בית האבן. מבט מרחוב גבולות, 9 באוקטובר 2014
בקצה המערבי של רחוב מטלון, ממש ממש בקצה, היכן שכבר (או עדיין) אין כביש, לרגלי בניין המגורים הגדול שבנייתו מסתיימת בימים אלה, עומד בית אבן קטן, חד קומתי. בפעם הראשונה שהגעתי הנה מכיוון רחוב מטלון, קיבל את פני בור עמוק ומגודר שמנע את ההתקדמות. מרחוק, על קיר בית האבן, לכדו את העין ציורים עדינים:
רחוב מטלון, 30 במרץ 2012
רחוב מטלון, 30 במרץ 2012
בביקור השני, כעבור שמונה חודשים, הבור כבר היה מלא בשלד הבטון של בניין המגורים החדש, וגדר הפחים של אתר הבנייה הסתירה את הציורים:
רחוב מטלון, 22 בנובמבר 2012
פעם אחרת, כשהגעתי לבית האבן הקטן מכיוון רחוב גבולות, ראיתי בקיר המערבי שלו חלון מעוטר וסגור:
מטלון-גבלות, 7 ביוני 2012
ובפעם הבאה שהזדמנתי לאזור, כעבור שנתיים, מוקדם בבוקר, החלון המעוטר היה פתוח:
רחוב מטלון, 7 ביולי 2014
ברחבת החול שלצד בית האבן ומאחוריו, זו שבשעות היום היותר מאוחרות משמשת מגרש חניה, נכרו סימני חיים אופייניים לאתר בנייה שפועליו מתגוררים בו:
רחוב מטלון, 7 ביולי 2014
ועל קיר המבנה הגובל ברחבת החול ממערב זרחו ציורים נוספים:
מפגש מטלון וגבולות, 7 ביולי 2014
בביקור הרביעי, אולי החמישי, בניין המגורים הגיע כבר אל שלבי הגמר של בנייתו. שביל הכניסה אליו רוצף ושיחים צעירים נשתלו לארכו:
רחוב מטלון, 7 באוקטובר 2014
אך דבר מכל אלה לא הפתיע אותי כמו מה שחיכה מעבר לפינה. גם הפעם היתה זאת שעת בוקר מוקדמת, וכבר מרחוק ראיתי שהחלון המוכר פתוח:
מטלון-גבולות, 7 באוקטובר 2014
התקרבתי:
מטלון-גבולות, 7 באוקטובר 2014
העזתי לדבר והתקבלתי במאור פנים בבית המלאכה. האיש מהחלון הציג את עצמו:
משה גזית. 7 באוקטובר 2014
משה גזית, בן 77, יליד יפו, חרט אמן בעץ. עובד כאן 55 שנים, ממשיך להשתמש במחרטה ידנית מהסוג שעבר מהעולם לפני 30 שנה ויותר:
המחרטה הידנית של משה. 7 באוקטובר 2014
את הבית החד קומתי הוא רכש בשנת 1959 ממשפחתעוליםשהתגוררה בו "אחרי שהערביםברחוב-48'".השכונהנקראה אז שכונת אבו חדרא, הוא מספר, ומהנדס הסביר לו, לא מזמן, שהבית בן כ-140 שנה, "ואת זה הוא קבע על פי אבן החול המנוקדת בצדפים שממנה הבית בנוי":
קיר אבני החול של בית המלאכה. 7 באוקטובר 2014
משה בעצמו הפך את מה שהיה בית מגורים משפחתי לבית מלאכה; הרס את קירות החדרים הפנימיים והחליף את גג הרעפים בגג אסבסט שאותו אף הגביה, כך שיתאים למלאכות הנגרות:
הגג המוגבה של בית המלאכה. רחוב מטלון, 7 באוקטובר 2014
"ושם", הוא מצביע לעבר אחת הפינות בחלל, "עדיין נשארו שרידי המטבח ששימש את משפחת העולים":
פינת המטבח שהחליפה ייעוד. מטלון-גבולות, 7 באוקטובר 2014
במשך כ-40 שנה עבד גזית כחרט עץ, לא רק על המחרטה הידנית, גם על מחרטות אוטומטיות מתקדמות, אך עקב בעיות בריאות שפקדו אותו לפני כ-14 שנים, "שידרגתי את עצמי לאמן", הוא אומר בחיוך.
פמוט עץ מעשה ידי משה. 7 באוקטובר 2014
לבקשתי הוא מציג מעט מחלקי יצירות העץ המעודנות שלו, שכמותן ניתן לבצע רק במחרטה ידנית ובמיומנות גדולה:
חריטות עץ אמנותיות של משה. 7 באוקטובר 2014
חלקן נעשות בשיטות של עבודת שכבות רב-שלבית וממושכת:
פמוט עשוי בשכבות עץ דקות. 7 באוקטובר 2014
לחלקן שימוש "משרדי":
מעמד שולחני לכלי כתיבה. 7 באוקטובר 2014
בעבר היה לגזית דוכן לממכר יצירות העץ שלו במדרחוב נחלת בנימין. אבל הישיבה במשך שעות ארוכות בדוכן היתה לו קשה. כעת היצירות הגמורות שמורות בביתו בחולון ומוצגות באתר
שהקימו לו שני ילדיו. "האתר", הוא אומר בצער, "לא מתעדכן בעבודות חדשות כיוון שלילדים אין זמן".
אנחנו ממשיכים להסתובב בבית המלאכה הקטן ומשה שב ומזהיר מכנפי המאוורר החשופות, המסתובבות גם הן ללא הרף, מפזרות באוויר פירורי נסורת ואבק:
המאוורר לא מפסיק להסתובב. זהירות. 7 באוקטובר 2014
"רגע", אני עוצרת ושולחת לכיוון הרצפה מבט של סימן שאלה:
שקית בקבוקי פלסטיק ריקים. 7 באוקטובר 2014
"הבקבוקים?", הוא אומר, "אני אוסף אותם". ובאמצעותם, מתברר, טיפס שלב נוסף ומרגש בשדרוגו האומנותי. כי משה גזית הוא לא רק חרט עץ מיומן. הוא בעל ידי זהב ורוח יצירתית. את בקבוקי הפלסטיק הוא חותך ומעצב וצובע כדי ליצור מהם פרחים נפלאים:
פרח של משה גזית. עלי כותרת מפלסטיק, עוקץ מעץ, גבעול מחוט ברזל. 27 באוקטובר 2014
פרח של משה גזית. בקרוב יצורף לו גבעול דק וירוק. 7 באוקטובר 2014
פרחים בתהליך. 7 באוקטובר 2014
מחוטי ברזל, שהוא אוסף באתר הבנייה וצובע בבית המלאכה, הוא מכין גבעולים דקים:
מתקן מאולתר לייבוש הפרחים בתלייה. 7 באוקטובר 2014
כך שייתכן ומשהו טוב בכל זאת יצא לו משנות הבנייה הארוכות סביבו; בנייה שעשתה לו, כדבריו, "את המוות". האתר הלך וסגר עליו:
מכולות לשימוש הפועלים באתר הבנייה הוצמדו לבית המלאכה. 9 באוקטובר 2014
כיור מים לשימוש הפועלים הוצמד לקיר שלו. 9 באוקטובר 2014
בחזית בית המלאכה התרומם בניין המגורים הגדול, וגם בתום עבודות הריצוף של שביל הכניסה, חומרי בנייה מיותרים עדיין מוטלים מסביב:
מטלון-גבולות, 25 באוקטובר 2014
דעתו על אופיה של הבנייה החדשה "של הנדל"ניסטים", כמו שהוא קורא להם, לא הכי טובה. "האזור ישתנה לגמרי", הוא אומר. "אבל ישן מפני חדש תוציא", הוא מוסיף מיד במנוד ראש, "יש פתגם כזה".
והוא עצמו, האם הוא מתכוון לצאת? אני שואלת. "בינתיים לא הציעו לי כלום", הוא אומר, "ואני גם מקווה שלא יציעו". מדוע? "מפני שבבית אתנוון", הוא מודה בגילוי לב. "לא אוכל לעשות את הפרחים. זו עבודה עם לכלוך".
מטלון-גבולות, 9 באוקטובר 2014
בערימת הפסולת הגבוהה הזו, המוטלת ממערב לבית המלאכה, זרוקים גם שרידיהן המפויחים של שתי נגריות אחרות שפעלו בסמוך ונחרבו לפני כשנתיים בשריפה גדולה. על קיר הבניין שגבלה בו אחת מהנגריות נראים שרידי האסון בבירור:
קורת עץ שרופה היכן שהיה קיר הנגריה שעלתה באש. רחוב גבולות, 9 באוקטובר 2014
משה לא הכיר את הנגר, שהיה חדש במקום, ולא זוכר במדויק את שמו. "אבל אחרי השריפה", הוא לוחש, "הוא תלה את עצמו".
מטלון-גבולות, 25 בינואר 2014
את הנגר שעבד בנגריה השנייה שעלתה באש ונחרבה:
מיטב אמני הרחוב על קיר הנגריה שעלתה באש ונחרבה כליל. מטלון-גבולות, 7 בספטמבר 2011
משה מכיר. "הוא חבר שלי", הוא אומר, "והיום הוא מוכר בחנות רהיטים ברחוב הרצל".
ככה יוצא שגם לסיפור שמח ברחובות שלנו יש סוף עצוב. אבל אולי לא לגמרי. מכיוון שהבנייה מתקרבת לסיומה והמכולות פונו בינתיים מהאתר:
רחוב מטלון, 25 באוקטובר 2014
כך אפשר לגלות שלמרות כל מה שעבר על קצה הרחוב הזה בשנים האחרונות, הציורים העדינים עדיין כאן. ובפעם הראשונה אפשר לראות אותם ממש מקרוב:
רחוב מטלון, 25 באוקטובר 2014
