פעם כבר דיברתי על השידוך, על אותו עלם חמודות שעליו שמעה השדכנית שהוא טוב לב. ואחר כך גם עלי היא שמעה כי טובת לב הנני ולכן היא שדכה אותנו. כי אחרי ככלות הכל כולנו יודעים שלא הגודל קובע ולא היופי ולא הריח. וגם השדכנית ידעה.
מדריכת הכלות שלי (שמופיעה פה הרבה בכל מיני הקשרים והיא כנראה דמות משמעותית בתת המודע שלי) אמוֹר אמרה לי, כי מעכשיו, מעת שבה התארסנו, לא נראה אחד את השנייה ולא נשמע אחת את השני עד ליום החתונה.
"אסור אצלנו", אמרה המדריכה.
התחליף הטבעי לשמירת קשר עם חתן שאסור לדבר עמו ("אסור") במשך בין שבעה חודשים לשנה, עד זמן החתונה, הוא תחליף מאוד הגיוני. היות ואין לדבר עם הבחור, מחפשים את המקום הקרוב ביותר אליו ושומרים ישירות על קשר טלפוני עם הרחם ממנה הוא יצא.
ולכן ניטל עלי ועל כל כלה צעירה וכלילת-ריסים, להרים טלפון כל יום שישי לאמו של ההוא, זה שיושב על מיטת רווקים בישיבה מרוחקת ועיניו מעפעפות מהר מהר, מתוך מטרה לטאטא את כל המחשבות הבלתי טהורות על החתונה ולהתרכז רק בגמרא הקדושה.
בעצם לא נדרש הרבה, רק להגיד שבת שלום מפלסטיק ולשאול מה נשמע ולקבל תשובה כלשהי מפלסטיק ואז לסגור את הטלפון.
אבל הפעם הראשונה מלווה במבוכה מטורפת. הרמתי את הטלפון והורדתי אותו על כנו. הסתובבתי שלוש פעמים מסביב לשלחן המטבח, כשמעל ראשי מפרפרות ברוע כל האגדות על החמיות האיומות שחיות בבתים מצופי ממתקים ומכניסות כלות זעירות ונטולות ישע לתוך כלובים.
בסוף חייגתי באצבע צרידה את מספר הטלפון הדרוש. ואז נזכרתי שאינני יודעת מה להגיד. מה אומר?
"שלום, מדברת שרהל'ה"
או: "שלום, כאן כלתך הטריה, עבור?"
או בנימה ליצנית משהו: "שלום, נחשי מי אני!"
ברוריה? לא!! זלדה? לא! ציפורה? לא!! אביבה? לא!! משה???????
הקו בינתיים דמם, למעט כמה צלילים נוגים, המרוחקים זה מזה, שבשרו שבעוד כמה שניות תתחיל הדרמה.
הטלפון שלנו עמד במטבח, על שולחן שנבנה בצורת אי, משיש משונן קצוות ומלוטש באפרפרות מה. רגלו של שולחן זה ניטעה, כבודה, ממרכזו ומטה, כשהיא מצופה בעץ כבד ובהיר בצורת משושה. וכבר משנשמע ה"הלו" הראשון מתוך הפומית, ראיתי אותו, כפסע ממני.
התרחקתי אט אט כשאני סובבת את השולחן, עונה בגניחות ונשימות קטועות ל"שלום" הגרוני והמאולתר שיצא מהצד השני לתוך האוזן שלי.
הרגשתי איך מחושיו הרכים מטפסים במעלה גווי, איך עיניו התמות מחפשות את עיני, כל סנטימטר ממני צרח הצילו וברקע ניסיתי לדבר בהגיון מה אל הדי אן איי הראשי, ולאחל לו שבת שלום. אחרי שאומרים שבת שלום אפשר לסגור את הטלפון ואז צריך להתקשר רק ביום שישי הבא.
ורק כשהטלפון נשמט לבסוף הרשיתי לעצמי לצרוח בעוז: אמאלה!! מקק!!
הוא הופתע ואפילו נעלב, רגליו הקצרות נסוגו באשמה אל מתחת למזנון וזה רק הרע את המצב, כי אפילו לא ידעתי מאיזה צד הוא עלול עכשיו לצאת.
זאת היא! זאת היא! אני נשבע לכם!!! ראיתי אותה מזמן בגרביים חומים משונים וחצאית. איזה עולם קטן!
היא היתה נראית לא טוב, דאגתי לה. אבל איכשהו עברתי לחצר ומשם נסעתי במשאית ירוקה למקום אחר. דווקא יפה לה גופיה, אבל היא נשארה צווחנית איומה כמו פעם.
שיואו! יש לה ילדים! הנה אחד, עם נעלי בית קטנטנות שעליהם מצויר כלב ואחת גבוהה שמחבקת פיל אפור ישן. היא לא אומרת כבר שבת שלום. היא צורחת: "רוצו להביא את הסנדלים!"
"אבל המקק יקפוץ עלינו".
"אלחנן, אתה תאחר לטיול השנתי בספארי! כל הזברות תעלבנה!"
"הנה הוא! הנה הוא! אההההה".
וכולם עומדים על הספות. יש לה דמעות בעיניים. זה בטח מתסכל שכל כך הרבה ילדים לא מביאים סנדלים ולא מגלים רחמנות כלפי זברות. האם היא תכיר אותי? האם היא תזהה אותי?
"אמא? איפה הכריך שלי?" היא קופצת מספה א' לספה ב' ומשם על מזנון הטלוויזיה ואז רצה בחדות למטבח. תפסי!
והכריך עף מהמטבח לספה. הילדה תופסת אותו ומכניסה לתיק. "עכשיו", היא אומרת.
"כולנו תופסים ריצה לדלת ועפים לאוטו".
"אבל אמא, הוא כאן!"
"לא!" משקרת אמא, "הוא רץ לסוף המסדרון. בואו, אני אציל אתכם". אני מנסה להתקרב. אולי בכל זאת היא תזכור. היא מביטה בי והפה שלה גדול ומלא דציבלים שמרעידים אותי. אני מתכופף ומזיע. חומר צורב מכסה לי את העיניים ונכנס לפה ולראש. אני לא מצליח לנשום, לא מצליח לדבר. אני רוצה להגיד לה "שבת שלום" ולספר לה שבחוץ צמחו כמה סיגליות ולשאול אותה למה היא גרה כאן ולא ליד איזו באר ישנה בעפולה.
אני לא מרגיש טוב. אני רוצה את אמא שלי.
קאט.
יש לי תאוריה מעניינת הסוברת שמקקים הם יצורים טובים. הם מגיעים אלינו הביתה ללא כל מודעות למה שהם עלולים לחולל. ואז כולם צורחים וכועסים והורגים אותם בנעל או בכפכף או בקרוקס או ברעלן מצוי.
והמקק המסכן לא נותר בחיים בשביל לספר על תקוותיו השבורות לבני מינו. ולכן אף מקק לא יודע שהוא מגעיל ויש לפחד מפניו והוא מגיע ריחני ומלבב ומלא כוונות טובות, כל פעם מחדש.
אולי הם בכלל רוצים שלום? אולי הם מחפשים אהבה? אולי הם רוצים מישהו שימשוך להם בשערות הקטנות של העורף וישמח אתם?
יש לי הרבה מאוד תהיות, כשאני מביטה בגוויתו הקטנה והדוממת של החרק השחור. על כנפיו היגעות שנחו ועל מחושיו שפסו מנדוד. אולי הוא בכלל קטין? אולי יש לו אי שם תאום או תאומה? אולי הוא יצא בשאלה וכל המקקים האחרים לא רוצים לדבר איתו? אולי הוא חזר בתשובה ועכשיו הוא בכלל בגן עדן אוכל מעמול וצופה באמנון יצחק על פלזמה ענקית?
ועדיין, אני אומרת, לפעמים כל כך קשה לי לקום בבוקר אחרי יום עמוס עבודה ולפעמים כל כך אפלה השמש דווקא בבואה לזרוח ואני מבקשת מהטאו של כל האמהות היחידניות, אנא, אל תשלח מקקים לבתינו, הגן על ילדינו, אני פוחדת, אין אף אחד בביתי שיכול להם ובשעות בהם ילדי מתעוררים, כל המדינה עדיין ישנה ואין מי שיעזור.
