בית האבן. מבט מרחוב גבולות, 9 באוקטובר 2014
בקצה המערבי של רחוב מטלון, ממש ממש בקצה, היכן שכבר (או עדיין) אין כביש, לרגלי בניין המגורים הגדול שבנייתו מסתיימת בימים אלה, עומד בית אבן קטן, חד קומתי. בפעם הראשונה שהגעתי הנה מכיוון רחוב מטלון, קיבל את פני בור עמוק ומגודר שמנע את ההתקדמות.
רחוב פלורנטין, 2 באוקטובר 2014
לוויכוח הנצחי ברחובות שלנו בשאלה איזה בורקס עדיף?
רחוב לוינסקי, בחצר אחורית, 7 באוקטובר 2014
תושבי השכונה הוותיקים ופעיליה המסורים יתקשו בוודאי לכבוש עכשיו את כעסם, או מרמורם, ובצדק. עוד לפני שאוכלסו שלושת הבניינים החדשים בקצות הרחובות לוינסקי, מרכולת ומטלון, וכבר יש בחצרם האחורית המשותפת גינת משחקים מטופחת. הדירות עדיין ריקות, אף ילד עוד לא בכה כאן, ומתקני השעשועים הנוצצים כבר ניצבים, ברחבה גדולה, מוקפת צמחיה ומוגנת מפני תנועת מכוניות בכביש סמוך.
בגינה החדשה, רחוב לויני, 7 באוקטובר 2014
הגינה לא נראית מרחוב לוינסקי. סביב הבניין עדיין נעשות עבודות להשלמת בנייתו.
ויקטור ביטרן וחצי פלמידה. רחוב לוינסקי, 6 באוקטובר 2014
לפעמים מתחשק לבן אדם דג מלוח. פלמידה. מטיאס. מלוח. ואם זה קורה בין אחת-עשרה בבוקר לחמש אחר הצהריים, הרחובות שלנו, לוינסקי ליתר דיוק, מציעים את:
רחוב לוינסקי, 6 באוקטובר 2014
ויקטור הוא ויקטור ביטרן, בן 85, יליד הארץ והשכונה, וכבר 60 שנה מוכר דגים. סבו עלה מיוון. "ברח לפני המלחמה", הוא מספר, ואם איני טועה בחישוב השנים, הוא מתכוון למלחמת העולם הראשונה. "הם לקחו דירה ברחוב העליה, שלוש משפחות ביחד", הוא מספר. "סבא התאקלם והתחיל לבנות. בסלמה, ברחוב וושינגטון, בכל פלורנטין", אומר הנכד בגאווה.
החנות.
הציור החדש. רחוב פרנקל, 26 בספטמבר 2014
יש כאלה שחושבים שגרפיטי זה לכלוך, וונדליזם. יש כאלה שמשוכנעים שאמנות רחוב כבר מזמן איננה אלטרנטיבה מתריסה; שהיא הפכה להיות דרכון אל המיינסטרים, אמצעי לקידום עצמי (בכיוון הקופה הרושמת). אולי כל אלה צודקים. אבל לא לגמרי. כי יש רגעים שגרפיטי מצליח להיות גרפיטי, במובן הטוב של הצלחה. כמו במקרה של הציור החדש ברחוב פרנקל.
אבל הסיפור של הציור הטרי מתחיל בכלל ברחוב בן עטר:
המנוף והקיר. רחוב בן עטר, 24 בספטמבר 2014
שני אמנים צעירים, יונתן כיס-לב ורומן קוז'וקין, הופיעו ברחובות שלנו בבוקר יום רביעי, בהפתעה גמורה, ובילו את ערב ראש השנה בגינת בן עטר.
רחוב כפר גלעדי, 14 בספטמבר 2014
בפינת הרחובות פרנקל וכפר גלעדי יש רחבה גדולה שקירותיה קנווס. הזמנה פתוחה לאמני רחוב ויוצרי גרפיטי. שנים זה כך. עכשיו חוגג כאן פיל נפיל. אם מתקרבים אליו רואים ציור של ציפור וקשת של ברווזים ערופים:
רחוב כפר גלעדי, 14 בספטמבר 2014
לפני שלוש שנים הברווזים עוד היו בחיים ואהבו את העולם:
רחוב כפר גלעדי, 22 בספטמבר 2011
שלוש שנים, יאמר ההסטוריון, אינן זמן מספיק להסקת מסקנות. צודק. אבל מגמות מסמנות את עצמן, מסתמנות. ואם צריך לציין שינוי אחד מובהק בשלוש השנים האלה, אחראי לו הנדל"ן. תהליך בניה מואץ מחולל מהפכה ברחובות שלנו.
יוחאי יונתנוב בפתח המספרה שלו, 8 בספטמבר 2014
מאז שנפטרה אשתו הראשונה, ב-1986, יוחאי הספר לא מגלח לקוחות בתער. "הרב אמר לי 'אל תגלח'", הוא מספר ומסמן בשתי אצבעות על זיפי פניו, בכיוון תנועת התער, מהרקה לעבר הסנטר. הרב, שהיה מגיע להסתפר אצלו אחרי הטבילה של יום שישי במקווה, נימק את הגזרה: "הקדיש לא עולה", הוא אמר לאלמן האבל, ועכשיו יוחאי הספר מסמן בשתי האצבעות את הכיוון שאליו עולים הדברים.
במספרה, 8 בספטמבר 2014
יוחאי הספר חובש כיפה שחורה גדולה, ולעתים, בימים חמים, יוצא לרחוב בציצית.
רחוב גנני, 7 בספטמבר 2014
למרות הנסיונות הציבוריים לטאטא מהזיכרון את אירועי הקיץ הנורא, הדי "צוק איתן" עדיין ניכרים ברחובות שלנו:
רחוב כפר גלעדי, 7 בספטמבר 2014
רחוב אבולעפיה, 7 בספטמבר 2014
רחוב הרצל, 7 בספטמבר 2014
רחוב כפר גלעדי, 7 בספטמבר 2014
רחוב רענן, 7 בספטמבר 2014
סמטת השוק, 3 בספטמבר 2014
אבל זה רק נדמה ש"כולם סמולנים". כשנכנסים לפרטים, שומעים קולות אחרים:
רחוב אילת, 29 באוגוסט 2014
מי מחק את פלסטין מהלב? ומי הוסיף 1,000 למשוואת הדמים הנוראה?
רחוב אברבנאל, 27 באוגוסט 2014
אחרי 50 ימי לחימה וחרדה, הרחובות שלנו, כמו הפוסעים בהם, נקרעים בין עובדות יבשות:
רחוב הקישון, 27 באוגוסט 2014
לאשליות מנופצות:
רחוב הנגרים, 27 באוגוסט 2014
הדי הוויכוח הציבורי אמנם ניכרים:
סמטת השוק, 3 בספטמבר 2014
רחוב בן עטר, 28 באוגוסט 2014
אך ההצהרות כולן הולכות ומתרוקנות:
רחוב אבולעפיה, 27 באוגוסט 2014
האוויר, יש להודות, יצא מהבלון. המחיר:
הרצל פינת דרך יפו, 19 באוגוסט 2014
עתיד להתברר. גלויות התמיכה כבר הוטלו לפח האשפה:
רחוב פלורנטין, 15 באוגוסט 2014
רחוב פלורנטין, 15 באוגוסט 2014
רחוב הרצל, 27 באוגוסט 2014
לא רק פיצי פחדנית.
רחוב פרנקל, 18 באוגוסט 2014
הרחובות שלנו, כבר סיפרתי על זה יותר מפעם אחת, הם ספרייה עצובה: ספרים מושלכים על מדרכות, מוטלים על ספסלים, נזרקים בפינות, כמו אומרים שוב ושוב: זמננו עבר. אפילו תנ"ך נזנח לאנחות:
רחוב הקישון, 1 בדצמבר 2013
לכן, על פניו, לא מפתיעה התמונה הזאת לצדו של פח האשפה:
רחוב פרנקל, 18 באוגוסט 2014
עוד מישהו ניקה את הסלון. זרק וזרק. אבל מה?
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.
