מאז שנפטרה אשתו הראשונה, ב-1986, יוחאי הספר לא מגלח לקוחות בתער. "הרב אמר לי 'אל תגלח'", הוא מספר ומסמן בשתי אצבעות על זיפי פניו, בכיוון תנועת התער, מהרקה לעבר הסנטר. הרב, שהיה מגיע להסתפר אצלו אחרי הטבילה של יום שישי במקווה, נימק את הגזרה: "הקדיש לא עולה", הוא אמר לאלמן האבל, ועכשיו יוחאי הספר מסמן בשתי האצבעות את הכיוון שאליו עולים הדברים.
יוחאי הספר חובש כיפה שחורה גדולה, ולעתים, בימים חמים, יוצא לרחוב בציצית. על המדרכה, בפתח המספרה שלו, ניצב דרך קבע שולחן קטן ועליו ספרי קודש וצרור עלי תבלין:
אם אין עבודה, יוחאי הספר יושב וקורא. לפעמים מאזין לחדשות או לשידורי תחנה דוברת רוסית בטרנזיסטור; לעתים משוחח עם סבל התלת-אופן שנח אצלו לרגע, עם מנקת הרחוב, או עם עובר אורח מזדמן.
60 שנה יוחאי ספר, מאז נעוריו בבוכרה ("פרופסור במקצוע שלי"). אבל העבודה, איך להגיד, לא מה שהיתה. "הזקנים מתים", הוא אומר, "הצעירים קונים מכונה ועושים לבד בבית". וגם קונקורנציה לא חסרה. "פתחו הרבה מספרות", הוא מוסיף (ולזה עוד נגיע). אבל יוחאי לא מתייאש גם עם לקוח אחד ביום טוב. "בן אדם", הוא אומר, "אם פתאום לא עובד, ישר בית חולים".
הוא עלה לארץ ב-1973 עם אשתו. "הציעו לנו אמריקה, כל מיני מקומות", הוא מספר, "אבל אני אמרתי 'רק ארץ ישראל'". הוא היה אז בן 37 ואב לחמישה: "ברוריה וששון ושמחה ומלכה ומרים". הילדים, שחלקם כבר היו נשואים, נשארו בבוכרה. הוא ואשתו התיישבו תחילה בשכונת התקווה, אחר כך עברו לגבעת אולגה ("בית זמני שנתנה הסוכנות ועבודה במפעל לצמיגים"), משם לרמת גן לתקופה קצרה ("וגם עבדתי בבית חרושת שמשון לצמיגים"), ואז הצליחו לקנות דירה בשכונה.
כשנפטר מי שהיה בעליה של המספרה הקטנה בפינת הרחובות פלורנטין ובנבנישתי, נקרתה ליוחאי ההזדמנות לעזוב את הצמיגים ולחזור למקצוע. רק שלא היה לו כסף לקנות את החנות. "אח שלי אומר תקנה, אשתי אומרת לך תעבוד", הוא משחזר את הלחצים וההתלבטויות של הימים ההם. בסופו של דבר, "אחי אמר 'קח 10 אלף לירות', השכן אמר 'קח 10 אלף לירות'", עד שהצליח ללוות 80 אלף לירות ורכש את המספרה. מאז, יותר משלושים שנה, הוא כאן, בוקר בוקר, אחרי שהשכים קום, התפלל בבית הכנסת הרמב"ם בקריית שלום, שם הוא מתגורר היום עם אשתו השנייה.
במשך השנים, גם ילדיו הבוגרים עלו עם משפחותיהם לארץ. "ורק אבא נשאר שם", הוא אומר בעצב, ומצביע על תמונת אביו רפאל יונתנוב, זכרו לברכה, שהיה עגלון ונפטר ונקבר בבוכרה.
מאשתו השנייה, הצעירה ממנו ב-15 שנים ("היתה 27 שנים עובדת ניקיון בבית חולים איכילוב"), נולדו ליוחאי עוד שני בנים, שהצעיר בהם, בן הזקונים, משרת כעת בצה"ל ("קרבי", אומר האב בגאווה, "נעליים גבוהות, אדומות").
כדרכם של אדוקים, יוחאי הספר מסתייג מלנקוב במספר הצאצאים שהעמיד. "יש לי יותר נינים מנכדים", הוא מסכים לומר, "עשרות רבות. כל הילדים דתיים". ביום שנפגשנו עמד להיערך, במזל טוב, טקס פדיון הבן לנכד נוסף שנולד לו, שנקרא גם הוא יוחאי.
אבל יוחאי הספר הוא לא רק ספר, הוא תחנה של מעשים טובים. עד לשנה שעברה היו מותקנים מחוץ לחלונות הראווה במספרה שלו מדפי עץ מאולתרים, שעליהם הציע מיני דברים, יד שניה ושלישית או מי יודע איזו, בערבוביה פוסט-מודרנית:
ספרים וספלי חרסינה, נעליים ומכשירי חשמל, פמוטות, מוצצי תינוקות, משרוקיות, מיקרוסקופ, מחסום פה לכלב, דיסקים לצריבה, בלנדר, חוטי חשמל, מזכרות מנצחונות נשכחים:
פעם המתין לו בבוקר מגהץ ליד הדלת הסגורה של המספרה:
ופעם אחרת:
על כל אלה שיוחאי אסף, סוחרי השכונה היו מוסיפים ארגזי ירקות (שדי פג תוקפם, אם לומר את האמת):
גם ככרות לחם, ולפעמים שקיות של לחמניות:
ויוחאי הספר מחלק. את מה שאפשר לאכול הוא נותן לנזקקים, ואם במקרה מישהו מביע עניין באיזה חפץ ישן, יוחאי מיד אומר לו: "קח". והתשלום? אפשר גם בלי. כשבאיזו חולצה שאסף חסר כפתור, יוחאי תופר; למכשיר רדיו ישן הוא מתקין תקע; מנקה נעליים, מבריק סכו"ם, מה שצריך "בשביל שהקדיש יעלה".
חוץ מזה, יוחאי הספר אוהב לעבוד. לא יכול לשבת. "בלי עבודה, בן אדם מת", הוא אומר. "לא יודע איך הם (העשירים) מעבירים זמן שלהם. בשביל מה כסף?", הוא מוסיף, "בריאות זה מיליונר".
עד כדי כך רבים מעשיו הטובים של יוחאי הספר עד שגם העץ הסמוך למספרה שלו הפך לנדיב וכמעט תמיד אפשר למצוא עליו מיני מציאות לנטילה חופשית:
פעם זו היתה שמיכה שלו שכיבס ותלה לייבוש, מכיוון שהמספרה היא גם קצת בית. ובצהריים יוחאי הספר, שבעוד שנתיים, אם ירצה השם, יהיה בן שמונים, מרשה לעצמו לפעמים לנוח. גם לכך הוא מצויד:
בשנה שעברה כמעט הלכה לו הבריאות. שכנים צעירים, שלא אהבו את "מראה שוק הפשפשים בפינת הרחוב", כפי שאמר לי אחד מהם, התלוננו, ופקחים שהתייצבו מיד, הזכירו ליוחאי שהרשיון שלו הוא למספרה. המסר נקלט. יוחאי נאלץ לפרק את המדפים, לסלק את האוצרות:
ובהזדמנות הזו גם לנקות את המספרה ולסייד את הקירות החיצוניים והתריסים:
פינת הרחוב איבדה את אופיה המיוחד, אבל הקדיש צריך לעלות ויוחאי חייב לעבוד, אז לפעמים ההרגלים מנצחים:
אם כי, כעת, בהקפדה רבה על ניקיון:
אבל עם כל הכבוד לעשיית מצוות ומעשים טובים, הבן אדם צריך פרנסה. וזה הרבה יותר מסובך. למרות שמחירי התספורת אצל יוחאי הספר מגוחכים:
הלקוחות לא עומדים בתור. התחרות עזה. 15 מספרות נוספות יש ברחובות שלנו, במרחק של פחות מחמש דקות הליכה זו מזו.
בתחום התמחותו של יוחאי, תספורות גברים, יש לו שלושה מתחרים ישירים. הוותיק:
זה שאינו מוכן שהמספרה שלו תצולם -- אפילו לא מבחוץ. גם הוא, אגב, חובש כיפה, הקורא ברגעי הפנאי בספרי קודש:
וזה שלא מתבייש להודות בקושי להתפרנס ממשלח ידו:
עוד ארבע מספרות מציעות שירות רב מגדרי:
שמונה הנוספות פונות בעיקר לנשים, ומציבות רף עדכני בעיצוב ובמגוון השירותים שהן מספקות. ארבע מהן ממש באותו רחוב:
וארבע נוספות במרחק יריקה:
על כל אלה נוסף מספר לא ידוע של "ספרי בית", כמו זה:
עם צפיפות כזו של אוחזי ואוחזות מספריים כמעט בלתי אפשרי להביא לחם הביתה. לכן יוחאי הספר שוקל כעת לצאת במבצע: תספורת שנייה חינם. אך הוא אינו יודע אם זה חוקי, ועד שיברר, הוא מברך על כך שלפני שלושים שנה הצליח לרכוש את החנות. "ככה אפשר לחיות", הוא אומר, "אין שכר דירה. רק ארנונה, חשמל וטלפון", ואפשר להמשיך לצאת מדי בוקר מהבית, להתפלל בבית כנסת הרמב"ם ולמהר לעבודה שבלעדיה הבן אדם מת.
ובוכרה? לא, הוא בכלל לא מתגעגע. "כולם באו הנה", הוא אומר, "אף אחד לא נשאר שם". וממילא אין לו כעת זמן לזכרונות. הוא ממהר היום, סוגר מוקדם, כדי להתכונן לשמחת נכדו הטרי יוחאי.
עד שישוב משמחתו המשפחתית, אלמוני הניח על דלתו עוד זוג מכנסיים:
כי יש ברחובות שלנו גם אנשים טובים שמבינים שהקדיש צריך לעלות ובכלל לא מוטרדים ממראה "שוק הפשפשים" שתופסת מדי פעם פינת הרחוב. להפך. בדיוק את זה, האנושי כל כך, המיוחד, הם אוהבים.