בני האדם, ואינני מחדשת בכך דבר, אוהבים אתגרים ואוהבים לשחק; וברחובות שלנו הם אוהבים לעשות את זה גם על הקירות. בזכות זה, שיטוט אקראי מזמן להולכי הרגל את מה שהם אוהבים (בדרגות קושי משתנות):
ובכלל זה, דעות:
וכמובן שגם מצבי רוח:
אבל לא רק בני האדם יוצרים ברחובות שלנו את אתגרי המילים.
בשבת שאחרי ליל הסדר, כשהרחובות שלנו היו שקטים יחסית וריקים ממכוניות חונות על מדרכות, השגחתי בתוספת לאחת מכתובות הקיר שפיזר/ה בהם בחודשים האחרונים אחד או אחת המכונה jahs (אולי 70 כתובות מאז ינואר, בהספק ובנוסח יוצאי דופן). הכתובת האפורה כמו השיבה לשחורה, כאילו מבקשת להרגיע, ונחתמה בסמל היין-יאנג. ממממ, חשבתי לעצמי, מתפתח דיאלוג. מעניין.
בעבר הלא הכי רחוק נודעו הרחובות שלנו בעיקר בבתי כנסת. כ-17 כאלה פועלים בהם עד היום. אחר כך ביססו את עצמם הברים וחיי הלילה כעניין המרכזי של השכונה. אליהם הצטרפו סיורי גרפיטי שהפכו ללהיט, ועם שמונה חנויות למזון וציוד של בעלי חיים, ומאכילי חתולים בכל פינה, נדמה היה שזהו, יש לנו מאפיין מובהק. אבל הרחובות שלנו לא נחים, וכעת מסתמן בהם מאפיין חדש:
כן, כן, פיצה. בימים אלה הולכות ונשלמות ההכנות לפתיחת סניף גדול של רשת דומינוס, שיהיה הפיצרייה העשירית בשכונה. עשירית! תחרות מטורפת?
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.