השאלטר הורם בשעת ערב מאוחרת אחרי חודשים של עבודה מאחורי הקלעים. כשהווילונות הוסטו, נחשף לעיניהם הבוחנות של הגולשים הישראלים אתר אינטרנט ענק וססגוני, דינמי (תזזיתי, היו שהתלוננו אך התרגלו), מעוצב למשעי ומתפקע מכתבות מצולמות היטב בענייני ״לייף סטייל״. המלים העבריות ״סגנון חיים״ נשמעו כבר אז זרות לאוזן הישראלית, שחיה בנוחות בתוך סביבה של אלימות ביטחונית ופוליטית רצופה, ופחות עם השאיפה לחיות את הלייף בשלום, בנחת ובסטייל. Xnet הציע מפלט מפנק מהמציאות הישראלית - וההמונים התחילו לטפטף פנימה וליהנות משביל הבריחה. זמן השהייה באתר שבר שיאים, והמשיך לשבור אותם עשר שנים הלאה.
בראש השער של האתר הטרי עמדה כתבה של ערוץ האדריכלות, שחשף לראשונה את תיאטרון ״הבימה״ המחודש, בתכנונו של רם כרמי. זאת הייתה הצהרת כוונות על סדר היום האקטואלי והדעתני שהערוץ יוביל, ועל מרכזיותו של הערוץ באתר כולו. שיפוץ הבימה היה פרויקט מטריד ולא אהוב, בוודאי לא על משלמי המסים שראו איך כספי הארנונה שלהם עפים לכל רוח ואינם מצליחים לסיים מבנה עוין, אטום ונעול בפני התקשורת. אחרי מסע שכנועים הגיע כרמי - זקן, כבד ונשען על מקל - ופתח את הדלת בפני הכתב מיכאל יעקובסון והצלם איתי סיקולסקי.
״המבצר הלבן שהונחת על המקום שפעם הייתה בו ׳הבימה׳ מעורר קונסנזוס של כעס״, דיווחה כותרת המשנה. ״ואולי כבר לא? בסיור בכורה במשכן, שהעניק ל-Xnet האדריכל רם כרמי, הוא מנמק את החלטותיו״.
יעקובסון, אדריכל וגיאוגרף שהתגלה כעיתונאי שאינו מאמין בדלתות נעולות או בגדרות שאי אפשר לקפוץ מעליהן, הטיל כבר בכתבת הבכורה שלו ספק באקסיומות, להלן הלך הרוח שמתעב את הבניין המחודש. הוא לא מיהר לקפוץ על עגלת העדר, והעדיף להרחיב את הדיון המצומצם על בניין טוב או רע (אותו שיח קליל וקטלני שאמור להוביל לשתי אופציות פסקניות באותה מידה: היהלום שבכתר או אסון טבע) אל הקשר עירוני, תרבותי וגם פוליטי: ״השיפוץ הנוכחי הוא פרק נוסף בסיפור שתל אביב מספרת לעצמה על אודות ההיסטוריה שלה. ההיסטוריה של ה׳לבן׳, של החזק, של העשיר. הלבן טוב לתיירים, טוב להסברה, טוב לתפיסה של תל אביב כעיר-עולם. והנה, שדרות רוטשילד מצרפות לשורותיהן שחקן מעודכן המשתלב בהן היטב: הבימה הלבנה של כרמי, רוטשילד של חולדאי והמגדל של ריצ'רד מאייר, יוצרים יחד ציר עירוני מרתק״.
עשור עגול נמתח לאורך אותו ציר, שהוכיח את מה שנכתב עליו למעלה. במבט מרוחק יותר, העשור התרבותי הזה התחיל בבשורה - תיאטרון לאומי נעול שעומד להיפתח מחדש ולצדו כיכר לבנה בוהקת ומעוררת סקרנות - ומסתיים בגסיסה: תיאטרון חשוך וסביבו עולם שלם של תרבות ישראלית שלא רואה את האור בקצה המנהרה.
הנראטיב של תל אביב
כמו הספרייה הלאומית החדשה בירושלים, שהסכסוך סביב הקמתה ועצם הצורך בהקמתה היו חלק ממפת הדיווחים הקבועה של ערוץ האדריכלות, התברר כי סך כל הכספים שמושקעים במבנה תרבותי פוטוגני לא מבטיח את קיומה של התרבות שלמענה הוא נועד, וכי יום גזירת הסרט הוא רק יום אחד במקום שבו אנו חיים - מקום שבונה בלי הפסקה והורס ללא לאות.
ואכן, עשור 2011-2020 הראה איך תל אביב מתאהבת עד כלות בסיפור ההצלחה שהיא מספרת לעצמה. בעבור עיר שמגדירה את עצמה כאנטי-תזה לשלטון הירושלמי, האדריכלות הייתה כלי מרכזי בביסוס הנראטיב המתבדל, כעיר-מדינה נפרדת. הנראטיב לא התחיל כמובן ב-5 באפריל 2010, אך נוח לחתוך את תחילת סרט העלילה ביום הזה ולחתוך את סופו הזמני עכשיו, בסוף העשור, כדי לאבחן כיצד העמיקה העיר העברית הראשונה שורשים של בטון מתחת לאדמה - בחניוני מגדלים ותמ״א שאלפי עצים נכרתו למענם (תחת דיבורים מכובסים על מעבר מרכב פרטי לאופניים והליכה ברגל), בשיפוץ יסודי של מבני סגנון בינלאומי (״באוהאוס״) לאניני טעם עם כיסים עמוקים, ובזינוק לשחקים עם מגדלי זכוכית ששיוו לעיר תדמית של עושר, הצלחה ולייף סטייל מסביב לשעון.
מחאת האוהלים של קיץ 2011 פרצה שלושה חודשים אחרי שאקסנט עלה לאוויר, והזכירה שמתחת לאדמה הנחפרת בקדחתנות בשם האינטרס הקבלני לא יחלחלו רק הצפות עתידיות אלא זרמי מעמקים שיכתיבו את פניו של עשור שלם ודור חדש. השבועות הסוערים של מחאת רוטשילד, שהפכה למחאה חברתית כל-ישראלית, הגדירו את ערוץ האדריכלות (ובמידה מסוימת גם את ערוץ העיצוב, בעיקר בתקשורת החזותית) כהיבריד תקשורתי נדיר: כלי ביטוי לעשייה אדריכלית אסתטית, מלוטשת ופוטוגנית בצד אחד - ובמה לאקטואליה רותחת וכועסת, פצועה בלי תפרים, שהמלה ״יופי״ לא תופיע בה ואיש לא מחפש בה גימורים.
מחאת האוהלים
כמי שבאו ממערכות החדשות המרכזיות בארץ, הבנו שאיננו יכולים להישאר רלבנטיים אם נפנה עורף למציאות הבועטת ונישאר בד׳ אמותיה של בועה אליטיסטית. אדרבא, כדי להביא את האדריכלות למקומה הראוי ככוח בלתי נפרד מהיום-יום הישראלי ולא כאולימפוס בלתי מושג, ולהנגיש אותה לכל אדם כפי שראוי שיקרה, החלטנו לחפש אותה בכל מקום ובכל יום, בגבוה ובנמוך, בטוב וברע: דרי האוהלים לקחו פסק-זמן ויצאו איתנו אל דירות עלובות בשכר-דירה מופקע שבהן הם חיים. מיפינו נכסים נטושים שיכולים להיפתח כדי להוריד את יוקר המחיה, וליווינו את ההפגנות בבית צעירות מזרחי ברחוב דב הוז עד להשמשתו כמבנה ציבורי כעבור חמש שנים. שאלנו מדוע קולם של האדריכלים לא נשמע - שאלה שתשוב ותעלה, ותזכיר מדוע מעמדם של האדריכלים כאנשי תרבות מובילי ודעה טעם אינו כשהיה.
מאולם ספורט באילת למתחם התחנה בעפולה, ממפעל כיתן בדימונה לשאיפות הדקורציה של ראש עיריית אור יהודה, מחדר אוכל בקיבוץ לבית במושב, מהתכנון העירוני הכושל של ראשון לציון לזה של חדרה ומודיעין (פה הרשימה ארוכה), מבית לחיילים בודדים בקיבוץ בעמק בית שאן לגן ילדים בנתיבות, בין שימור בטייבה לבין וילה נוצצת במג׳ד אל-כרום, מחשיפת המתרחש על האסי בקיבוץ ניר דוד ועד הווילה של ח"כ אורלי לוי-אבקסיס מעבר לכביש - אין פינה בארץ שלא נחרשה כאן בעשור הזה, במסע תיעודי אינטנסיבי בישראל (וגם מחוצה לה), יום יום, על החגים הלאומיים וימי הזיכרון לאורך לוח השנה.
גילינו יחד אתכם ישראל תוססת ועצבנית, שבה אנשי נדל״ן מתלוננים על היעדר הזדמנויות, בשעה שהעין לא יכולה למצוא נקודה אחת בלי מנופים מול העיניים. ישראל שבה שכונות עצומות של קופסאות משוכפלות נבנות בקצב שיא כדי לעמוד בקצב הילודה והנישואים, בלי מחשבה תחילה על בעיות התחבורה, איכות החיים ומה שיישאר מהטבע והסביבה. ישראל שבה צריך להיאבק על שימור של כל נכס צאן ברזל, כזה שאדריכלים טובים יותר תכננו פעם, אך בדרך כלל מפסידים במאבק. ישראל שמזנקת קדימה בהשקעה בתשתיות (הנה לדוגמה תחנת הכוח בגלבוע, או המנהרות של נת״ע בגוש דן), ועדיין מוצאת עצמה מפגרת מאחור.
טרנדים אסתטיים, מציאות נושכת
על טרנדים מתחלפים שמשכו את עינינו, כמו חלונות "קופצים" או גלגולי המרפסת הישראלית או גגות ירוקים או בנייה במכולות או שובה של מרצפת הטראצו לחיינו, דיווחנו במקביל לסקירת מרחבים מוגנים בדרום או השפעת הממ״דים על אופי הדירות והבניינים שבהם אנו חיים.
סקופים כמו חשיפת מעון ראש הממשלה בירושלים ובית הליבה של עדה כרמי ברחבת הכותל המערבי, התוכנית להוריד לקרקע את כיכר דיזנגוף, משטרת הג׳קוזי או התחקיר על אישור מגדלי כיכר אתרים בניגוד לחוק, הזכירו לנו חזור והזכר שאדריכלות היא לא רק דפדוף צונן ומנומס בדפי מגזין שמונח על שולחן סלון או בחדר המתנה של רופא שיניים, אלא המנוע הנסתר מאחורי הסיפורים המרתקים ביותר שעיתונאי יכול לחפש. בשלב הזה, הקוראים כבר ידעו שאנחנו מקום למצוא בו את הסיפורים האלה.
הגישה שלנו, כעורכים שאינם אדריכלים ולא עובדים באף בית ספר לאדריכלות או עיצוב, ולכן בלתי תלויים ולא נזקקים לטובות ולטובות הנאה בניגוד לאחרים, הביאה נקודת מבט מתבקשת בעינינו, כזו שנעדרה מהמתחרים הוותיקים והמנומנמים שאל המשבצת הסטנדרטית שלהם נדחפנו: זו לא רק המעטפת הבנויה שתעניין את קוראינו, אלא טובתם של האנשים שיגורו בתוך המעטפת. תוכניות אדריכליות וצילומים מוקפדים יהיו תמיד, כמו גם סקירה מדוקדקת של כל מהלך בכל קומה, אך יישאלו גם השאלות על איכות החיים שנשארת אחרי שהאדריכלים מסיימים את עבודתם וממשיכים לפרויקט הבא. אדריכלות שנועדה לאנשים, עשירים כמו עניים, היה אחד העקרונות שהנחו אותנו.
מכאן שלא ראינו סתירה בין הכבוד שרחשנו לאנשי המקצוע, ובפרט לזקני השבט - אברהם יסקי, רם כרמי, שולמית נדלר או מרדכי בן חורין שהלכו בינתיים לעולמם, עדה כרמי-מלמד, דן איתן, צבי הקר ופרדי כהנא יבדל״א - לבין התייחסות עניינית, לא מלטפת, לפעמים ביקורתית מאוד, דרך עיניהם של הכותבים, ולא פחות מכך, דרך עיניהם של הדיירים שמעניקים חיים לשלד האדריכלי הדומם. כך עשינו, למשל, ב״מרכז הנגב״ ובמעונות הסטודנטים שתכנן רם כרמי בבאר שבע, בחוות הברון הקריפית בזכרון יעקב, בפואבלו אספניול בראשון לציון וברמות פולין בירושלים.
אלפי אדריכלים ומעצבים, מצדם, שיתפו אותנו בפרויקטים מוצלחים ובהישגיהם בתחרויות ובתערוכות בינלאומיות, לא פחות מכפי ששיתפו אותנו במצוקות שטורדות את מנוחתם: תחרויות לא הוגנות, תחרויות שהזכייה בהן לא מובילה להקמת המבנה בפועל, שכר ירוד, מעמד הנשים במקצוע, האופן שבו מתנהלות המחלקה לאדריכלות בבצלאל ובאוניברסיטת תל אביב, קשיים שמערימים על אדריכלים צעירים בבואם להשתלב בתחום, ושאר סוגיות עם אותו מכנה משותף של חוסר סולידריות והיעדר הנהגה מקצועית. עדות בולטת להידרדרות במעמד האדריכלים בעשור הזה היא מיקומם המתרסק בהיררכיית השמות על גבי שלטים באתרי בנייה ובניינים חדשים, אי-שם מתחת למנהלי הפרויקטים, היזמים וגורמים אחרים בתהליך. מי כאן הבוס ומי המשרת שלו, והאם גדולי האדריכלים של ישראל בעבר היו מסכימים לציית לחוקים החדשים האלה? השאלה רטורית.
אסתטיקה? בואו נדבר על אתיקה
בשנה הראשונה שלנו, יזמנו את פרויקט ״המבנה היפה ביותר בישראל״, ועשרות אלפי גולשים הצביעו יחד עם אנשי אקדמיה ואנשי תרבות. ומי היה נבחר למבנה היפה ביותר בישראל בעשור שחלף מאז? השאלה הזו כבר לא הייתה מעסיקה את ערוץ האדריכלות של אקסנט היום. לא רק בגלל המבחר, אלא משום שהאסתטיקה נדחקה מפני האתיקה.
גם בעשור הבא צריך לברר מה היא התמורה שהישראלים מקבלים מהאדריכלות והתכנון העירוני שלהם, למשל במרחב ציבורי שנגזל מהם לטובת מגדלים בעיר, בשטחי טבע שמכורסמים לטובת שכונות רעות שיזדקנו רע עוד יותר, בעצים שנלקחים מהאדם ומהחי למען חניונים, במוזיאונים חסרי פשר שתופסים מקום על האדמה המצטמצמת - ולהבדיל, בפארקים נדיבים שמתוכננים בתשומת לב לצרכיו של האדם, בבתי ספר שמעודדים ילדים ובני נוער ללמוד וליהנות, במרכזי תרבות ואמנות שוקקים, או סתם בניין פשוט וטוב ברחוב נעים עם בית קפה נחמד, רחוב שכיף לחיות בו או ללכת לאורכו ברגל. מה כבר ביקשנו?
בבית זה אנחנו סוגרים עכשיו את התריסים ומכבים את האור. האדריכלות הישראלית תחכה לבמה חדשה, והתרבות הישראלית תמתין לפנסים הנכונים שיאירו אותה ואת חיינו במקום שבו אנו חיים, וזה עוד יקרה. תודה שהצטרפתם אלינו למסע.