משפחה
החותנת, השידוך והמקק כל מה שהיא צריכה לעשות בחודשים הארוכים לפני החתונה זה להתקשר פעם בשבוע לחותנת ולהגיד שבת שלום. וחס וחלילה לא לפגוש את החתן. ג'וקים - זה כבר סיפור אחר

פעם כבר דיברתי על השידוך, על אותו עלם חמודות שעליו שמעה השדכנית שהוא טוב לב. ואחר כך גם עלי היא שמעה כי טובת לב הנני ולכן היא שדכה אותנו. כי אחרי ככלות הכל כולנו יודעים שלא הגודל קובע ולא היופי ולא הריח. וגם השדכנית ידעה.

 

מדריכת הכלות שלי (שמופיעה פה הרבה בכל מיני הקשרים והיא כנראה דמות משמעותית בתת המודע שלי) אמוֹר אמרה לי, כי מעכשיו, מעת שבה התארסנו, לא נראה אחד את השנייה ולא נשמע אחת את השני עד ליום החתונה.

 

"אסור אצלנו", אמרה המדריכה.

 

התחליף הטבעי לשמירת קשר עם חתן שאסור לדבר עמו ("אסור") במשך בין שבעה חודשים לשנה, עד זמן החתונה, הוא תחליף מאוד הגיוני.
להמשך קריאה...
דם ודעה קדומה

אם אסור לגלות לאף אחד מסביבך שטבלת היום במקווה, מה תעשי אם המחזור הפתיע אותך וכל השכונה רואה? שרה אינפלד החליטה פשוט להתעלם

 

פעם כשהייתי אישה נשואה, הייתי צריכה ללכת למקווה. הערב כבר רד כשכיתתי את רגלי התמות במשעול עפר מאולתר, לבל תשזופנה אותי עיניה של שכנה או חברה, חס ושלום.

 

"המקווה זהו יום גדול, אבל סוד נסתר!" אמרה המדריכה בהוד ובשמחה, בשיעור האחרון של דיני טהרת המשפחה.

 

"אסור לדבר על זה, אסור להזכיר את זה, אסור לכייר את זה, אסור למסגר את זה. אסור לקבוע עם חברה ללכת בצוותא ואם פוגשים מישהי במקווה, אומרים שלום מנומס והולכים הצידה ולא מדברים יותר מדי.

להמשך קריאה...
הלקלקנית

"אני נורא אוהבת למעוך להם את הטוסיקים, לנשק אותם ארוכות, ללטף להם את התנוך ולחבק אותם. אבל, באמת, אף פעם לא ליקלקתי רגליים". למה פתאום הרגשתי דחויה ועצובה?

 

אילוסטרציה חלקית. לרגל הימנית יש קשר כלשהו לכתבה

יש לי כל הזמן ללקלק את הרגליים     (צילום: שרה אינפלד)

 

הרשו נא לי להתחיל את הקטע הנ"ל בדילוג לסביבות ערב פסח: בעוד אני וילדתי בוחרות בגדים ארוכים מתוך הארון, כדי להכין קולקציה מתאימה לכבוד הביקור אצל האב שהגיע לארץ ובעוד התינוק שלי מסתובב כה וכה עם רובוט צעצוע קטן ומזמר: אני לא הולך לאבא, בפסח הולכים לבריכה, קלטו אזני שיחה שהתנהלה בין הקטינים.

 

היא: אתה אוהב שהיא עושה לך את זה?

להמשך קריאה...
השופטת רוצה שאלבש חצאית

 

בטורים ארוכים ישבנו. אני וחברותי לכיתה, בסמינר לבנות.

 

פרצופים לבנבנים, חסרי ייחודיות, תבניות מושכלות וכבדות גפיים. תפילה, שיעור, שיעור וצחקוק. חברתי יוספה’לה השתדלה להתנדנד נורא חזק בתפילה. הכי חזק. היא עיוותה את פניה וטמנה אותם חליפות בתוך סידורה המכתם מדמע. ניתן היה לראות בבירור כי אף שדכנית לא תפספס את המחזה קורע הלב ובחיר הישיבה כבר מונח הכן, עקוד על סטנדר מתולע, פאותיו מרצדות בשובבות לנוכח המחשבה הנפלאה על בית של תורה ביחד עם יוספה’לה הצדיקה ואשת החיל.

 

 

 

בשיעור, היתה המורה, רוך על פניה, אומרת לנו: "בנות יקרות. יש לכן תפקיד בעולם. להיות אשת חסיד.

להמשך קריאה...
אחות לנו קטנה, ושדיים – אין לה

אין לה. פשוט ככה.
חברה שלי מספרת איך היא היתה מסמיקה כשאבא שלה מלמל את זה בליל הסדר בלקוניות מתוך ההגדה.
נאנחנו בצוותא על איך זה שריבואות אנשים צנועים וחסודים, יושבים מסובים וממלמלים טקסטים מביכים משיר השירים וההגדה. ובינתיים, בבית אחד, נפלה חתיכת מצה, והתבוססה בצער בתחתית הגביע, טובעת לאיטה במיץ ענבים סגלגל.
עכשיו, למה זה חשוב? חשוב. זה אומר שהמצה הפכה לשרויה, ל"ע.
הרימה הגיסה עיניים שוקטות ומזועזעות לעבר חמותה, בשעה שהן פינו את הכלים מן השלחן, ואמרה לה בקול רציני ונרגש, ואפילו חגיגי קמעא:
"תגידי, מה את עושה במקרים כאלו?

להמשך קריאה...
השידוך

אני יורדת במדרגות ונכנסת לסלון. הסומק המוגזם שמרחתי בהתרגשות על פני זורח באי וודאות לעומת חיוורונו הברור של הקיר אשר למולי.

שם בסלון יושבים תלייני בשובה ונחת, זוג הורים מבוגרים וחביבים בגילאי השישים. היא עטויה במטפחת כהה מותזת וורדים ועוד פרחים בלתי ידועים לבוטניקה. הוא בחליפה שחורה ארוכה, נעליו משטחות באכזריות את הזמן. בום, בום, בום, בתיפוף איטי לקצב הילוכי הן מתנועעות.

***
כשהייתי ילדה קטנה, אכלתי כנף של עוף בארוחת הצהריים ואז, כמה איום, גיליתי בארון חבילת שוקולד חלבי משובח. ירדתי לחצר, טיפסתי על עץ גבוה וחיסלתי את כל החבילה.

להמשך קריאה...
דברים טובים יקרו לי

בשלוש בלילה מתחילים עובדי התחנה המרכזית לפטרל בכל כוכיה הזוועתיים, כדי לגרש שוהים בלתי חוקיים ושאר מבקשי מחסה.

קיפלתי את עגלת התינוק ודחקתי אותה, יחד עם המזוודה, לתוך צינור אלומיניום ענק ששכב באזור שיפוצים כלשהו בקומה 6. עם התינוק על הידיים והילדה לצדי ניסיתי למצוא פינת מחסה שתסתיר אותי מעינם הצרה של האחראים. מדרגות צדדיות הבליחו בפני, התיישבתי עם גבי לדלת שהיתה שם. להפתעתי היא נפתחה וכולנו עפנו לאחור והנה מקום שקט לכמה שעות.

כשהאובך החולני של שעות הבוקר, המנומרות באוויר מפויח, הדיר שינה מעיני הנרדפות, קמתי כדי להגיע לאוטובוס, בחזרה, להמשך המסע.

להמשך קריאה...
שרה איינפלד מגיעה מקהילה חרדית סגורה. לאחר מלחמה על שני ילדיה מנישואים ראשונים, אשר רצו להפרידם ממנה על רקע דתי, נחשפה לעולם התקשורת והמדיה, ומעיתונאית חרדית עלומת שם הפכה לאחת מהדמויות הבולטות בעולם החרדי לשעבר. בעלת הבלוג חור בסדין, מפיקת אירועים לסקטור עסקי של תושבי חוץ, מרצה על העולם החרדי, יזמית, כותבת וחוקרת פרטית.
מגדלת באושר את שני ילדיה מנישואים ראשונים יחד עם תינוק חדש ומוצאת את ייעודה ברכיבה על סוסים, גלישה בים, נגינה בצ׳לו ופעילות חברתית.