למעצב דני מזרחי, שחתם את שבוע האופנה גינדי תל אביב בתצוגה עתירת מוזמנים, היו את כל האמצעים להשאיר חותם על ארבעת ימי התצוגות: מספר שיא של 30 דוגמניות שטופפו על המסלול, פסקול שעוצב במיוחד לתצוגה על ידי הדי.ג'יי הנודע עופר ניסים, ובית אופנה ותיק וחזק הקיים למעלה מ-20 שנה וכולל מתפרה אישית צמודה היכולה לשרת כל גחמה של המעצב. אז איך קרה שדווקא מזרחי, מהמעצבים הבולטים והפעילים בשוק אופנת שמלות הכלה והערב בישראל, הציג קולקציה חלשה שהותירה אותנו בתום שבוע האופנה עם טעם מר בפה?
נקודת האור
עם הצלחה לא מתווכחים. למעלה מ-30 שנות עבודה בתחום האופנה – בתחילה לצד אחיו ניסים במותג המיתולוגי "ראש אינדיאני" ומתחילת שנות ה-90 במותג הנושא את שמו, ממקמים את דני מזרחי כאחד המעצבים הוותיקים שהציגו בשבוע האופנה גינדי תל אביב. לאורך השנים אסף מזרחי קהל לקוחות נאמן ומעריצות צמודות, הצועדות איתו יד ביד בעיניים עצומות. הוא, בתמורה, מייצר עבורן שמלות גדולות מהחיים לערב החשוב בחייהן: בין אם זו שמלת כלה (אחת, שתיים או ארבע, מי סופר, כפי שהזמינה אצלו ב-2009 פליטת "האח הגדול" עינב בובליל), או שמלת ערב מנצנצת וחושפנית. קהל המוזמנים בתצוגה הורכב ברובו מאותן לקוחות קבועות, אשר הפגינו את נאמנותן למעצב במחיאות כפיים סוערות להן זכה עם יציאתו למסלול בסיום התצוגה.
נקודות החושך
הגזרות. כמאמר הקלישאה, על טעם וריח אין להתווכח. מזרחי ידוע כמעצב בעל שאיפות פומפוזיות וטעם מפוקפק, אבל זה לא מסביר את הגזרות המרושלות של חלק ניכר מהשמלות בקולקציה. במקרה הטוב הן לא ישבו במדויק על הדוגמניות, ובמקרה הרע הן עוררו אי נחת בעיניים. קבוצת השמלות הצבעוניות שפתחה את התצוגה, עם אלמנטים של חיתוכים בבד שנראו כמו גזירי נייר מגוחכים, לא הותאמו כהלכה לגוף הדוגמניות – פרט שהיה יכול להיות מטופל בשלב מוקדם יותר של בניית התצוגה. עליונית אדומה, לדוגמה, החליקה אחורה ונתלתה על זוג עופריה של הדוגמנית באופן חסר חן; ובמקרה אחר היה ברור ששמלת מקסי בצבע טורקיז פשוט גדולה על הדוגמנית בכמה מידות. מדידה מקדימה של הבגדים והתאמתם לדוגמנית באופן מדויק, היו יכולות לרסן את הפיאסקו שרק הלך והתדרדר מדגם לדגם.
החומרים. דרושה מידה לא מבוטלת של טעם רע כדי לבחור בצבעוניות המתלהמת ובחומרים הגסים שהופיעו בקולקציה של מזרחי. שמלות הסאטן נראו זולות, קבוצת שמלות הערב השחורות ששולבה באורנמנטים מתכתיים הזכירה לנו את הדגמים הניבטים מהחנויות הסיטונאיות בדרך יפו, והבחירה בבדי ריפוד שנראו כמו טלאים מיריעות שטיחים היתה מביכה. כשמלה בודדת לאירוע – ייתכן והדגמים היו עוברים את המאבטח בכניסה למקום, אבל כשהוצגו במסה רחבה של 100 שמלות בזו אחר זו, התחושה שעלתה היתה של שמלות זולות בסגנון יוקרתי. או בשתי מילים פשוטות: "אלנבי לעשירות".
השילובים. יד קשה והחלטית של סטייליסט משובח היתה יכולה למנף את השמלות של מזרחי גבוה, או לפחות להעניק להן אריזה מעודנת ואופנתית. לצערנו, זה לא קרה. ההפך הוא הנכון. מזרחי עשה את כל הבחירות השגויות האפשרויות, ויצר שקשוקה של שילובים שהעין לא יכלה להכיל. הדבר ניכר במיוחד בשני קווים בקולקציה: קבוצה של שמלות תחרה שחורות שנלבשו מעל אוברולים ובגדי ים עתירי פאייטים בצבעים מטאליים; ושמלות ששילבו הדפסים חייתיים כנמר וזברה עם פאייטים ואפילו אורנמנטים מתכתיים כמו חישוקי זהב, שוודאי נתלו שם בציפייה לנמר שיבוא ויקפוץ מתוכם. לצערו של מזרחי, הדבר היחיד שקפץ לעין היה טעמו המוגזם, המוחצן וחסר ההרמוניה. לידו, כל תצוגה אחרת בשבוע האופנה, כולל זו הוולגארית של אפרת קליג, נראתה כמו שיעור באיפוק ומינימליזם – מילה גסה בעולמו של מזרחי, ובכלל, בלקסיקון האופנה הישראלי.
איתי יעקב
