המצב והצלחת
ברחובות שלנו קשה לדעת אם המצב טוב או רע. אז יצאנו, כמו שאומרים היום, למבחן הצלחת
"המצב" מחלחל לרחובות שלנו בדרכם -- היצירתית:
וכמובן שגם המסחרית:
או שאולי זו רק העין המודעת שמבחינה פתאום ב:
ומייחסת חרדה גם למבקשות יופי:
המחאה, מכל מקום, מינורית:
הקו הירוק הוא לא יותר מנזילת צבע על עמוד:
והחיים, כמובן, נמשכים כאילו יש מחר:
ברחובות שלנו האדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכרסו; ו"המצב" ניכר בצלחת. בגזרה הזו יש חדשות רעות וחדשות טובות. נפתח, כמו כל מהדורה, ברעות:
מסיבת הסיום היא של "מתושלח". בר-יין-מסעדה די חביב שהחזיק מעמד ארבע שנים עד שעכשיו נגמר:
אחרי שהטביע את חותמו, לנצח כנראה, עמוק במדרכה:
גם הנקניקיאדה הפינתית הצליחה לשרוד ארבע שנים, אך בדיוק כעת כיבתה את האור:
והותירה למזכרת, לפחות בינתיים, את השלט הסחבקי שלה:
לעומת שתי אלה שזכו לחגוג ארבע שנים עד שהלכו לעולמן, לשווארמה על גחלים:
הספיקו חודשים ספורים -- בקושי חצי שנה -- כדי להישבר:
אבל הרחובות שלנו לא מניחים לבן אדם לשקוע בדכדכת שכופה המציאות. למה להיות פסימי אם אפשר ללקק:
לגלידריה החדשה, הרביעית ברחובות שלנו (אחרי שוקולולו, אניטה ועל מקל), קוראים:
והיא מציעה מבחר גדול במכלי נירוסטה עגולים, סטייל איטליה:
ואיך אפשר להיות פסימי כשכבר עם עלות השחר אפשר להתנחם בלגימת קפה קטן על טנדר סוסיתא:
נכון, המציאות טופחת שוב ושוב על הפנים, וממש מול הסוסיתא ייפתח בקרוב סניף נוסף של מפלצת הזול-בו רבת הזרועות:
כבר עובדים שם במרץ:
וזה די מדכא. אבל שונאי הרשתות והתאגידים יכולים לפסוע כמה צעדים ולשבת ב:
שמקבל אורחים, ולא רק בפנים:
הממהרים יכולים ליהנות בעמידה:
הדוכן הקטן שוב פתוח לעסקים. פעם מכרו כאן רק בורקס ובייגלה. אחר כך סגרו להרבה זמן, ועכשיו הם שוב בעניינים, ומציעים, על פי צו השעה הבריאותי, גם מיצים. כדי להישאר במירוץ חייבים הרי להתעדכן. עובדה. גם:
פתוחים בקושי רבעון וכבר מכריזים על הרחבת התפריט:
ומציעים יותר ממה שהציעו כשנפתחו:
רוקד המסעיד לחליל הקופה הרושמת. ואם לא ממש מתעדכן, לפחות מתרענן. "פימפינלה", למשל, עשו מתיחת פנים לשלט. את הידידותי:
החליפו במושקע, מעוצב, עשוי חרסינה:
רק שכשהוסר נייר הדבק התגלתה עוד הצהרה שיווקית-יחצ"נית, הנסמכת, כמקובל, על מילים חלולות. למה מה, בלי "פולחן" המקום היה מת?
שטויות שלט? ממש לא. ב"דרינק פוינט" התקינו שילוט מושקע ובולט:
וחגגו בלהט הקיץ פתיחה שמחה:
והנה, עם בוא הסתיו, מקץ כשלושה חודשים, המסיבה נגמרה. השלטים היקרים הוסרו:
אמנם בשבוע שעבר, גם בלי שילוט, המקום עדיין פעל, כך שלא בדיוק ברור מה קורה שם. אבל יש אנקדוטה: קצת לפני שהמקום נפתח, שכנה שלהם סיפרה שבעל המקום הזמין רב שיסיר את הקללה מהפינה, שקודם לכן פעלה בה "ביר דרופ", ולמרות שהציעה כוס ב-10 שקל, לא הצליחה לשרוד:
אם הסיפור של השכנה נכון, אז גם אצל הרבנים צריך לבדוק את המזוזות. מכל מקום, "עשר שקל" זו האופנה עכשיו. אמנם לא כל טריקו מצליח, אבל ממשיכים לנסות. "גולדות", למשל, היא סנדוויצ'יית 10 שקל נושאת בשורה:
היא נפתחה לפני כחודש. יש לה כבר קהל מסוים:
והיא משתלבת היטב ברחובות שלנו עם עקבות שלקוחותיה משאירים לאחרים לנקות:
אם גולדה יכולה להיות סנדוויץ' נקניק זול, ברור שאבא אבן (בקצה השני של השדרה) יכול להיות פיצה:
מעניין למה רק מפא"יניקים אשכנזים זוכים כאן לכיבודים. איפה ערס פואטיקה? מה עם פיצה אריה דרעי? סתם, סתם. מי בכלל צריך עוד פיצה ברחובות שלנו, כשזו האמריקאית:
בדיוק נפתחה. וזו -- האמריקאית גם היא:
תכף נפתחת (ותהיה הפיצרייה השמינית ברחובות שלנו אחרי ג'וזפה, דה אוסוולדו, בזיליקום, הברבנאל, אבא אבן, אחת בלי שם ופיצה האט). בפיצה האט, כמו בכל פיצה, מציעים פיצה, אך כדרכן של רשתות, זה חייב להיות מעוצב:
וגם למעוצבת, כמו לכולם בענף ההסעדה ברחובות שלנו:
מובן מאליו שגם בעלי בית הקפה החדש:
יצטרכו עובדים כשיפתחו, אחרי שיסיימו לשפץ את הבניין הקטן ברחוב מרחביה -- שהולך והופך, יחד עם סמטת השוק המתחברת אליו, למתחם החם בסביבה:
בחלקה הדרומי של הסמטה יושבים "טוני ואסתר" הוותיקים, ובחלקה המזרחי, מעבר לסיבוב, נפתח זה עתה עוד מקום חדש:
מין בר-ביסטרו בסגנון אמריקאי עם המבורגרים ונקניקיות כל יום, והאש-בראון וביצי עין בבראנצ'ים של סופ"ש. קוראים לו "עוגי" -- הכלאה של שמות בעליו עומר (עו) וגילי (גי). נכון, באנגלית זה נראה יותר טוב:
אבל החדשות הטובות לא נגמרות בסמטה. כי בהרצל, על חורבות:
נפתח:
מקום קטן ולבבי שמציע:
שלומי אילנגר, הבעלים והשף, בחור חרוץ, שיפץ את המקום במו ידיו; בנה שולחנות, אסף כסאות, עיצב מנורות, וכעת הוא מבשל ("אני לא מגיש מה שלא אני בישלתי"); מזיע מדי יום, מהבוקר עד הערב:
והמקום, שיש לו אישיות ואינו סניף של איזו רשת, כבר הומה:
אם כך, יאמר מי שיאמר, יש מקום לאופטימיות. אבל בעיני, רק אולי. כי בהבדל מבני האדם שתוחלת חייהם הולכת ומתארכת, עסקים נוסעים בכיוון ההפוך. ועם כל הכבוד לסימני החיים שזורעים ברחובות שלנו העסקים הטריים, ספק אם מי מהם יצליח להאריך ימים כ:
מצד שני, ברחובות שלנו יש חיים אחרי המוות. המקום שהיה שירהל'ה ונסגר, ואחר כך סלבדור ונסגר, פועל כעת שוב, עדיין ללא שם חדש:
וכמעט מולו, על חורבות חנות רהיטים שהלכה לעולמה מזמן, נראה שעומדת לקום ירקניה מדוגמת:
אז לך תדע מה המצב.
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.
