בקצה המערבי של רחוב מטלון, ממש ממש בקצה, היכן שכבר (או עדיין) אין כביש, לרגלי בניין המגורים הגדול שבנייתו מסתיימת בימים אלה, עומד בית אבן קטן, חד קומתי. בפעם הראשונה שהגעתי הנה מכיוון רחוב מטלון, קיבל את פני בור עמוק ומגודר שמנע את ההתקדמות.
לוויכוח הנצחי ברחובות שלנו בשאלה איזה בורקס עדיף?
תושבי השכונה הוותיקים ופעיליה המסורים יתקשו בוודאי לכבוש עכשיו את כעסם, או מרמורם, ובצדק. עוד לפני שאוכלסו שלושת הבניינים החדשים בקצות הרחובות לוינסקי, מרכולת ומטלון, וכבר יש בחצרם האחורית המשותפת גינת משחקים מטופחת. הדירות עדיין ריקות, אף ילד עוד לא בכה כאן, ומתקני השעשועים הנוצצים כבר ניצבים, ברחבה גדולה, מוקפת צמחיה ומוגנת מפני תנועת מכוניות בכביש סמוך.
הגינה לא נראית מרחוב לוינסקי. סביב הבניין עדיין נעשות עבודות להשלמת בנייתו.
לפעמים מתחשק לבן אדם דג מלוח. פלמידה. מטיאס. מלוח. ואם זה קורה בין אחת-עשרה בבוקר לחמש אחר הצהריים, הרחובות שלנו, לוינסקי ליתר דיוק, מציעים את:
ויקטור הוא ויקטור ביטרן, בן 85, יליד הארץ והשכונה, וכבר 60 שנה מוכר דגים. סבו עלה מיוון. "ברח לפני המלחמה", הוא מספר, ואם איני טועה בחישוב השנים, הוא מתכוון למלחמת העולם הראשונה. "הם לקחו דירה ברחוב העליה, שלוש משפחות ביחד", הוא מספר. "סבא התאקלם והתחיל לבנות. בסלמה, ברחוב וושינגטון, בכל פלורנטין", אומר הנכד בגאווה.
יש כאלה שחושבים שגרפיטי זה לכלוך, וונדליזם. יש כאלה שמשוכנעים שאמנות רחוב כבר מזמן איננה אלטרנטיבה מתריסה; שהיא הפכה להיות דרכון אל המיינסטרים, אמצעי לקידום עצמי (בכיוון הקופה הרושמת). אולי כל אלה צודקים. אבל לא לגמרי. כי יש רגעים שגרפיטי מצליח להיות גרפיטי, במובן הטוב של הצלחה. כמו במקרה של הציור החדש ברחוב פרנקל.
אבל הסיפור של הציור הטרי מתחיל בכלל ברחוב בן עטר:
שני אמנים צעירים, יונתן כיס-לב ורומן קוז'וקין, הופיעו ברחובות שלנו בבוקר יום רביעי, בהפתעה גמורה, ובילו את ערב ראש השנה בגינת בן עטר.
בפינת הרחובות פרנקל וכפר גלעדי יש רחבה גדולה שקירותיה קנווס. הזמנה פתוחה לאמני רחוב ויוצרי גרפיטי. שנים זה כך. עכשיו חוגג כאן פיל נפיל. אם מתקרבים אליו רואים ציור של ציפור וקשת של ברווזים ערופים:
לפני שלוש שנים הברווזים עוד היו בחיים ואהבו את העולם:
שלוש שנים, יאמר ההסטוריון, אינן זמן מספיק להסקת מסקנות. צודק. אבל מגמות מסמנות את עצמן, מסתמנות. ואם צריך לציין שינוי אחד מובהק בשלוש השנים האלה, אחראי לו הנדל"ן. תהליך בניה מואץ מחולל מהפכה ברחובות שלנו.
מאז שנפטרה אשתו הראשונה, ב-1986, יוחאי הספר לא מגלח לקוחות בתער. "הרב אמר לי 'אל תגלח'", הוא מספר ומסמן בשתי אצבעות על זיפי פניו, בכיוון תנועת התער, מהרקה לעבר הסנטר. הרב, שהיה מגיע להסתפר אצלו אחרי הטבילה של יום שישי במקווה, נימק את הגזרה: "הקדיש לא עולה", הוא אמר לאלמן האבל, ועכשיו יוחאי הספר מסמן בשתי האצבעות את הכיוון שאליו עולים הדברים.
יוחאי הספר חובש כיפה שחורה גדולה, ולעתים, בימים חמים, יוצא לרחוב בציצית.
למרות הנסיונות הציבוריים לטאטא מהזיכרון את אירועי הקיץ הנורא, הדי "צוק איתן" עדיין ניכרים ברחובות שלנו:
אבל זה רק נדמה ש"כולם סמולנים". כשנכנסים לפרטים, שומעים קולות אחרים:
מי מחק את פלסטין מהלב? ומי הוסיף 1,000 למשוואת הדמים הנוראה?
אחרי 50 ימי לחימה וחרדה, הרחובות שלנו, כמו הפוסעים בהם, נקרעים בין עובדות יבשות:
לאשליות מנופצות:
הדי הוויכוח הציבורי אמנם ניכרים:
אך ההצהרות כולן הולכות ומתרוקנות:
האוויר, יש להודות, יצא מהבלון. המחיר:
עתיד להתברר. גלויות התמיכה כבר הוטלו לפח האשפה:
לא רק פיצי פחדנית.
הרחובות שלנו, כבר סיפרתי על זה יותר מפעם אחת, הם ספרייה עצובה: ספרים מושלכים על מדרכות, מוטלים על ספסלים, נזרקים בפינות, כמו אומרים שוב ושוב: זמננו עבר. אפילו תנ"ך נזנח לאנחות:
לכן, על פניו, לא מפתיעה התמונה הזאת לצדו של פח האשפה:
עוד מישהו ניקה את הסלון. זרק וזרק. אבל מה?
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.