מה הולך? פיצה וקעקועים הולך
לא רק גרפיטי וברים, הרחובות שלנו הולכים ומתמלאים בפיצריות (תיכף נפתחת העשירית) ובמכוני קעקועים (תיכף נפתח השישי)
בעבר הלא הכי רחוק נודעו הרחובות שלנו בעיקר בבתי כנסת. כ-17 כאלה פועלים בהם עד היום. אחר כך ביססו את עצמם הברים וחיי הלילה כעניין המרכזי של השכונה. אליהם הצטרפו סיורי גרפיטי שהפכו ללהיט, ועם שמונה חנויות למזון וציוד של בעלי חיים, ומאכילי חתולים בכל פינה, נדמה היה שזהו, יש לנו מאפיין מובהק. אבל הרחובות שלנו לא נחים, וכעת מסתמן בהם מאפיין חדש:
כן, כן, פיצה. בימים אלה הולכות ונשלמות ההכנות לפתיחת סניף גדול של רשת דומינוס, שיהיה הפיצרייה העשירית בשכונה. עשירית! תחרות מטורפת? הממונה על השיפוצים בסניף החדש לא ממש מתרגש, גם לא מכך שסניף של רשת מבוססת יכול להרוג את שכניו, היזמים הפרטיים, הקטנים, שבסך הכל מבקשים להתפרנס מבצק, קצת רסק עגבניות מתובל וגבינה מותכת. הממונה מאיר הפנים מרוכז בפיקוח על העבודות (כולל צביעה ושטיפה של הקירות החיצוניים) שנעשות לפי מפרט מדויק וקפדני שמכתיבה הרשת:
הסניף החדש תופס שתי חנויות שאוחדו (סושייה שנסגרה וחנות חיות המחמד שנדדה קצת מערבה), ויתרכז, לדברי הממונה, בעיקר במשלוחים. כך שסביר להניח שבקרוב תחסום את המדרכה שורה של קטנועים ממותגים שימתינו בקוצר רוח לזנק אל עוד לקוח (ששוב מתעצל לבשל בבית). אם כבר מדברים על מדרכות צפופות, לא רחוק משם, נתפסת מדי ערב המדרכה הצרה על ידי עשרות רעבים שממתינים בתור לפיצה של ג'וזפה:
חלון הראווה של החנות הקטנה נטול שלט ואינו מסגיר את מה שמתחולל בפנים, כשהמקום פתוח:
שבחיה של "פיצה גוז'פה" נישאים בפי כל. ("אני אישית", כתב עליה בלוגר אחד, "מוכן להקדיש בעתיד מזמני היקר כדי להגיע בשעות הנכונות ולסעוד, ואני ממליץ זאת גם לכם. באמת, תנסו, מילה של סחבק"). ג'וזפה פתוחה רק בשעות הערב, סגורה בששי ואין לה שירות משלוחים. אבל בעליה לא מתרגש מהמתחרה החדש ("שייפתחו", אמר לי בביטול). אבל הסכנה מרחפת באוויר. על "דה אוסוולדו" מרחוב החלוצים שרו שירי הלל ממש. ("הפיצות נפלאות ברמה שאי אפשר לתאר", כתב עליה גיל חובב). זה לא עזר לה. היא נסגרה. וכך גם האיטלקיה החביבה שישבה בכוך קטן בלווינסקי והגישה בין השאר פיצה ירוקה ("שמוכיחה", כפי שנכתב בתקשורת, "שגם בלי גבינה ורוטב עגבניות אפשר לגרום לאנשים לחייך"). אבל בפיצה, כמו בחיים, לא כולם מתים. השורדת הוותיקה מכולן, אם זכרוני אינו מטעני, היא:
כבר ב-2007 היא נבחרה לפיצה השישית הכי טובה בעיר. בין סגולותיה נמנתה אז "אווירה סטלנית", והכותבת ביקשה מהקוראים ש"ישימו לב לצורתה המהפכנית של הפיצה. היא מגולגלת בקצותיה, כך שהיא דקיקה ברוב שטחה ותפוחה בקצותיה, המשוחים בשמן זית ומנוקדים בשומשום". אז עוד ישבה הפיצרייה ברחוב פלורנטין. עם הזמן החליפה כתובת והפכה לרשת בת שלושה סניפים. לא רחוק ממנה, על אותו רחוב, יושבת כבר זמן רב:
זו מוגדרת "פיצה בר". היא פתוחה רק בערבים ובדף הפייסבוק שלה יש מיני הלצות-פיצה ובהן גיפ של דונלד טראמפ טורף -- נכון, פיצה. אז החבר'ה לא רק בעניינים, הם גם מחפשים שליחים. וגם להם יש כבר סניף, ברחוב הרצל, קרוב למגדל שלום. בזילי.קום והברבנאל הם שמות טריקיים, אבל בתואר הפיצרייה עם השם הכי מוזר ברחובות שלנו זוכה בלי תחרות:
עד לא מזמן "אבא אבן פיצה" ישבה בדרך שלמה, ואז כתבו עליה: "פיצרייה קטנה שפועלת רק בשעות הערב והלילה, ומפיצה ניחוחות רטרו בין קירותיה המעוצבים, שמצופים כרזות מעידן תמים יותר". לא נראה שמשהו השתנה כשעברה לשדרה. "עם טונות הנוסטלגיה שהמקום הזה משדר", כתבה לאחרונה גולשת בדף הפייסבוק שלהם, "התמלאתי מיד געגועים לסבא שלי, שתמיד דיבר בעצמו בגעגועים על השכונה הזו". אבל קשה להאמין שמישהו ממש יתגעגע לזו שנפתחה ממש באחרונה:
קודם הבטיחו בחנות הזאת:
זה לא הלך. ועכשיו מציעים בה חוץ מפיצה גם ג'חנון. חיבור מוזר? ברחובות שלנו יש כאלה שהולכים עם המיקס האיטלו-תימני הזה עוד יותר רחוק:
"פיצה פרנקל" החליפה בקיץ האחרון בעלים וכעת היא מציעה, בין השאר, פיצה מלאווח. "המלאווח פיצה מעולה", כותב גולש בדף הפייסבוק שלהם, "כיף שהם נפתחו בשכונה. הרבה יותר מוצלחים מהפיצה הקודמת". משחק הכיסאות העסקי לוהט ברחובות שלנו. על חורבות אחת מחנויות הציוד ומזון לבעלי חיים:
נפתחה לקראת סוף 2015:
שולחנות הפורמייקה האפורים והכסאות הצבעוניים שלה מסודרים בטורים, קצת כמו שולחנות בית ספר, אבל נראה שהמורה לא לגמרי שולטת בחומר: "הוספנו תוספות, ממליצים לנסות. אפילו כתבנו על זה חמשיר", הם כותבים בדף הפייסבוק שלהם. אבל איפה החמשיר? זה רק חרוז. מצד שני, לפחות לפי פייסבוק, יש להם פיצה עם ביצה קשה. שזו שירה של ממש. וכזה הוא גם הניסוח: "המחירים הם בלבוא לקחת או ישיבה במקום".
גם בסניף הרשת השני ברחובות שלנו, סניף של "פיצה האט", שיושב בגדה הדרומית, היותר נידחת, של מתחם פיבקו, יש "בלבוא לקחת", וגם במשלוחים. פיצה האט היא, כידוע, רשת עולמית שנוסדה בארה"ב ב-1958. מאתר הרשת בישראל למדתי ש: "סניפי פיצה האט השונים מגישים מנות משתנות בהתאם למיקומם, לתרבות ולהעדפות של התושבים המקומיים. כך למשל, במדינות המאוכלסות בעיקר על ידי מוסלמים (כגון בנגלדש או מלזיה) מוגשות המנות בהתאם לחוקי החלאל. בישראל, שמאוכלסת בעיקר בידי יהודים, חלק מסניפי הרשת כשרים, וסניפים אלו הם היחידים בעולם העונים על דרישות הכשרות". חוץ מאשר שמירת שבת, אגב, כי ברחובות שלנו הסניף פתוח כל יום מהבוקר עד הלילה:
אבל אם אין חשק לטרוף פיצה של "בית חרושת" מעל דלפק פורמייקה, ומתחשק לשבת רגע בנחת, אפשר לפסוע כמה צעדים משם ל:
"לונה פיינה" היא אמנם מסעדה ולא פיצרייה, אבל היא מציעה גם פיצות כמו: ספינצ'י, קרצ'ופי, ביאנקה די פונגי ופרוטי די מארה. אבל לא פיצה מלאווח. מכל מקום, בתפוצה כזו של פיצריות, אף אחד לא יופתע מכך שברחובות שלנו צריך כבר כמה שנים להיזהר לא לדרוך על:
ולגמרי ברור ש:
אך מי שחשב שפיצריות הן הטרנד החם היחידי ברחובות שלנו, לא לקח בחשבון שירות חדש שהולך ותופס בהם תאוצה:
כן, כן, מכוני קעקועים. בימים הקרובים, כפי שמבטיח השלט, ייפתח:
שיהיה מכון הקעוקעים השישי! ברחובות שלנו. הוותיק שבהם, "ספרינג טאטו", יושב במין קומה מונמכת בבניין פינתי. מצד אחד הכניסה:
מצד שני, חלון ראווה עם דוגמאות קעקועים:
גם הוותיק השני, עם גגון הצינורות והחלונות האליפטיים, יושב על פינה:
אבל התורים הארוכים מתרכזים בפתח המכון הגדול ביותר:
חנות כפולה. בצדה האחד מעין משרד עם דוגמאות קעקועים ממוסגרות על הקירות ומעמדים למכירת טישרטים, ובצדה השני מתקתקות מבוקר עד ערב המחטים:
רק שתי חנויות מפרידות בין "אינק דונקי" לבין:
"מועדון הדיו" המקושט גם הוא, התיישב היכן שבעבר פעלה מכבסה בשירות עצמי. ואילו המכון החדש הנוסף:
תפס את מקומו של מכון יופי שנסגר. ללמדנו שיופי הוא עניין נזיל. ממש כמו הרחובות שלנו.
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.
