בעוד המוני אדם צובאים על הכניסה לתצוגת האופנה של אלון ליבנה, שחתמה את היום בשבוע האופנה, המעצב עצמו נראה נרגש מאחורי הקלעים. "הייתי רגוע עד לפני חצי שעה, ואז התחילו לצעוק את שמי - זה התחיל להלחיץ אותי. אני מקווה שזה יהיה מהמם. העונה השקעתי במחלקת המחויטים, כי תמיד אומרים שקל לעשות שמלות וקל ליצור אפקט של 'וואו!' על הבמה, וקשה ליצור מחויטים. אני מציג את קולקציית חורף 2014, כי מבחינתי קיץ 2013 כבר היה".
"הקולקציה מאוד אמנותית ואפלה, מאוד סוף העולם, שאותה לקחתי למקום פיוטי ורומנטי, רך וחזק", אומר ליבנה. לקולקציה הוא קרא "המקום שבו צבעים חדשים נולדים" (שם של להקת רוק כבד צרפתית), והמעצב מספר שהיא "שחורה כולה, כי אני מאמין - יותר נכון יודע - שהצבע השחור נצחי ובולע בתוכו את כל הצבעים ולכן ניסיתי ליצור שחור בגוונים שחורים". למרות שלטענתו הוא לא רוצה לדבר על כך, ליבנה מציין כי הוא מייעד את הקולקציה לאירופה ולכן השתמש בה בחייטות מסורתית.
הדרך לצפייה בתצוגה של ליבנה היתה רצופה במכשולים - הדוחק בכניסה לאולם ראה דחיפות, צעקות, ואפילו נפילה כואבת אחת. אבל כל זה היה כנראה שווה את המאמץ, כי תצוגת האופנה של ליבנה יצרה שיאים חדשים של שואו מסוגנן בשבוע האופנה. על מסלול שעוטר בשטיח שחור מנצנץ ועם שימוש בווידאו סטטי של פס אור אחד באמצע רקע שחור ותאורה מינימלית שהאירה את הדוגמניות רק מלמעלה, התצוגה השחורה של ליבנה היתה הכול חוץ ממונוטונית.
נקודות האור
הקונספט המהודק. הבחירה להציג תצוגה שלמה בשחור בלבד והניסיון ליצור שפה עשירה בלי להסתמך על צבעוניות או הדפסים, היתה אמיצה ויחד עם זאת מוצלחת ואף מרגשת ברובה. האחידות הקונספטואלית שניבטה מהבגדים, האביזרים, הנעליים, המסלול, התאורה, הסטיילינג והתכשיטים (שנוצרו בשיתוף פעולה עם סברובסקי והמעצבת דנה מנצור) הוכיחו שההימור של ליבנה בהחלט הצליח. מדובר במעצב עם כתב יד מובהק, שמצליח לפתח את עיצוביו בלי לאבד את סימן ההיכר שלו. בסיום התצוגה, כשעלו כל הדוגמניות יחד על המסלול, היה נראה שהוא יצר לעצמו צבא של אמזונות לבושות שחורים.
הגזרות. למעט זוג אחד של מכנסיים קצרים שלא ישבו במדויק על גוף הדוגמנית, אפשר לקבוע כי מדובר במהנדס גזרות שמבין את הגוף הנשי ויוצר עבורו יצירות אמנות לבישות. מהז'קטים המחויטים, דרך המכנסיים הארוכים ועד שמלות הערב - הדוגמניות של שבוע האופנה מעולם לא נראו טוב יותר.
שילוב החומרים. דרך משחקים בין שקוף ואטום, נוצץ ומט, פלסטיק ועור, אבנים ובד, הצליח ליבנה לממש את חזונו להפוך את השחור לצבעוני.
נקודות החושך
למסלול בלבד. בין שלל הבגדים המוצלחים, נראו גם לא מעט פריטים שמתאימים לשואו ולא לחיים. השמלות הקצרצרות מדי ועודף השקיפויות שחשפו לא מעט פטמות, שלא לדבר על מטפסי הפלסטיק המתפתלים, אינם לבישים כלל. אנחנו מעריכים שילוב של דגמים מעטים ואמנותיים במיוחד בתצוגה, אך הפעם המינון שלהם היה גבוה מדי.
ארוך מדי. למרות רצף הדגמים המלהיב על המסלול, לקראת סוף התצוגה קשה היה לשמור על רמת העירנות החיונית, שכן היא נמתחה מעט מעבר לסף הריגוש. ויתור על כמה מהדגמים הדומים, שעלו על המסלול בסוף התצוגה, היה משאיר אותנו עם פה פעור וטעם של עוד.
הדס שואף
