בפינת הרחובות פרנקל וכפר גלעדי יש רחבה גדולה שקירותיה קנווס. הזמנה פתוחה לאמני רחוב ויוצרי גרפיטי. שנים זה כך. עכשיו חוגג כאן פיל נפיל. אם מתקרבים אליו רואים ציור של ציפור וקשת של ברווזים ערופים:
לפני שלוש שנים הברווזים עוד היו בחיים ואהבו את העולם:
שלוש שנים, יאמר ההסטוריון, אינן זמן מספיק להסקת מסקנות. צודק. אבל מגמות מסמנות את עצמן, מסתמנות. ואם צריך לציין שינוי אחד מובהק בשלוש השנים האלה, אחראי לו הנדל"ן. תהליך בניה מואץ מחולל מהפכה ברחובות שלנו. ואם צריך לתת לה כותרת, היא תהיה: משכונה לשיכון. ממקום עם אופי למקום בלי יופי. דוגמאות יש בשפע.
לפני שלוש שנים עמדה בצומת הרחובות לוינסקי ומרכולת גדר פח:
חלפו שלוש שנים. וזה מה שצמח מאחוריה:
ולא רק בצומת הזה. אחרי ההריסות מבשרות הרבה הגדרות על בנייה של המון דירות:
ולא רק בניינים. גם מתחמים. אתר הצמיחה הבא יקום על חורבות שוק עליה.
רחוב וולפסון | מהשוק הנטוש למגרש חניה זמני (בדרך למתחם מגדלים)
אבל שעתו של מגרש החניה עדיין לא הגיעה. עד אז, בתואר הרחוב המשתנה מחזיק רחוב פלורנטין, שבשלוש השנים המדוברות נבנו בו ארבעה בניינים חדשים בטווח של כמאתיים מטרים זה מזה, בנוסף לאחד, בפינת רחוב הרצל, "בית ארליך", ששומר באופן מרשים וכבר זכה שיכתבו עליו בהרחבה.
אבל הבניינים החדשים האחרים ברחוב כותבים הסטוריה שונה, בולמוסית, סטנדרטית, פחות מרשימה.
רחוב פלורנטין 2 | מגדלון עם הפתעה בקומת הקרקע
וזאת ההפתעה:
רחוב פלורנטין 11 | הבלוק כבר ממתין לאכלוס
רחוב פלורנטין 25 | הרוכשים והשוכרים כבר נהנים
רחוב פלורנטין 6 | חריג. הבנייה נמשכת ונמשכת ונמשכת
ולא רק פרוייקטי ענק. לשינוי האופי הדרמטי תורם גם ניצול ההזדמנויות הכלכליות שבהפיכת בתי מלאכה לדירות מגורים (גם אם זמניות, עד שידרסו על ידי תכניות הבנייה העתידיות באזור). כמו זו למשל:
רחוב קומפורט | ממרפדיה לדירה. בעצם שתיים
*
מה כתוב שם באדום על הקיר? שיר:
תנופת בניה ניכרת, הולכת וגוברת. אך מצוקת הדיור לא באמת נפתרת.
רחוב בן עטר | הסקוואט הפך לגינה
בספטמבר 2011, בימים הלוהטים של המפכה החברתית, סומן הבניין הנטוש ברחוב בן עטר, שבעבר היה מקווה וסקוואט, כפוטנציאל פלישה. השלטונות הציבו (יותר נכון, הושיבו) במקום שומרים. בשנת 2012 הבניין נהרס. היום אין לו זכר. החליפה אותו מעין סוכריה:
*
שרידי הדרישה המוצדקת לשינוי חברתי מתכסים בהבלי היומיום:
המחאה האזרחית ניגפת בפני כוחות השוק. את גינת דרויאנוב, הגינה הפתוחה, הגדולה והירוקה היחידה שהיתה בסביבה, יחליף, אחרי מאבק, בית ספר אזורי שבנייתו כבר החלה:
קריאות המצוקה נמחקות מפני השטח. המקרר הריק איננו, וכך גם קלקולי המערכת:
את המחאה הפוליטית החריפה מסתיר חיפוי דקורטיבי:
והחיים כבר לא בזבל?
פגעי הזמן ומזג האוויר תורמים את שלהם לשינוי פני השטח:
לא רק בנוף המאולתר הם נותנים סימנים, גם בזה המושקע והמעוצב:
ברחובות שלנו צוחק מי שמדביק אחרון:
עובדה:
הלב כבר לא באופנה:
התחזוקה, כידוע, לא משהו:
שוכרי דירות מתחלפים בקצב מסחרר (לדוורים ברחובות שלנו יש חיים ממש קשים):
והלכלוך? הלכלוך כשהיה:
למרות כל אלה, בעלי העסקים (לפחות חלקם) עדיין מלאי אמונה:
ברחובות שלנו יש מי שמנצח את פגעי הזמן:
ויש מי שלא. שלוש שנים חלפו, והסוף, כמו סוף, תחנה אחרונה: בספטמבר 2011 הסנדלר, ניסים קריאב, תיקן נעליים בחדרון הקטנטן:
והציע שרוכים על המדרכה:
בנובמבר 2012 הוא נפטר. הסנדלריה נדמה. התריס מוגף מאז, אך מודעת האבל עדיין כאן:
אולי מפני שברחובות שלנו לא בוכים רק עליו.
>> ציפה קמפינסקי כותבת את הבלוג "סטריט ויו" על פלורנטין