אם אסור לגלות לאף אחד מסביבך שטבלת היום במקווה, מה תעשי אם המחזור הפתיע אותך וכל השכונה רואה? שרה אינפלד החליטה פשוט להתעלם

פעם כשהייתי אישה נשואה, הייתי צריכה ללכת למקווה. הערב כבר רד כשכיתתי את רגלי התמות במשעול עפר מאולתר, לבל תשזופנה אותי עיניה של שכנה או חברה, חס ושלום.

"המקווה זהו יום גדול, אבל סוד נסתר!" אמרה המדריכה בהוד ובשמחה, בשיעור האחרון של דיני טהרת המשפחה.

"אסור לדבר על זה, אסור להזכיר את זה, אסור לכייר את זה, אסור למסגר את זה. אסור לקבוע עם חברה ללכת בצוותא ואם פוגשים מישהי במקווה, אומרים שלום מנומס והולכים הצידה ולא מדברים יותר מדי. כי זה סודי וקדוש וענוג ומהותי וחינני וקטלני"!

רק חתול תינוק הביט בי אז בהלכי, זנבו הפעוט מורם אל על בהתרסה ואני פחדתי ממנו פחד מוות, כי אחרי המקווה הטהור אסור לראות חיות טמאות.

"לך מפה, לך", התפללתי בקרבי. "אל תהיה פה כשאחזור, אל תפגע בטוהר המחנה פן מרה תהיה אחריתך".

הפוסטים הקודמים:

רק כשבגרתי גיליתי שאת ילדותי הקיפו סודות רבים. מעין עולם שני, נסתר מן העין, רחש לו מתחת לפני הקרקע, מוצף עד צוואר במיליון דברים שאסור לומר.

כמובן שכל עניין אינטימי נשי היה מביך ברמות על. הבושה שבלקנות פדים במכולת השתוותה בעצמתה לבושה של להיעצר בצד הדרך על ידי שוטר, כשבאוטו מסתתרת גופה. החזייה הראשונה היתה מאורע מביך כל כך, שבנות רבות העבירו את שנות נעוריהן הפורחים בהילוך מתכופף, אליפטי מה, כדי שלא יראו את גופן הבוגר והמביש.

אתרע מזלי ובעודי אישה כבודה, מצאתי את עצמי יושבת באוטובוס הומה אדם, כמה דקות לפני שהגעתי לתחנה שלי. אני זוכרת שהחזקתי תינוק על הידיים ופתאום התעוררה בי המחשבה שמשהו רטוב מטפטף לי על המושב. חצאיתי הבהירה הסתבכה בין אצבעותי החופזות. את אשר יגורתי בא לי: קיבלתי מחזור באמצע הנסיעה וכל בגדי מוכתמים.

מה הייתן עושות? שאלתי אחר כך חברות.

"הייתי מתעלפת" אמרה שולה.

"הייתי מתאבדת" אמרה צילה.

"נשארת עד סוף המסלול כשאין אף אחד, יורדת בתחנה ומתקשרת לאמא שלי שתבוא עם בגדים", אמרה בינה המעשית.

אבל, אמרתי, שניה לפני שאת יורדת מהאוטובוס. חמש אחר הצהריים. בזרועותיך תינוק בוכה וכל השכנות של הבנין יושבות למטה ומרכלות בחדוות נעורים יומרנית.

אז מה עשיתי? אתם שואלים בוודאי. ובכן, פשוט חשבתי לעצמי: אם עד לפני חמש דקות לא ידעתי כלום והכל היה נפלא, הבה אחזיר את מוחי למצב הזה.

וכך פסעתי בשמחה ובששון בינות למבטים הרי אסון, הגעתי למעלית כטובלת בשלולית, ידעתי שכולן מביטות בזעזוע ובאבל בנעשה. "תתנהגי כאילו לא קרה כלום", שיננתי שוב ושוב לעצמי. "אין מה לעשות".

היום אני חשה שנס שקיבלתי מספיק חוש הומור בשביל לגחך מול כל סוגי הטאבו הקיימים. הסיפור הזה נשאר לעד בזכרוני דבר עליז ביותר.

אינני חושבת שבעולם המערבי החופשי נשים אדמדמות זה דבר נעים, אבל הרבה פעמים אלו דברים שעוברים יחסית בקלילות, במקום שמאיזור המאורע תתקבל קריאה לכל ניידות האמבולנס באזור על מוקד של אירוע טראומתי הכולל נפגעת הלם.

השאלה היא, האם שבירת הטאבו שלי היא מדי קיצונית, היות והמקום ממנו באתי נתן לי רשות לזלזל בכל דבר או שמא זוהי גישה בריאה ועניינית לחיים. אינני יודעת.

אבל אני עדיין חושבת שאין שום דבר נוראי בדם נשי נקי טהור ומזוקק וחביב. זה לא מביך אותי כמו פעם. כמו שנשיקה על גבי מסך הטלוויזיה כבר לא מביכה אותי כמו פעם, כשראיתי את זה כדבר "אסור". כמו שמילים מסוימות כבר לא מביכות אותי כמו פעם.

אני מעדיפה לחיות בגישה קצת קהה לחיים, מאשר לעטות כל חיי על פרצופי סומק בושה לוהט ככבשן ואדום כדם וכמרגנית וכאבטיח. ולכל הפמיניסטיות שביננו: דם נשי שולטטתתתת.