הטרלול עולה מדרגה
שלושה חודשים אחרי שהחל/ה להפציץ את הרחובות שלנו בכתובות שבין מצוקה לקשקוש, תעלומת jahs מתעוררת מחדש, ובינתיים מסתמן גם כיוון חדש לווידויי הרחוב
בשבת שאחרי ליל הסדר, כשהרחובות שלנו היו שקטים יחסית וריקים ממכוניות חונות על מדרכות, השגחתי בתוספת לאחת מכתובות הקיר שפיזר/ה בהם בחודשים האחרונים אחד או אחת המכונה jahs (אולי 70 כתובות מאז ינואר, בהספק ובנוסח יוצאי דופן). הכתובת האפורה כמו השיבה לשחורה, כאילו מבקשת להרגיע, ונחתמה בסמל היין-יאנג. ממממ, חשבתי לעצמי, מתפתח דיאלוג. מעניין. מה גם שממש על יד ראיתי עוד תגובה אפורה לכתובת שחורה:
"הזמן/ המזומן לא נאמן" נכתב בשחורה, "כך גם הגלגל שמתגלגל ונעלם" נכתב באפורה, ושוב הופיע היין-יאנג. ועוד שני צעדים משם, אפורה נוספת ענתה לשחורה:
וממש מולה, מעבר לרחוב, היתה גם זו:
על פי כתב היד השונה, נראה היה שאכן מתפתח דיאלוג. יין-יאנג עונה ל-jahs. במקומות אחרים אולי היו קוראים לזה אמפתיה, והשיטוט של בוקר יום ראשון גילה שיטפון של אמפתיה מהסוג הניו-אייג'י הזה:
הטקסט הפרוש לרוחב הקיר אמנם קצת פחות קוהרנטי: "אומר המשפט שמהלץ מתוך הדף אל קופסת הפח, מדלג אל מול עינייך, מלגלג לו על שפתייך וטוען -- מתי כבר תפרשי כנפייך", אבל ליד החתימה של jahs הופיע "מילי", מה שנראה לי כחתימה. לתומי חשבתי שאיזו מילי טובת לב מבקשת להרגיע והמשכתי לטייל. בכמה מקומות חזר היין-יאנג, אך בלי כתובת אפורה מלווה:
במקום אחד התווסף איור אפור לכתובת השחורה, אולי כדי להסביר את הבדיחה למי שלא הבין:
ובמקום אחר נרשמה כתובת חלקית:
אולי כי מישהו בדיוק עבר. אך מעבר לסיבוב נמשך השטף:
וכך גם במורד הרחוב הסמוך:
בצהריים קיבלו הדיאלוג והתופעה תפנית די מדכאת. לפני כמעט חודשיים צילמתי על דלתות הברזל של הבניין ההולך ומשתפץ ברחוב הרצל כתובת של jahs:
ועכשיו, אחרי שדלתות הברזל נצבעו, הופיעה אותה כתובת, אבל הפעם באפור, ובהמשכה התוספת:
מכיוון שגם החתימה של jahs מופיעה הפעם, מתגנב הספק: שום מילי, שום יין-יאנג, שום דיאלוג רחוב -- נראה ש-jahs פשוט עונה לעצמו/ה. ואולי לא. בהחלט תעלומה. כך או כך, חייבים להודות שזה הולך ונעשה עצוב ומטריד. "זה מרתיח", אמר לי שכן, "לא מפריע לי שכותבים על הקיר, אבל לפחות שיהיה משהו יפה. זה לא יפה".
אבל לא יהיה משהו יפה, שכן יקר, כי jahs פתח/ה כיוון חדש על הקירות ברחובות שלנו -- לא עוד כתובות "וורודות" בנוסח:
או מלאות הומור בנוסח:
אלא וידויים וסיפורים אישיים:
מה כתוב? כתוב ש"כבר שבועיים יש לי חום גבוה ואני כמעט לא מצליח לקום מהמיטה. הרופא אמר שזו מחלת הנשיקה ושאין מה לאשפז אותי. אז כבר לא זזתי בכלל שבועיים. לא היה לי מצב כזה לא במלחמת לבנון השניה, כשהייתי קבור בבונקר מחכה לארטילריה הסורית, לא כשכרתו לי את האפנדציט, לא כשהאף שלי בחר לראות מקרוב את צד שמאל של הפנים, לא כשהדירקטוריון פיטר אותי מהחברה שלי ואכלתי את הלב במשך חודשים, פשוט לא קרה, אז הנה פעם ראשונה לא זז בכלל. בערב חזרתי להתאמן. זו היתה החלטה מודעת מתוך 40 מעלות חום. למי שלא זוכר, העולם בשלב הזה נראה כמו יום שרב במדבר. החום עולה מהאדמה ועולה ועולה ואז מהר מאוד אתה רואה את עצמך בתוך השלולית של נוה מדבר. אז לקחתי שני כדורים. ידעתי שעוד מעט יגיעו הרעידות והשלולית. זה היה אחד האימונים הקשים, לא רוצה להשוות למשהו אבל זה היה קשה. הורדתי גרביים ונשארתי בשיזאן טאי. העמידה הבסיסית ביותר. הסתכלתי קדימה ושמתי את הקשב שלי שם בחלל. נשמתי שלוש נשימות התחלתי להשתעל שיעול סרעפתי. ירקתי. נשכבתי חזרה. זה היה אימון טוב. לא נתתי מכה אחת, לא עשיתי סבאקי אחד, לא תירגלתי קאטות מורכבות. כאן היה אימון של סוטרת הלב. אם כל הנצחונות...". (תודה לחברת פייסבוק עירית ספוז'ניק, שפענה
את המגילה).
יחסית למישהו עם חום גבוה, אגב, היה למתוודה הזה מספיק כוח לטפס על סולם כדי לספר את סיפורו הנוגע ללב. אבל לא רק הוא משתפך. סמוך אליו יש שניים נוטפי אהבה:
"לעמוד ככה כמו מראה ולשקף דמות לא מוכרת ומעוררת השראה שהיא מי שאני בעיניך, על שהראית לי משהו בעצמי שחששתי שאינו ושראית בי משהו שלא ידעתי שרואים. אני אוהב אותך, GUSTO".
"בתום מילותיך כיוונת זרקור שטוף כנות על מציאות שחששתי שמוחי עיוות, והצלחת לגרום לי להבין היכן שוכנת האמת. אנחנו לא לבד אם יש מי שמצליח לראות כמונו. ואז אין זה משנה עוד האם כולם עיוורים ורק לנו היכולת לראות, או שמא אנו הטועים. אני אוהב אותך, GUSTO".
הגברים,מתברר, כבר לא בוכים בלילה, הם כותבים ביום. משתפכים בפני נמענות אלמוניות ועוברי אורח מזדמנים, ולעתים גם מדברים לעצמם:
אחד מספק סוג של הסבר אפשרי לתופעה:
ואחר, בעל מודעות, עורך חשבון נפש רפלקסיבי:
אכן אתגר.
*
לאחר פרסום הפוסט הזה, הופיע היום, בשעות אחר הצהריים, בדף הפייסבוק jahs הטקסט הבא:
"מי את.ה יינג ויאנג?
מי את.ה שעונה לי על הקירות ברחובות?
מי את.ה משחזר.ת את הטקסט שלי?
מי את.ה שלא מדבר.ת איתי ישירות?
מי את.ה?
...
חשוב לי להבהיר שאני לא הוא/היא.
אין לי סיבה לנהל עם עצמי דיאלוג על הקיר.
אני מנהלת עם עצמי דיאלוג תמיד אבל רק עם עצמי, בלי לשתף אנשים אחרים".
*
אז אולי בכל זאת יש דיאלוג רחוב.
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.
