
לא צלצלתי. אך לפני איזה עשרה חודשים, חלפתי שם שוב, ולבניין לא היתה פתאום שום דלת. כך יכולתי סוף סוף לראות את מבואת הכניסה המפתיעה שלו:
חדר מדרגות כמעט מלכותי -- בוודאי בהשוואה לחדרי המדרגות הצרים, אפלוליים ולא מאוד נקיים בבניינים הישנים בשכונה. מבואת הכניסה הזו לא רק רחבה, מרוצפת שיש ומחופה בחלקה באריחי חרסינה, אלא גם מעוטרת בציורים שנעשו בעבודת יד:
מכיוון שאפשר היה להיכנס, צילמתי קצת במבואה:
תחילה רק באזור המדרגות המעוטרות, ואחר כך העזתי להיכנס קצת יותר לעומק:
ראיתי עוד ועוד:
והשגחתי בכתובת:
חשבתי לעצמי שיהיה נחמד לשוחח עם הציירת מדירה 7, אך כשבדקתי את תיבות הדואר ראיתי ששמה אינו מופיע שם. אמרתי לעצמי שבהזדמנות אטפס ואדפוק על הדלת בדירה 7. ההזדמנות איכשהו לא הגיעה.
האם אורנה פורת גרה פה?
חדר המדרגות "הכמעט מלכותי", הנדיר ברחובות שלנו והמאוד מסקרן, שיש לו גרם מדרגות מתעגל עם מעקה מעץ צבוע:
שלח אותי לנבירה בארכיון העירייה הדיגיטלי בניסיון ללמוד משהו על מתכנני הבניין ומקימיו. שיטוט בין המסמכים הסרוקים ושמורים בארכיון לא לגמרי מובן להדיוטות כמוני בתחום התכנון, הבנייה והרישוי, אך הוא בהחלט מענג.
כך למדתי שפעם נקרא הבניין ברחוב ויטל 21 "בית לאופר גרובשטיין"; שב-1956, חלפון גדליה ביקש, בשם חברת "יישוב", רשיון לפתוח בו מחסן לערבוב קפה; ב-1960 החזיק כאן דטנר זאב בית מלאכה לעיבוד מתכת; וב-1972 פעלה בחזית הבניין נגריה של דבש הרצל.
מכתב מ-8 באפריל 1979, שנשלח למחלקת ההנדסה, מריח מצרות. "אנו החתומים מטה, דיירי הבית ברחוב חיים ויטל 21", כותבים הדיירים בעברית ובנימוס שעברו מהעולם, "מבקשים להפנות את תשומת לבכם הרצינית ביותר לדברים שלהלן: החנות שבחזית הבניין הושכרה באחרונה, ויש בדעת השוכר להקים במקום בית מלאכה לצביעת מתכות שונות. אין ספק שהתעשייה הזעירה הזאת גורמת לזיהום האוויר בבניין ובאזור כולו, ואינה עומדת בתביעות ובהגבלות משרד הבריאות. בקשתנו ופניתנו, אפוא, שהעירייה תתערב ותאסור בצורה נמרצת את הקמת התעשייה הזעירה ותפעיל לשם כך את מלוא סמכויותיה במעוגנות בחוק ובתקנות".
אך אין מקום לחשש. מכתב התשובה מ-3 ביוני 1979 מבשר לדיירים כי "טרם הוגשה בקשה לפתוח בית מלאכה מהסוג הנ"ל. במידה ותוגש בקשה כזאת תובא התנגדותכם לתשומת לב הוועדה המטפלת ברישוי עסקים. במקרה שיפתחו את העסק ללא רשיון, נא להודיע על כך לפיקוח העירוני באזורכם".
ב-1985 הוגשה בקשה לעשות שימוש חורג מחנות בבניין לבית מלאכה לחרטות עץ; ב-1987-1988 התנהל מאבק משפטי סביב בנייה ללא אישור, ואיזה עניין של הסדרת מדי מים; וב-1991 הוכרז הבניין כמסוכן "למחזיקים בו או לציבור".
בעליו נדרשו – תוך 30 יום – א. לתקן ולחזק את המרפסות בחזית הקדמית (כולל הורדת חלודה מהברזלים הגלויים, הורדת גושי בטון רופפים וחיזוק מעקה הברזל – עיגונו לקירות הקיימים). וב. פירוק מעקה הגג הרופף בחזית האחורית ובנייתו מחדש בהתאם לתקנות (כולל חגורות בטון אופקיות ועמודונים בהתאם להוראות של מהנדס בניין פרטי מוסמך").
באחד המסמכים, המונים את בעלי הדירות בבניין, מופיע גם שמם של אורנה ויוסף פורת. האם התגוררה כאן פעם כלת פרס ישראל ופרס א.מ.ת, השחקנית הנודעת והאמא של התיאטרון לילדים ונוער? אולי. מכל מקום, ב-1995 נרשמה במסמכים כוונה לבנות על הגג. וזו כפי שניתן לראות היום יצאה אל הפועל:
אני זוכרת אותה מהמכולת
עד כאן ההסטוריה בקליפת אגוז, כמו שאומרים, וכעת הסיפור: בשבוע שעבר, בתום הקניות, שוחחתי על יד הקופה, עם יהודית החמודה בעלת המכולת. השיחה איכשהו נדדה לרחובות המטונפים בשכונה ולמצבם העגום של חדרי המדרגות בבנייני המגורים שרוב הדירות בהם מושכרות.
יהודית נזכרה, שפעם לקוחה מאוד מבוגרת שלה, אולי בת 80, יפה עזגד שמה, סיפרה לה שמכיוון שבבניין שלה ברחוב ויטל רוב הדיירים צעירים ולא אכפת להם ממצב חדר המדרגות, היא החליטה לנקות בעצמה, כל פעם קצת. במשך הזמן, הצעירים ראו שהשכנה המבוגרת מנקה, אז גם הם החלו לאט לאט לנקות.
זה כשלעצמו סיפור אורבני יפה, אבל הלקוחה המאוד מבוגרת לא סיפרה לבעלת המכולת רק על ניקיון חדר המדרגות. נקשר ביניהן קשר מיוחד, מגלה יהודית, ויפה סיפרה לה, בעברית הרהוטה שלה, שבמשך שנים רבות היא היתה מורה ומחנכת, כזו שהתלמידים שומרים איתה על קשר, ושאחד מהם, שהפך לאחד מעשירי ישראל, הודה לה פעם על הסבלנות שהיתה לה אליו, כתלמיד מתקשה, ואמר לה שרק בזכותה הוא הגיע למה שהגיע בחיים.
כמובן שאזכור שמה של יפה עזגד הקפיץ אותי והזכיר לי מיד את ציורי חדר המדרגות. יהודית סיפרה שפעם התארחה בביתה של יפה ואפילו קנתה ממנה ציור שתלוי עד היום אצלה בסלון, ושלפני איזה שמונה-תשע שנים, יפה, שגם הראתה לה שירים שהיא כותבת, נפרדה ממנה לשלום ועברה להתגורר עם בתה בפרדס חנה. "פעם היא אפילו שלחה לי מכתב משם", מספרת יהודית, מצטערת מאוד שלא השיבה למכתב, ומבטיחה שתחפש אותו בבית, אולי על המעטפה מופיעה כתובת השולחת, כך שאפשר יהיה למצוא את יפה עזגד, ציירת חדר המדרגות.
געגועים לשורשים
הדרך מהמכולת לגוגל מעולם לא היתה קצרה ומהירה כל כך. הקשתי "המורה יפה עזגד", והגעתי מיד לתמונה:
התמונה, שהעלתה לרשת שולה בודל, צולמה כששולה היתה, כפי שנכתב באתר, בכיתה ה', בבית ספר ממלכתי א', לימים "מגד", ברעננה.
אחר כך, לצערי, נפלתי על מודעת אבל. יפה, עלה ממנה, נפטרה בדצמבר 2011. במודעה היא מתוארת כמורה וציירת, ומכון ויצמן משתתף בצערו של בנה, יבשם עזגד, במות אמו. את השם המיוחד יבשם עזגד הכרתי כיוון שפעם היה עיתונאי. נזכרתי שהיתה לו אחות, עיתונאית גם היא, ושעבדנו פעם יחד, רק שבשום אופן לא הצלחתי להיזכר באיזה עיתון זה היה. חברים ששאלתי לא זכרו, אבל למזלי הטוב, ברשת נמצא גם ראיון עם יפה בעצמה.
בכתבה מ-2010 של הכתבת הניה, בעיתון המקומי של אזור פרדס חנה כרכור, מספרת יפה עזגד, שנולדה ב-1927 בקיבוץ איילת השחר, על ילדותה המאושרת ברעננה ("גרנו בצריף דל, סביבנו חולות אבל בבית הייתה אווירה של כבוד, אהבה והערכה לבני אדם..."); היא מתארת את 45 שנותיה כמורה יצירתית ומנהלת בית ספר ("יום אחד הצעתי לתלמידים: 'מה דעתכם שאתם תהיו המורים ואני אשב בצד ואלמד מכם?'... וכך היה. בחרתי לכל מקצוע את התלמיד שידע הכי טוב את החומר, והם התחילו ללמד. והיה שקט, היתה משמעת למופת. הילדים עשו את מלאכתם באופן יוצא מן הכלל, והם היו מאושרים"); ומספרת על התמחותה בחינוך מיוחד ("לא יכולתי להישאר אדישה לילדים עם הקשיים. כשהמורות הוציאו אותם מהכיתה, כי הפריעו לשיעור, אספתי אותם לכיתתי"). את חוויותיה מהכיתה הטיפולית שהקימה בבית ספר בנצרת עלית, כולל עקרונות עבודתה ודרכים ליישומם, פרסמה בספר שכתבה, "ילד, למה אתה בחוץ?", שראה אור ב-1984.
בכתבה מספרת יפה גם על אהבתה הרבה לציור ("הציור הוא שפה... זו הדרך שלי לומר לסביבה מה אני חושבת ומרגישה"); על 15 שנות חייה בתל אביב שאותן הקדישה, אחרי פרישתה ממערכת החינוך, לציור ולקידום הקריירה האמנותית שלה ("חוץ מהתערוכות בארץ, הצגתי בתערוכות אומנות בשבדיה, הולנד, צרפת, ניו זילנד ואוסטרליה"). וגם על המעבר לפרדס חנה ("לא הצלחתי לאהוב את תל אביב... בתוכי התגעגעתי לשורשים שלי, למושבה, לירוק בעיניים, לשקט, לשלווה"), שם התגוררה על יד בתה אליאל (היום כבר לא עזגד אלא ברוכים).
קבלת הפנים המצוירת
נלהבת מכך שהתמונה המשפחתית הושלמה (ונזכרתי בשמה של הקולגה מהעבר), חזרתי מיד אל הבניין בויטל 21. לגמרי במקרה, שער הברזל לא היה נעול. העזתי להיכנס, והפעם גם לטפס במדרגות, כדי לגלות שיפה עזגד לא הסתפקה בעיטור קומת הכניסה. ציוריה התמימים ומלאי שמחת החיים מעטרים גם את גרמי המדרגות והמסדרונות בקומות:
גם תחת החלונות העגולים, המיוחדים במינם של הבניין:
היא גם מבשרת לאורחים ולדיירים, בכתיבה תמה ממש ובניקוד, לאיזו קומה הגיעו:
אך לא הכל ברור ומפורש. באחת הקומות הותירה פתח לדמיון:
בהתבוננות קרובה יותר השגחתי בממזריות שלה: את המנעול של ארון החשמל במבואה הפכה לגוף של משאית:
לרגל השתתפותה בתחרות ציור אזורית, נשאלה יפה, בראיון אחר עמה, מה הן שאיפותיה וחלומותיה בתחום, והשיבה: "שהרבה אנשים יכירו את העבודות שלי". אז אולי עכשיו זה יקרה. ואם לא הרבה אנשים יכירו, אז לפחות קצת יותר.
