מאחורי תריס הפח הסגור הזה פעלה עד לאחרונה "צ'ופצ'יק", חנות לתכשיטים זולים. הכל עד 20 שקלים או משהו כזה. לפני שנתיים עוד חיפשו מוכרת:
עכשיו סגרו.
בחלל הקטן שמאחורי חלון הראווה הזה פעלה עד לשבוע שעבר חנות לממכר מוצרי עישון: נרתיקי טבק, ניירות גלגול, מאפרות זכוכית אופנתיות, דברים כאלה. בעליה התקין בה במו ידיו מדפי עץ יפים. היתה בה אווירה. היא לא שרדה.
ולא רק היא.
החולף ברחוב רק בדרכו מכאן לשם, ספק אם ישגיח בתופעת שעוני המים: תופעה מלבבת של עירוב שימושים; ממלכה קסומה של יצירתיות:
וזוהמה:
אם צריך היה לנחש למה עוד יכול לשמש מד צריכת מים, רבים היו מהמרים על מתקן לקשירת אופניים:
הם לא היו טועים.
בוקר אחד, שבוע אחרי הבחירות שתוצאותיהן לא מבשרות על שינוי לטובה של מצב הרוח, השגחתי ברחוב אבולעפיה בשלט הטרי הזה. רגלי נשאו אותי בכיוון החץ לברר מה קורה בעומק הסמטה הקצרה.
זכיתי בגלולה של תקווה: חמישה צעירים (גיל ממוצע 33), הכירו לפני כשנתיים בקורס נגרות של משרד העבודה, מצאו שפה משותפת, הקימו ביחד נגריה, וכבר כמעט שנה, מאז יוני 2014, שהם מתפרנסים ממנה בכבוד, ובלי בוס על הראש:
את הרעיון להקים קואופרטיב יזם נועם בהט.
דבר אחד יש ברחובות שלנו יותר מאשר ערימות:
וזה המון "חיות מחמד" שחוגגות עליהן:
במיוחד עם בוא האביב, מכל פינה ברחובות שלנו משחר נמר קטן לטרף, או לשעשועים:
לא רק ביום:
לכן הכרזת הבעלות החד משמעית הזאת:
צריכה להתקבל כלשונה. ממש כך.
בפעם הראשונה פגשתי אותו על קיר ברחוב אברבנאל. לא הכרנו. קראו לו "פיש אייר" (דג אוויר, יענו). בדיעבד התברר שזו היתה תקופת הפיקאסו שלו. בצד הציור הוא הדביק גם סקיצה:
אחר כך, פיקאסו של הרחובות שלנו נגלה לעיני שוב:
ושוב:
ושוב, רק בגרסה רזה:
ביום אחר ראיתי פתאום שוב "דג-אוויר". רק שהפעם בדרך שלמה:
בכלל לא פיקאסו. לא מצויר, אלא מודבק, אבל חינני. באותם ימים התייחסתי אליו כאל עוד אחד מאמני הרחוב המבורכים אצלנו. וזהו.
הרחבה העצומה שבין הבניינים החדשים במתחם פיבקו מכוסה בדק עץ, המשתרע בין רחוב מעון (מצפון) לדרך שלמה (מדרום). הדק רחב הידיים הותקן כרצפה צפה, מוגבה מהקרקע:
את הוויכוח על עמידותו של הדק בתנאי מזג האוויר הישראלי:
סובלנותו לצרכיהם של חיות המחמד:
ולטיפול האופייני של תושבי השכונה בשאריות מזון אורגניות:
נשאיר להזדמנות אחרת.
בהתחשב בעובדה שברחובות שלנו יש כאלה שתולים את שקיות הזבל שלהם על עמודי חשמל:
וכאלה שמכינים לחתולי הרחוב בתי חורף:
קשה לעכל את השינוי שמזמן להם מתחם פיבקו ("רביעיית פלורנטין", בשמו הרשמי) -- הפרויקט העצום בגבולה הדרום מערבי של השכונה (בין הרחובות אברבנאל, דרך שלמה, הנגרים ומעון).
די צפוי שמותג חזק, על שלל מאפייניו, יתרחב ויגלוש אל מחוץ לגבולותיו המקוריים. לכן ברור מדוע הרחובות שלנו מלאים ב:
דומים יותר, או פחות, למקור:
מאוד מקובל, לא מהיום, שלוגו חזק זוכה לטיפול עממי:
מנוכס על ידי אנשי עסקים ממולחים למטרות מסחריות:
גם אם חסרות חן, או נטולות מודעות:
בכלל לא מפתיע שההרגל לעדכן סטטוס ב-וול נשמר כשעומדים מול ה-קיר:
למה לוותר על הרגלים
לחתול השחור של שלום הכורך יש שלוש רגליים. "אבל הוא עושה מה שכל חתול עושה", אומר בעליו שלום צימבר חובב החתולים ("זו מחלה שלי"). בפתח הכריכייה שלו ברחוב אבולעפיה מחכות לכל יללן מזדמן על ארבע צלחות מלאות בכל טוב. גם בבית יש לו חתולים, בוודאי, "ואני מאכיל חתולי רחוב".
חוץ מחתולים שלום הכורך מאוד אוהב את המקצוע:
הוא בן 70 (קשה להאמין, על פי מראהו), יליד תל אביב ("אני מנחמני"), והכריכייה הארטיזנלית שלו היא, לדבריו, אחת מהאחרונות בעיר. "את זה אני יודע מלקוחות שבאים ומספרים שמקומות שעבדו איתם נסגרו.
יזמי הבניין ברחוב פלורנטין 11:
מעדכנים את רוכשי הדירות, באתר של מנהלי הפרויקט, בקצב התקדמות הבנייה. מעשה יפה. אך ספק אם יכללו בדיווח עתידי את מה שקרה בבניין מאז השבוע שעבר. תחילה התנשא באוויר הרחוב ריח עז של ביוב. איש לא הבין מאין הוא מגיע. מכיוון שהעבודה באתר הואטה באחרונה, לא היו בו פועלים. "במקרה עברתי במקום", מספר אחד מהעובדים, "ושמעתי מים זורמים. חשבתי שמישהו נכנס ועושה מקלחת. הלכתי לבדוק וגיליתי מה קרה". ומה שקרה זה הצפת ביוב נוראה. עקב כשל בחיבור מערכת הביוב של הבניין למערכת העירונית הוצפו במשך כמה ימים כל מרתפי הבניין החדש
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.