יש כאלה שחושבים שגרפיטי זה לכלוך, וונדליזם. יש כאלה שמשוכנעים שאמנות רחוב כבר מזמן איננה אלטרנטיבה מתריסה; שהיא הפכה להיות דרכון אל המיינסטרים, אמצעי לקידום עצמי (בכיוון הקופה הרושמת). אולי כל אלה צודקים. אבל לא לגמרי. כי יש רגעים שגרפיטי מצליח להיות גרפיטי, במובן הטוב של הצלחה. כמו במקרה של הציור החדש ברחוב פרנקל.
אבל הסיפור של הציור הטרי מתחיל בכלל ברחוב בן עטר:
שני אמנים צעירים, יונתן כיס-לב ורומן קוז'וקין, הופיעו ברחובות שלנו בבוקר יום רביעי, בהפתעה גמורה, ובילו את ערב ראש השנה בגינת בן עטר. ציירו על הקיר, בשלבים, מחווה לאמנים שהלכו לעולמם צעירים; צעירים מדי; לפני שהגיעו לגיל 30:
קוז'וקין, צייר ובעל חברה המתמחה בציור על קירות, היה כל הזמן גבוה על המנוף, צובע. כיס-לב, על הקרקע, התגלה כמאיר פנים וחברותי:
תוך כדי חיתוך השבלונות (ואחרי שהסיר לכבודי את האזניות), הסכים לשוחח ("אבל רק קצת שלא נעכב את העבודה"). אז שוחחנו על רגל אחת; על הכיס ועל הלב. הלב ראשון. מאז שהיה בן חמש (היום הוא בן 29) חלם להיות אמן. הוא למד וצייר בחו"ל ובארץ, השתתף בתערוכות גלריה לא מעטות, אבל מבחינתו, קירות ברחוב הם המקום המועדף להצגת אמנות. ובעניין הכיס – הוא מממן את הפרויקטים שלו בעצמו (המנוף, לדוגמה, עניין של 3,000 שקל). כיס-לב מאמין בנתינה לקהילה, ובמשך השנים, הוא מספר, גילה דבר מעניין: ככל שהוא משקיע יותר, העבודה מחזירה יותר. ככה הוא מצליח ונהנה להמשיך. בזמן ששוחחנו, וגם אחר כך, קוז'וקין המשיך לצבוע את הציור שכיס-לב תכנן, הוא מספר, במשך יותר משנה:
ציור גרפיטי, שבדרך כלל לא נעשה בגלוי ובאור יום, ועוד ציור גדול כל כך, משך לגינה קהל סקרנים נלהבים:
אחד מהם אמר שזה אפילו יותר יפה מהמוזיאון, שבכלל לא צריך ללכת למוזיאון, וביקש מכיס-לב שרק ימחקו את כתובת המחאה האדומה ("ברוכים הבאים לגינה הכי גדולה בפלורנטין"), שמקלקלת, לדעתו, את הציורים שמצדדיה ומעליה:
לשמחתנו, בסופו של דבר ולאחר התדיינויות, הכתובת לא נמחקה. למה לשמחתנו? כי גם מחאה זה יפה ואין סיבה להעלים אותה. כך או כך, זו התוצאה של יותר מ-24 שעות עבודה:
אבל זה לא סוף הסיפור. אחרי שסיימו בבן עטר, בשעות אחר הצהריים של יום חמישי, יום חג, לא מיהרו השניים הביתה להתקלח ולנוח, אלא הסיעו את המנוף לתחנה השנייה שלהם:
קיר הלבנים החשופות ברחוב פרנקל:
שום דבר בחזותו של הקיר הענק לא יכול היה ללמד מה ייצא כאן מתחת ידיהם. הם הסכימו לגלות רק שזה יהיה בשחור לבן. ואז נקשרו למנוף והחלו לטפס, הפעם ביחד:
לטפס ולטפס. מלמטה זה נראה ממש מפחיד:
כשהגיעו לגובה הרצוי, הצמידו את השבלונה שהוכנה מראש אל הקיר:
פרסו אותה בזהירות:
והחלו לרסס בשחור:
עדיין לא ניתן היה לדעת מה ייצא, גם לא כשהצבע השחור ירד במורד השבלונה:
רק למחרת, בבוקר יום שישי, התבהרה התמונה המלאה:
במבט ראשון זה נראה ציור תמים, כמעט ילדותי. אבל אסור לתת למבט הראשון להטעות. יונתן כיס-לב לא פראייר, מתברר. הוא רק נראה קצת ילד-טוב. הוא חלם לעשות את הציור הזה הרבה שנים, ואף נעזר בחבר, האמן איתי פרומין, שסייע לאתר את המיקום המתאים ולעצב את הדמויות. והדמויות הן העיקר. הם לא סתם שני ילדים הפוסעים אל הנצח חבוקים. אלה שני סמלים טעונים. פוליטיים. האחד ישראלי: שרוליק של הקריקטוריסט והמאייר הנודע דוש, דמות שנולדה כבר ב-1956:
והשני פלסטיני: חנט'לה (או חנדלה), דמות הפליט הנודעת של הקריקטוריסטנאג'י אל עלי, שפורסמה לראשונה ב-1969, ומאז מלחמת יום הכיפורים מצוירת רק מהגב:
את שתי הדמויות האלה, אגב, אפשר היה לראות ברחובות שלנו עוד לפני הציור הטרי, אבל בנפרד. פרצופו של שרוליק, שגויס כבר מזמן על ידי מועצת הפירות, או משהו כזה, מופיע על ארגזי אריזה (גם כשהפירות מגיעים מאזור במחלוקת):
חנדלה לא יכול לזוז. הוא צויר בעיפרון, אך בכל זאת מחזיק מעמד על קיר מתפורר ברחוב צדדי (שהולך להיות לוהט, אחרי שבקרוב תעבור אליו מסעדה ידועה ואהובה):
והנה עכשיו, בפרוס השנה החדשה, שרוליק וחנדלה חבוקים, פוסעים יחד על קיר כל כך גבוה כך שיהיה קשה למחוק את האפשרות שהם מייצגים:
איזו מתנה יכלה לשמח את הרחובות שלנו יותר מזו?