"אני נורא אוהבת למעוך להם את הטוסיקים, לנשק אותם ארוכות, ללטף להם את התנוך ולחבק אותם. אבל, באמת, אף פעם לא ליקלקתי רגליים". למה פתאום הרגשתי דחויה ועצובה?
יש לי כל הזמן ללקלק את הרגליים (צילום: שרה אינפלד)
הרשו נא לי להתחיל את הקטע הנ"ל בדילוג לסביבות ערב פסח: בעוד אני וילדתי בוחרות בגדים ארוכים מתוך הארון, כדי להכין קולקציה מתאימה לכבוד הביקור אצל האב שהגיע לארץ ובעוד התינוק שלי מסתובב כה וכה עם רובוט צעצוע קטן ומזמר: אני לא הולך לאבא, בפסח הולכים לבריכה, קלטו אזני שיחה שהתנהלה בין הקטינים.
היא: אתה אוהב שהיא עושה לך את זה? (וזו בתי הבכורה ובקולה קנאה)
הוא: כן!
מה? שאלה אמא.
"היא מלקלקת לו את הרגליים", ירתה הילדה לאוויר.
"מי מלקלקת לו את הרגליים?" התפלצה אמא.
"אשתו של אבא".
ראיתי אותם יורדים במדרגות עם מזוודותיהם הקטנות. "תהנו!" צעקתי.
"ואל תכניסו שעועית לאף! ואוי ואבוי אם מישהו מלקלק לכם את הרגליים". בראשי כבר קמה לתחייה הכותרת ב-ynet, באותיות גדולות, ככה בעמוד הראשי, המתחילה במיליה: "ליקלקה..."
אני נורא אוהבת למעוך להם את הטוסיקים, לנשק אותם ארוכות, ללטף להם את התנוך ולחבק אותם. אבל, באמת, אף פעם לא ליקלקתי רגליים. ופתאום הרגשתי דחויה ועצובה. איך זה שהאישה האחרת נוגעת ברגליו של התינוק שלי? האם זה מותר בכלל? הם בקושי מכירים אותה.
התחבטתי בחוסר נוחות בין מצעי מיטתי. החדרים שלהם היו כל כך ריקים והלב שלי מלא רגשות צער. כן כן, חשתי נבגדת.
בעצם, לכל אורך הדרך, ניתן לומר שהגירושים שאני עברתי, היו שונים מאוד מאוד ממסכת גירושים בעולם האחר. מאז כבר הספקתי לראות חברות שעברו תהליך דומה, מייבבות חרישית, מתמכרות לשכול, מתגעגעות, פגועות, שפלות רוח, קמלות, נזכרות ברגעים היפים, עוברות שיקום ארוך וקשה ומנסות, לעיתים ללא הצלחה, להוציא מהראש ומהלב אדם שהיה אהוב, שהיה חבר, שהיה הכל.
כל הכאב הזה נחסך ממני. לא הרגשתי כלום. בעולם שבו אין בחירה ואין הכרה בקולו של הלב, אין אהבה, אבל גם אין אכזבה. לי לא היה למה להתגעגע. לא היתה לי אהבה שהתפוגגה, אפילו לא מחשבה אחת על מישהו שרצה בי ועכשיו כבר לא. ולכן אני לא שומרת לעולם שליש רקוב של תחתונים אכילים במגירה הימנית ליד המיטה.
רק עכשיו התחלתי להבין שלכל סוג של אהבה יש מחיר. כן, גם לאהבת ילדים. מצאתי את עצמי בדמיונותי חושבת על בתי בגיל 20, 30. ניסיתי לדמיין מה יקרה אם תבחר להתחתן. היה שם קהל ודיג’יי ומפלי שוקולד ושקשוקות ורק החתן בלט בהעדרו.
אז או שאני לא מסוגלת לשחרר עד הסוף ואני עושה עסק רציני מליקוק סתמי ותמים או שהפעם הודגשה הסאה ועלי לפנות ללקלקנית בפנים איומים, כשל אישה חוקית פרועת שיער וטרופת בכי הקוראת: "שלא תגעי בבעליייי, יא שלוש נקודות".
נקודת האור היחידה שאני מוצאת בסיפור זה היא, שרק בעוד כחצי שנה אצטרך להתמודד שוב עם הפרצופים הקטנים והמתוקים של המיקימאוס והברבי, המצוירים על המזוודות של ילדי, בהולכם. ובינתיים, הם שלי, בבוקר ובערב, בשבת ובחג, בחול ובמועד, בבריכה ובארוחה, בעגלא ובזמן קריב. יש לי את כל הזמן בעולם בשביל ללקלק להם את הרגליים. ודווקא אז, דווקא אז, כל מה שאני רוצה, זה לקום פעם אחת בשבת בבוקר ב-10 ולא בחמש, ולא בשש ואפילו לא בשבע. בלי לראות אף ישבן ילדותי מכרכר אל תוך חדרי ושואל בהתרגשות כללית, כאילו זו השבת הראשונה בחייו:
"אמא, מה עושים היום? את יכולה להכין לי סוקו? זה יום שבת, נכון? הולכים לגן חיות? מותר לי לראות טלוויזיה? אפשר לסבת לידך? אפשר לקום? אפשר לרקוד? איפה הממתק של סבת? יס עוגה?"
ואני לעיתים מאנפפת קלות ולעיתים מצליחה להגות "אעעהעה?" ומשתרכת, טרוטה, לעבר המטבח, עדיין שבויה בחלומי. כסותי הבודדה מייללת בקול מהחדר, מצעי הסתורים נאנקים ואת כל המערבולת הזו אני משתיקה באחת עם משפטי המחץ הבאים:
"טו טו טו טו טו טו דורה!!! טו טו טו טו טו טו טו דורה!!! תיק גב, תיק גב!!!!!! ניצחנו! ניצחנו!!! ניצחנו!!!!!!
