נופר ציפתה ללידה. היא ידעה שהיא נושאת ברחמה בת. אחרי שני בנים, חמודים וקסומים ככל שיהיו, אהבה את הרעיון שיש בת בדרך. "הבנים הכירו אמא שמחה ששרה ורוקדת איתם. הם הילדים שלי והייתי מאושרת שזכיתי בהם - אז, ובטח היום", שיתפה כששוחחנו.
הילדה שתמיד רצתה
הצירים החלו בלילה. למודת ניסיון "משכה" אותם עד שנהיו צפופים וסדורים ורק אז פנו לבית החולים. אחרי שהתמקמה ביקשה אפידורל. היא זכרה את הלידה הקודמת שבה האפידורל היטיב עמה והלידה התקדמה בנחת. לבקשת המיילדת הגיע רופא מרדים, איש כבד גוף. כשרק נכנס לחדר הפטיר: "אני לא עושה לאחת כמוה אפידורל".
"הוא התכוון לאחת בעלת ממדי גוף מלאים כשלי", תרגמה נופר. "אני ילדה טובה ירושלים. נכנס רופא לחדר, אני מכבדת אותו. ככה חינכו אותי. הוא ניסה שלוש פעמים להכניס את המחט - שלוש פעמים ולא הצליח. תוך כדי הוא גם הסביר לי שעם השומן שלי אני לא אזכה לראות את הילדים שלי גדלים. וגם את התינוקת שבתוכי לא בטוח שאזכה לחבק. והוסיף שאם אני רוצה, הוא ילך לחדר ניתוח, יביא את המחט הארוכה והוורודה וינסה איתה, אבל יש סיכוי טוב שעם הוורודה אצא נכה מהלידה. בשלב זה כבר הייתי מבועתת לחלוטין. כמובן שוויתרתי על התענוג הוורוד".
"והצוות, איפה הם?"
"הייתה שם מיילדת ששאלה: 'דוקטור למה אתה אומר ליולדת את הדברים הללו?' הוא חשב שזוהי חובתו, אבל הסיפור לא נגמר כאן. הוא החליט לתת לי פיטוצין. מאחר שחשב שאני לוויתן קטן, כנראה העמיס ברמות כאלה שאני ממש התחננתי על חיי מרוב כאבים והזיות. הלידה הייתה נוראית. יצאתי ממנה פצועה מאוד פיזית ומרוסקת נפשית. זו הייתה לידה שחיכיתי לה לאורך כל ההריון. זו הבת שלי".
"פתאום הבנתי שיש לי דיכאון אחרי לידה"
"נגה הייתה תינוקת נוחה, אבל אני כעסתי עליה. לפעמים אפילו שנאתי אותה. מתוקה שלי. בכל פעם שרק ייללה, נענעתי בחוזקה את העריסה וצעקתי עליה, את מבינה?! אבל, על דבר אחד לא וויתרתי. הנקתי אותה. הנקתי אותה במשך שנה. תפקדתי בבית כמו אוטומט. ניקיתי, בישלתי, הנקתי, טיפלתי בשניים הגדולים כי היה צריך וכל הזמן בכיתי. שעות וימים של בכי והתקפי זעם.
איש לא עלה על זה. לא אחיות טיפת חלב, לא בעלי, שעבד מבוקר עד לילה ולא איש מהמשפחה, עד שבוקר אחד, גמורה ומחוקה, בהיתי באחת מתוכניות הבוקר בטלוויזיה ודיברו שם על דיכאון אחרי לידה. מנו את התסמינים ואני מסמנת V תסמין אחרי תסמין. פתאום הבנתי שיש לי דיכאון אחרי לידה. אני אישה שמחה במהותי, שאוהבת לשמח אחרים, אבל אחרי הלידה של נגה, הייתי בדיכאון עמוק. אין לי ספק שהדיכאון היה תוצאה של הטראומה הקשה שחוויתי".
קשר הורה-ילד הוא הקשר הראשוני והמשמעותי ביותר אותו חווים כולנו. קשר בסיסי זה מהווה סביבה בתוכה לומד התינוק מהותו של קשר ודרכי וויסות. אימהות דיכאוניות, כותבת רותם רגב (פרטים לגביה למטה), נוטות לחודרנות ולנסיגה במהלך האינטראקציות עם הילד. נמצא שסגנון התנהגות הורי זה עשוי ליצור עיכובים בהתפתחות החברתית והקוגניטיבית של הילד.
בנות מחפשות הבעות פנים
דיכאון אחרי לידה עשוי לפגוע באימהות ובאבות. בין אם מדובר בדיכאון על רקע תורשתי-הורמונאלי או בשל לידה טראומטית. הורים מדוכאים הנם הורים בעלי הבעה קפואה ויכולת מוגבלת למגע חם ותומך בתינוק. הם עשויים לבכות, לכעוס ולהסתגר. תינוקות בנים ובנות זקוקים לקשר הדדי מזין ואוהב עם הוריהם. בריאותם הנפשית, הפיזית והמנטלית תלויה בקשר.
בספרה המרתק 'המוח הנשי' מחדדת הנוירופסיכיאטרית האמריקאית ד"ר לואן בריזנדיין הבדלים ביכולת ההתקשרות בין תינוקות בנים לתינוקות בנות. לדבריה, בשל שינויים הורמונליים החלים במוחותיהם לאורך ההריון ובראשית חייהם, תינוקות בנות מחפשות קשר אנושי ובוחנות פנים החל ממספר שבועות לאחר לידתן ואילו תינוקות בנים נוטים גם הם למוקדי תנועה: מוביילים, אורות וריצודים.
בשלושת חודשי חייהן הראשונים המיומנות של תינוקות בנות ליצור קשר עין ולהתבונן בפניהם של אנשים סביבן גדל ביותר מ-400 אחוזים, בעוד שמיומנות זו בקרב תינוקות בנים נשארה בעינה. "בנות מגלות עניין בהבעות רגשיות כבר בהיוולדן", כותבת בריזנדיין. "הן מוצאות משמעות לגבי עצמן בכל מבט, נגיעה או תגובה של אנשים הבאים איתן במגע". הן מנסות לפענח מאינטראקציות אלה האם הן ראויות, אהובות או מרגיזות. כך הן בוחנות את המציאות. ילדות קטנות מתקשות עם פנים חסרי הבעה. הן תנסנה להיעזר בכל העומד לרשותן בכדי להפיק מהאדם שמולן הבעה. אחרת הן עלולות לפרש פנים נטולי הבעה המופנים אליהן כביטוי לכך שהן עצמן אינן נוהגות כשורה.
מכאן, שדיכאון הורי חוסך מתינוקות בנות את צרכיהן ועשוי לפגוע פגיעה ישירה באופן בו הן קולטות את העולם ומעריכות את עצמן. שיהיה ברור, דיכאון הורי עלול להניב סבל רב לתינוקות כולם - בנים ובנות כאחד. כנראה שאצל הבנות הוא "תוקף" מיומנויות לקשר עליהן הן נסמכות.
רשת תמיכה לדיכאון
טראומה ודיכאון מנתקים ממקורות תמיכה ומשאירים אותנו בודדים בסבלנו. תמיכה בזוג ההורים כבר לאורך ההריון והכנה טובה ללידה אמורות לחבר אותם למשאבים ולמקורות ידע וכוח.
רשת תמיכה משפחתית וחברתית, בעיקר תמיכת בן או בת הזוג של היולדת, מקטינות רמות לחץ ודיכאון שלה לאחר הלידה. במידה ואחד ההורים סובל מדיכאון לאחר לידה, חשוב לתגבר את התמיכה בהורה המטפל ובתינוק/ת. מדובר במעטפת רב שכבתית של תמיכה אשר בלבה האם, התינוק והאב, משפחה, חברים, אנשי מקצוע. טיפול רגשי לאם ואף לאב במהלך או לאחר אפיזודה של דיכאון אחרי לידה חיוני. בהמשך חשוב יהיה להיות ערים לצרכיו וקשייו של הילד. טיפול רגשי עשוי להיות עבורו מהותי.
"מעט מאוד אנשים שמעו ממני את הסיפור הזה. הוא סיפור מאוד פרטי של נגה ושלי, אבל אם הוא יציל נפש אחת... כמו שקרה לי בעקבות אותה תכנית... דייני". חלפו שנים בטרם הצליחה נופר לאהוב את נגה אהבה אימהית מלאה ושופעת, אך לאורך כל שנות הכאב, הכעס והאשמה, נופר לא ויתרה על נגה. היא נלחמה להניק, לטפח ולטפל בה. בשנים הראשונות באופן מכני ולאט לאט נפתח גם לבה אל ילדתה. היום הן "חברות הכי טובות. זכיתי בבתי בחזרה. רק חבל שהפסדנו שתינו את התקופה היפה ביותר של ילדותה".
* רותם רגב, (תשע"ב). דיכאון אימהי אחרי לידה ומאפייני הדיאדה אם-ילד: השפעות ישירות ועקיפות של דיכאון אחרי לידה על פסיכופתולוגיה והתפתחות יכולות אמפתיה אצל ילדים בגיל הכניסה לבית-הספר, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - -
חגית בן שחר, מטפלת בתנועה ומומחית לטיפול ממוקד גוף בטראומה.
למרות שעולם הלידה נחקר היום ברחבי העולם יותר מתמיד ומתחילה להיווצר מגמה מעודדת בנושא יש עוד מקום רב לשינוי ולשיפור. הצבתי לעצמי יעד לפעול לכך שילדי העתיד, הילדים שלנו, ייוולדו מתוך הקשבה ואהבה וההורים הטריים יכנסו להורות שלמים ומועצמים. לשם כך אני כותבת, חוקרת ומרצה באקדמיה ומחוצה לה. ייסדתי את 'צפרא' – מרחב להעצמה הדדית מההפריה ועד 120 ותחת חסותו מתגבשות יוזמות לתמיכה בהורים טריים. ספר ביכורים שכתבתי "השחר של העידן השלישי, מיניות פוריות ושליטה, תולדות הקשר בין נשים וגברים" יצא לאור בקיץ 2016. מאמרים פרי עטי מתפרסמים בארץ ובעולם.
