נהג מונית: לאן את צריכה?
אני: למתחם השוק הסיטונאי הישן.
נהג: מה איבדת שם?
אני: את שבוע האופנה.
נהג: אבל זה אתר בנייה של גינדי.
אני: כן, בדיוק שם.
נהג: אז זה עם דוגמניות או פועלי בניין?
אני: גם וגם.
נהג: יכולה לסדר לי כרטיסים?
רק בישראל. אבק כוכבות בשמלות מפוארות מתפזר לצד אוויר שחור העולה מהפיגומים. מנופי ענק משמשים תפאורה לדוגמניות גבוהות וכדורי אורות עצומים בגודלם נתלים מעל אתר בנייה ומפזרים סביבו מנה הגונה של זוהר.
רק בישראל. לצד דיווחים שוטפים על מצבה המחפיר של תעשיית האופנה המקומית ועל קריסתם הכלכלית של מעצבים ורשתות, נולדים להם לפתע שני שבועות אופנה,
לא פחות, עם תצוגות מקיר לקיר.
רק אצלנו, תופעת הקניונים שמואשמת תדיר כאחראית לגסיסתה הממושכת של תעשיית האופנה המקומית,
הופכת באחת לגורם שבזכותו מעצבי האופנה המקומיים פורחים. שהרי אם בחברת גינדי לא היו עובדים עכשיו על קניון המותגים הגדול במדינה, מי בכלל היה מעלה בדעתו שיהיה לנו כזה שבוע אופנה להתגאות בו.
ככה זה, רק בישראל, ארבעה ימים של תצוגות אופנה מסביב לשעון הפכו ברגע אחד מאירוע למיטיבי לכת ויודעי ח"ן, למסיבה הכי חמה בעיר. אנחנו היינו שם, יום יום, תצוגה אחרי תצוגה, רק כדי לדווח לכם על כל מה שקרה.
על המסלול, מאחורי הקלעים, בשורה הראשונה ובחדר העיתונאים. עכשיו זמן לסכם – עשרה דברים שהפכו את שבוע האופנה גינדי תל אביב לאירוע שיכול היה לקרות רק בישראל.
1. הפתיחה. קשה להגיד שערב ההשקה של שבוע האופנה גינדי תל אביב
היה אירוע של אופנה. נכון, המציגים היו מותגים מקומיים שהעלו דגם נוצץ על המסלול, אבל את מי בכלל עניינו השמלות (המאוד לא מרשימות ברובן), כשהמציגות היו מיטב כוכבות הביצה של מדינת ישראל? ומי בכלל זכר שהרעיון היה להציג פריטי ערב זוהרים, כשבר רפאלי אחת עולה בהפתעה למסלול ארוזה בג'ינס וטי שירט? ובכן, אופנה לא ממש היתה שם, אבל רכילות כן. כי בינינו, אף אחד פה לא ממש מתעניין בבגדים ותיפורים, אבל כולם רוצים לדעת מי זאת היפה הזאת שלובשת אותם ובעיקר – איך התחת שלה נראה במכנסיים צמודים.
2. הנספחים התרבותיים. ממש כשם שאירוע הפתיחה נדרש להתהדר בנוצות של כוכבים כדי ליצור את מנת הבאז הדרושה, כך גם המעצבים עצמם (להלן המציגים) חשו שכדי להביא אל המסלול שואו אמיתי, עליהם להיעזר בסיוע אמנותי. כך קרה שהדוגמניות של אלמביקה
צעדו על רקע הופעה חיה של ריף כהן, התצוגה של שוגר דדי
נתמכה על ידי שירותי הרוקנרול הבועטים של להקת טייגר לאב, זמר האופרה יניב ד'אור נחלץ לעזרתם של נערי הכנסייה בתצוגה של שנקר
(ונאלץ להסתדר ללא מיקרופון, בשל תקלה טכנית), המעצבת אפרת קליג
העלתה אל המסלול את אפרת רותם, וגדעון אוברזון הפליא
לבחור את יצירת המחול "בין קודש לחול" של להקת המחול הקיבוצית, ממנה שאב השראה לעבודתו. שנאמר, אם לא הצלחתי לספק עם הבגדים, לפחות פיציתי עם קצת קולטורה באותו המחיר.
3. נטלי דדון. בין כל הדוגמניות המהונדסות שצעדו בתצוגות, בלטה בחריגותה בנוף הגברת נטלי דדון, שמעל הסיבות להחלטתה לקחת חלק בשבוע האופנה ריחף סימן שאלה גדול. האם ההחלטה לחזור אחורה בזמן ולהפוך מסלב למסלולנית מן השורה נבעה ממצוקת הכנסה, או שאולי דדון פשוט אוהבת להדס בעקבים ולהחליף בגדים בקצב מסחרר? אם האפשרות האחרונה היא הנכונה, אז יהיה קצת קשה להסביר את האטיטיוד הלא ממש קואופרטיבי שהפגינה מאחורי הקלעים, כשנתבקשה להתנהג בהתאם לתפקידה כקולבית ולציית להוראות המאפרים ומעצבי השיער.
4. משפחת גינדי. בדיוק כשחשבנו שתעשיית האופנה המקומית נדונה למוות איטי ומתסכל, הגיעה משפחת גינדי והחזירה לאופנאים את החיוך לפנים. האוהל הענק שהוקם בין לילה על אתר הבנייה, היה לא פחות מהיכל אופנה מפואר ויוקרתי, שהצליח להתעלות על החלומות הוורודים ביותר של צוות ההפקה, העיתונאים והמעצבים שבילו בתוכו שעות ארוכות. אפשר היה לעקם פרצוף ולהגיד שהכול משחק מכור ושכולנו חלק מהקמפיין לקידום קניון המותגים החדש שעתיד להיבנות במקום, אבל בשורה התחתונה – אם זה מה שיעזור לשקם את תעשיית האופנה המקומית, הרווחנו.
5. השורה הראשונה. לאורך השבוע זכינו לביקורים של מיטב כוכבי ארצנו, שהגיעו לעשות כבוד למעצב זה או אחר, או סתם להיראות באירוע הנוצץ של השנה. כולם כמובן התנקזו לשורה הראשונה – אזור המכובדים של עולם האופנה. בתצוגה של גדעון אוברזון
היו אלה בעיקר דוגמניות עבר שזוכרות למעצב הוותיק חסד נעורים – מיכאלה ברקו ושירלי בוגנים. אצל יוסף
– תצוגה שאיימה להתפוצץ עלינו מרוב דחיסות של אנשים במעברים – היו אלה אנה ארונוב ואיתי תורג'מן, מרינה מקסימיליאן (שנראית היום טוב מאי פעם), נועה תשבי, גל אוחובסקי ועברי לידר, ואילו אצל דני מזרחי
נראתה לראשונה בקהל אושיית האופנה גלית גוטמן, שדווקא ממנה ציפינו לדפוק כרטיס בשורה הראשונה של כל תצוגה.
6. הפרחים, לא רק לצה"ל. כמו מחיאות הכפיים לטייס שהצליח להנחית את המטוס בשלום, כך התפתחה לה בשבוע האופנה הנוכחי מניירה ישראלית מוזרה שלא תזכו לראות באירועים מקבילים בעולם – בסיום התצוגה, זכה כמעט כל אחד מהמעצבים המציגים לזר פרחים שהוענק לו על ידי חבר שזינק מן הקהל אל המסלול. זר לא יבין זאת, אבל אחרי שראינו את הניסיון של המעצבת אפרת קליג
לחטוף את הזר מידיה של לאה שנירר, לאחר שחשבה שהוא יועד עבורה, הבנו סופית – מדובר בשטיק ישראלי ששום מבטי מבוכה בקהל לא יצליחו להעלים גם משבוע האופנה הבא.
7. הטרנדים. מבין שלל המגמות לקיץ 2013 שבלטו על מסלולי התצוגות, ובהן הפאייטים, האוברולים והפרחים, היתה אחת ששווה הדגשה מיוחדת – העור. למרות שמדובר בחומר גלם חורפי למהדרין, קשה לחשוב על מעצב אחד בשבוע האופנה הנוכחי שלא הציג אותו כחלק מהותי בקולקציית הקיץ שלו. היו מי שהעניקו לו תרגומים נחשקים, כמו במותג Sample
ואצל אלון ליבנה,
והיו כאלה שהצליחו להזכיר לנו כמה הוא יכול להיראות זנותי (שוגר דדי),
אבל היתה מעצבת אחת שהצליחה לעשות בו נפלאות ולהפוך אותו לג'ינס החדש של קיץ 2013 – דורית בר אור.
במעשה קסם היא הגישה את חומר הגלם הכבד הזה כמנת קיץ קלילה ומצננת בצבעים בהירים ורעננים. בקולקציה הבאה, נשמח לראות מבר אור עוד קצת מהעור.
8. מיקי בוגנים. ממש כשם שהבנו מזמן שכל אישה צריכה מיקי בוגנים משלה, שישחרר מתוכה את מנת הזוהר החבויה בה, כך הבנו השנה שבלעדיו אין שבוע אופנה. רק תנו לו שני כיורים לחפיפות ועמדות איפור-שיער מדוגמות, והוא כבר ינהל את אחורי הקלעים כאילו כולם היו תלמידיו – מהדיוות הגדולות שמגיעות להתאפר ועד אחרונת החופפות. כשמיקי בסביבה אין שערה שלא מתיישרת למסדר, אין ריסים סוררים ואין מראה שלא עובר באופן מושלם מהאיור אל המסלול. על כל אלה צריכים להודות לו המעצבים, שזכו ללוקים מרהיבים אשר לא פעם הסיטו את תשומת הלב מהכשלים בבגדים.
9. יום שלישי, פעמיים כי טוב. אחרי ערב פתיחה לא אופנתי אבל בהחלט רווי אנרגיות טובות, ויום ראשון של תצוגות שהכניס אותנו לאט לאט לאווירת שבוע אופנה, הגיע הבום הגדול של היום השלישי, שהבהיר לכל הנוכחים באולם שיש בישראל עשייה אופנתית טובה ואטרקטיבית, שלא היתה מביישת אותנו גם מעבר לים. זה התחיל בתצוגה של דורית בר אור,
שפתחה לנו את העיניים עם צבעים נועזים וגזרות עשויות לעילא, והוכיחה שהיא מסוגלת לעשות הרבה יותר מגלבייה שחורה, וזה המשיך בתצוגה המלבבת של דורין פרנקפורט
שהצליחה לייצר מראות יומיומיים מרהיבים בחסותם של פאייטים.
ואז, בדיוק כשכבר חשבנו שהשיא מאחורינו, הגיע הערב הלוהט באמת, שבמסגרתו עלו אל המסלול בזו אחר זו מצגת הכוח של יוסף
והשואו השחור של אלון ליבנה
– שתי תצוגות שהתאפיינו ביציעים עמוסים כבמשחק כדורגל וביכולת לרתק את הקהל, משל היינו נוכחים במחזה תיאטרלי סוחף. היה זה יום שלישי הגדול, שצריך היה להיות הפינאלה של שבוע האופנה. חבל שאחריו נגרר היום הרביעי, עם רצף של תצוגות לא חזקות בעליל ומופע סיום מעט צורם ובעיקר – מאוד לא אופנתי.
להבא, כדאי לשקול ארגון של לו"ז קצת יותר הגיוני.
10. מוטי רייף. מאחורי כל הקומפלימנטים והביקורות, מאחורי האוהל, המסלול, הלאונג' המפואר, הסאונד, הקליפים, השידורים החיים וחדר העיתונאים, ואפילו מאחורי אחורי הקלעים, ניצב אדם אחד, שקשה להאמין שחרף הקשיים הרבים שהוצבו בפניו (כולל רגעים של נגיעה בתחתית של התחתית) הצליח להרים את התעשייה המקומית לכאלה גבהים. שבוע האופנה גינדי תל אביב היה הוכחה ניצחת למה שמוטי רייף מסוגל לעשות כשנותנים לו ביד תקציב ראוי. הודות לכשרון של רייף, תעשייה שלמה הרימה את ראשה בגאווה, לפחות למשך ארבעה ימים תמימים. נקווה לשחזור ההצלחה גם בעונה הבאה.
ענבל פרגר
