זיכרונות של עוּבָּרים: מה אנחנו זוכרים מתקופתנו בתוך הרחם?

מחקרים הוכיחו שיש לנו אפשרות לזכור דברים שקרו בתקופה הפרה-נטאלית, התקופה העוברית. איך זה קורה ומה אנחנו זוכרים? חגית בן שחר מסבירה

חגית בן שחר

|

25.01.18 | 09:03

איך זה קורה? איך נשמרים זיכרונות מהתקופה ברחם? (צילום: Shutterstock)
איך זה קורה? איך נשמרים זיכרונות מהתקופה ברחם? (צילום: Shutterstock)
כשהייתה אלה בהריון נהגה לנסוע עם ילדיה לחברתה שגרה בישוב סמוך. על מנת לחסוך זמן, פנתה לדרך מקוצרת החוצה שדות. דרך זו, חלקה סלולה וחלקה משובשת. בכל פעם שהרכב ירד מהדרך הסלולה למשובשת נהגו היא וילדיה להשמיע קול. וכך נסעו כשכולם מקפצים ברכב משיבושי הדרך ומשמיעים קול. היה זה משחק חביב ומהנה לכולם.

 

חלפו ימים, אלה ילדה וכשהתינוקת גדלה מעט חזרה לנסוע אל חברתה. התינוקת בת השלושה וחצי חודשים שכבה בכיסא שלידה וילדיה הגדולים מאחור. ברגע שגלגלי הרכב הקדמיים ירדו מהדרך הסלולה לזו המשובשת החלה התינוקת הקטנה להשמיע קול. היא הייתה הראשונה להמהם. תדהמה נפלה על כולם. הם הבינו מיד שהקטנה שמעה אותם אז כעוברית ועכשיו היא מבקשת להיות שותפה למשחק.

 

התנהגותה זו של הקטנה חזרה בדיוק מופלא עוד פעמיים, בגיל חמישה חודשים ושוב בשמונה חודשים ולאחר מכן פסקה. מה אתם אומרים על הסיפור המופלא הזה? הקטנטנה זכרה את המשחק במדויק מזמן שהותה ברחם. לא הייתה כל אפשרות אחרת.

 

לפוסטים הקודמים של חגית בן שחר:

 

מוסיקאי מבטן ומלידה

פגשתי עוד מספר זיכרונות עובריים שליוו תינוקות ומבוגרים לאורך חייהם. בחור בשנות העשרים לחייו זכר את שמה של הכלבה שליוותה את הוריו במהלך רוב חודשי שהותו ברחם. זמן קצר לפני לידתו היא נפטרה. עוד זכר אותו בחור מדרגות עקלקלות-לולייניות. זכר אותן בדיוק מופלא. כששאל את אמו בן כמה היה כשהם נהגו לעלות ולרדת במדרגות הללו הופתעו שניהם לגלות שהאם נהגה לטפס במדרגות הללו בזמן ההריון איתו.

 

ד"ר תומס ורני*, פסיכיאטר אמריקאי, בילה סוף שבוע עם ידידים. לעת ערב מצא את המארחת, אז בחודש שביעי להריונה, יושבת לבדה ליד האח ומפזמת חרישית שיר ערש לעוברה. כידידים נפגש ורני עם בני הזוג מדי פעם והוא התרגש לגלות שבמהלך חודשי חייו הראשונים הייתה לאותה נעימה השפעה מופלאה על התינוק. כשהעולל בכה, מכל סיבה שהיא, נהגה אמו לשיר לו את אותו שיר והוא נהג להירגע מיידית.

 

עוד מספר ורני על ראיון ששודר ברדיו עם בוריס ברוט, מי שהיה מנצחה של התזמורת הפילהרמונית של המילטון – אונטריו. לקראת סופו של הריאיון נשאל המנצח שאלה פשוטה: "ממתי התחלת להתעניין במוסיקה?" מבלי להתבלבל ענה: "זה עלול להישמע מוזר, אבל המוסיקה הייתה חלק ממני עוד לפני שנולדתי".

 

בצעירותו תהה אותו מנצח מאיפה היכולת שלו לנגן יצירות מוסיקליות מסוימות מבלי שראה או שמע אותן קודם. כשניצח על יצירה מסוימת בפעם הראשונה עלתה לנגד עיניו שורת התווים של הצ'לו, שהופיעה בדף הבא של היצירה. בדרך מוזרה התנגנה בראשו המנגינה עוד לפני שהפך את הדף. יום אחד סיפר ברוט על התופעות הללו לאמו. בתחילה היא הופתעה, אך לאחר ששמעה על אילו יצירות מדובר נפתרה התעלומה. כל היצירות שהיו קבועות בזיכרונו נוגנו על ידי אמו בצ'לו בתקופת הריונה איתו.

 

זיכרון קצת שכחן

איך זה קורה? איך נשמרים זיכרונות מהתקופה הפרה-נטאלית, התקופה העוברית? נהוג לייחס לבני אדם שתי מערכות-על של זיכרון,

מפרש פרופסור יורם יובל**, הזיכרון המפורש והזיכרון המובלע. זיכרון מפורש מכיל את הזיכרונות המודעים. כל מה שאנחנו יודעים וזוכרים שקרה לנו. בעזרתו אנחנו זוכרים את מספר הנייד שלנו, את מראה פניהם של בני משפחתנו ושל חברי ילדותינו הרחוקה. הוא עוזר לנו להפקיד צ'קים בבנק, לשחזר את רשימת הקניות שנשכחה בבית ולהגיע הביתה במהירות, ללא וויז, בדרכים מוכרות. הזיכרון הפלאי הזה יכול לזכור את פניהם של מאות אנשים, מזוויות הסתכלות שונות, גם אם חלפו עשרות שנים וחזותם השתנתה. להיפוקמפוס, אזור במערכת הלימבית, במוח תפקיד משמעותי בכל הקשור לזיכרון מפורש ולניווט.

 

הזיכרון המובלע, לעומתו, מהווה אוסף של תפקודי זיכרון שונים, שכל אחד מהם קשור לאתר אחר במוח. זיכרון רגשות הפחד, למשל, נעשה בתיווכה של האמיגדלה. אף היא חלק מהמערכת הלימבית במוח האנושי ומעורבת בתהליכי ויסות רגשי, בעיקר אלה הקשורים בחרדה ופחד.

 

ישנם הבדלים מהותיים, כותב יובל, בין זיכרונות שעובדו על ידי האמיגדלה לבין אלה שעובדו בהיפוקמפוס. ראשית ההיפוקמפוס הוא שכחן גדול. שמות, מספרים, חומר ששיננו למבחן בחטף - כל אלה עשויים להישכח. האמיגדלה, לעומת זאת, כמעט איננה שוכחת. היא מסוגלת לזכור למשך כל החיים אירוע מפחיד גם אם התרחש פעם אחת. מידע ש"נצרב" בה נשאר לנצח. יחד עם זאת, ההיפוקמפוס דייקן וזוכר לפרטים ואילו האמיגדלה זוכרת "בערך".

 

זוכרים פחדים, חרדות וגם תחושות נעימות

ההיפוקמפוס בשילוב האונות המצחיות, בונה את ההיסטוריה האישית שלנו כאוסף של אירועים כרונולוגיים בזמן ומקום. אצל האמיגדלה אין מוקדם ומאוחר. היא פועלת ממש כמו אזעקה חזקה ופשוטה. והזמן היחידי עבורה הוא הכאן ועכשיו. ומה שחשוב לענייננו שההיפוקמפוס מבשיל ומתפקד במלואו בגיל ארבע או חמש שנים ולעומתו האמיגדלה מבשילה וזוכרת כבר ברחם.

 

טוב, תגידו, אז אם האמיגדלה מבשילה ופעילה כבר ברחם, אז כולנו אמורים לזכור את הפחדים והחרדות מימי העוברות העליזים ואליך. ואנחנו אכן זוכרים. חוויות מוקדמות אלה מבוססות לרוב יותר על תחושות, רגשות, מראות וקולות. פעמים רבות המשפטים קצרים, בני מילים אחדות, בהתאם ליכולותיו של העובר, היילוד או הפעוט שהיינו כשהם קרו. מדובר בזיכרונות העולים בחלומות, בהבזקים של רגש או תחושה ובדפוסים המוטבעים בגוף. זהו זיכרון יותר גופני אשר פועל אחרת ומשלים את הזיכרון המפורש.

 

טוב, תגידו, אבל הזיכרונות העובריים שהבאת כאן עסקו בחוויות חיוביות ולא בפחד של העובר, איך נשמרים הזיכרונות "הטובים"? שאלה טובה. החוקרים לא ממש יודעים איך הזיכרונות המוקדמים האלה נשמרים. שיתופים של אנשים וסיפורי מטופלים מהקליניקה שזוכרים "תמונות" או תחושות משהותם ברחם ומחוויות הלידה מקדימים את המדע במספר צעדים.

 

אחד הזיכרונות שפגשתי ואולי מוכר לכם היא תחושת געגוע, כמיהה עמוקה ובו בעת חמקמקה למשהו או מישהו שחסר, שהיה ואיננו. פעמים רבות התברר שהגעגוע הוא לאח או אחות תאומים שהיו שותפים במרחב הרחם ונפטרו במהלך ההריון. האדם העורג לא יודע או לא מקשר בין האובדן שהוא חווה בראשית חייו לבין תחושת הגעגוע שמלווה אותו. במידה ויש את מי לשאול וההורים מאשרים שכך היה פעמים רבות ישנה הקלה. כמו מעגל פתוח, לא שקט, שכל הזמן רוחש, שנסגר סוף סוף ומאפשר רגיעה. מוכר?

 

מקורות:

* ורני, ת., ד"ר קלי, ג'., (1983), החיים המסתוריים של התינוק טרם לידתו, זמורה, ביתן – מוציאים לאור, תל-אביב.

** יובל, י'. (2001). סערת נפש. תל אביב: קשת.

 

- - - - - - - - - - - - - - - - - - -  

 

חגית בן שחר, מטפלת בתנועה ומומחית לטיפול ממוקד גוף בטראומה.

 

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
קרוב ל- 3 עשורים אני מטפלת באנשים. בהכשרתי מטפלת בתנועה (DMT) ובשתי שיטות לטיפול ממוקד גוף בטראומה (Somatic Experiencing ו-EMDR). מכל הטראומות שבעולם בחרתי להתמקד בשדה הפריון, ההריון והלידה. מגיעים אלי לקליניקה נשים, גברים וילדים שחוו זעזוע בנושאים אלו. בנוסף, אני מדריכת מטפלים וצוותים רפואיים. בשנים האחרונות מנחה גם גננות ומורות בהשפעה האפשרית של ההריון והלידה על התנהגות הילדים ודרכים לוויסותם.
למרות שעולם הלידה נחקר היום ברחבי העולם יותר מתמיד ומתחילה להיווצר מגמה מעודדת בנושא יש עוד מקום רב לשינוי ולשיפור. הצבתי לעצמי יעד לפעול לכך שילדי העתיד, הילדים שלנו, ייוולדו מתוך הקשבה ואהבה וההורים הטריים יכנסו להורות שלמים ומועצמים. לשם כך אני כותבת, חוקרת ומרצה באקדמיה ומחוצה לה. ייסדתי את 'צפרא' – מרחב להעצמה הדדית מההפריה ועד 120 ותחת חסותו מתגבשות יוזמות לתמיכה בהורים טריים. ספר ביכורים שכתבתי "השחר של העידן השלישי, מיניות פוריות ושליטה, תולדות הקשר בין נשים וגברים" יצא לאור בקיץ 2016. מאמרים פרי עטי מתפרסמים בארץ ובעולם.