בשבועות הראשונים של מאבק הדיור, כשמאות ישראלים ברחבי הארץ נטשו דירות ממוזגות לטובת אוהלים ארעיים, בלטו בהיעדרותם האדריכלים. דווקא אלה שמתכננים הלכה למעשה את פתרונות הדיור - שתקו. בימים האחרונים אפשר לחוש התעוררות מסוימת, אך דווקא היא מעוררת את השאלה אם קולם של האדריכלים באמת חסר למישהו. האמנם הצליחו האדריכלים לשחוק את מעמדם ותפקידם עד כדי כך שהציבור לא מצפה עוד לשמוע את חוות דעתם, לקבל את עצתם ולראות בהם בעלי תפקיד חברתי?

ומתי האדריכלים השמיעו אי-פעם את קולם?

"באיזה מאבק כן שמעו את קולם של האדריכלים?" מתרעם האדריכל הוותיק ישראל גודוביץ. כמי שהיה ממונה על התכנון הכפרי במשרד השיכון ומהנדס עיריית תל אביב-יפו, הוא מצא עצמו לא פעם בודד במאבקים שבהם השמיע קול אדריכלי מול בעלי עניין. כעת הוא מאשים את האדריכלים ברמיסת המקצוע ועמיתיהם גם יחד.

ואכן, קולם של האדריכלים לא נשמע גם במאבק פנימי חשוב. זהו מאבקם של האדריכלים הצעירים, הרוחש מתחת לפני הקרקע. הבוגרים הטריים נתקלים במערכת בירוקרטית, המקשה עליהם להשתלב בענף התכנון, מול לא מעט אדריכלים מבוגרים שנתנו יד והובילו מהלך הפוגע בדור המחר. כשעמותת האדריכלים מתנהלת בהססנות וברפיון מול קבוצה שחבריה פוגעים איש ברעהו ומונעים הזרמת דם חדש, לא מפליא שחבריה לא יתפנו לעסוק בבעיות הקשות של הענף.

גודוביץ יוצא בטענות נגד האדריכלים שפעלו ברשויות התכנון ולא עשו די, לדבריו, כדי למנוע את המצב שנוצר בשוק הדיור - בראשם, לטענתו, ראש מינהל התכנון הקודם, האדריכל שמאי אסיף, שהוביל את תוכנית מתאר ארצית 35 (תמ"א 35). "התוכנית לא קובעת מכסות ותמהיל לדיור בר-השגה או דיור לשכירות. היא האשם העיקרי במצב הנוכחי", טוען גודוביץ, ומזכיר את המודל הניו יורקי: שם העירייה מחזיקה מאגר קבוע של דירות, ומקיימת מנגנון שמעמיד לרשות הציבור דירות בנות-השגה על פי קריטריונים חברתיים וכלכליים. "איפה כל צוותי התכנון המפוארים של העירייה? איפה המתכננים האסטרטגיים עם הראייה ארוכת הטווח? האסטרטגיה היחידה שיש לרון חולדאי היא להפוך את תל אביב לעיר של זקנים עשירים", מתלונן גודוביץ (שמתכנן פרויקט מגורים נרחב בצפון החדש של העיר, בואכה צומת גלילות).

תל אביב 2011. האדריכלים איבדו את המעמד התכנוני מול היזמים, הקבלנים והמדינה (צילום: אמית הרמן)
תל אביב 2011. האדריכלים איבדו את המעמד התכנוני מול היזמים, הקבלנים והמדינה (צילום: אמית הרמן)

הגופים הייצוגיים לא מורגשים

האדריכלית ד"ר אלונה נצן-שיפטן, מרצה בכירה בפקולטה לאדריכלות בטכניון וראש לימודי היסטוריה ותיאוריה בפקולטה, סבורה כי קולם של האדריכלים נאלם בגלל חסרונן של מסגרות. עם זאת היא מדגישה, כי אדריכלים בודדים כן השתתפו במאבק "מלמטה למעלה" - לא דרך הגופים המייצגים של המקצוע. פרופ' צבי אפרת, שותף במשרד האדריכלים אפרת-קובלסקי, תולה את הסיבה לשתיקת האדריכלים בכך שהם מצויים מטבע הדברים בצד של הממסד הפוליטי המקצועי – זה שמקצה להם עבודה – ולכן יש גבו עד כמה הם יכולים לתקוף את המערכת. "סיסמאות נשארות סיסמאות, אבל האדריכלים בוחנים את הבעיה יותר לעומק ולכן נמנעים משליפות. זו הסיבה שהם לא קפצו מיד לעניין", הוא סבור.

עם זאת אומר אפרת, כי "הטריגר של המחאה הוא אדריכלי, ואדריכלים רבים עוסקים בנושא כבר הרבה שנים. אני מקווה שמה שמתרחש היום יחזיר את הדיון לחוג האדריכלים, וננסה להסביר מדוע דיור בר השגה הוא הנושא המרכזי של האדריכלות". אפרת, שחזר משנת שבתון בגרמניה, דווקא מופתע מכך שאדריכלים כן מגיבים למאבק: "אני שמח לראות שיש התעוררות, אני לא זוכר אדריכלים וגם סטודנטים פועלים באופן כל כך חי ואקטיביסטי".

תחילתה של התעוררות בימים האחרונים

עדות לדבריהם של נצן-שפטן ואפרת, ניתן למצוא בשני אירועים שנערכו בימים האחרונים במאהלי המחאה ובאירועים המתוכננים להתקיים בימים הקרובים. בדיון שנערך במאהל המחאה בחיפה תחת הכותרת "דיור תחת כל מחיר", בהנחייתן של נצן-שיפטן והאדריכלית פרופ' רחל קלוש (אף היא מרצה בכירה בטכניון), השתתפו בין השאר האדריכלים ברוך ברוך (יו"ר עמותת האדריכלים), משה אדם (אדריכל ראשי לשעבר במחוז צפון של משרד השיכון), גבי שוורץ ויריב לוסטיג מקבוצה הפועלת להתחדשות עירונית בהדר הכרמל.

ביום חמישי בערב, במאהל רוטשילד בתל אביב, הציגו בוגרים טריים של בצלאל ואוניברסיטת תל אביב עבודות נבחרות העוסקות בשאלת הדיור – חלקן הוצג ב-Xnet בשבועות האחרונים. הפאנל, ביוזמתה של ליה כוכבי, כלל 10 פרזנטציות של פרויקטים שמתחייסים למערכת התכנון באופן ביקורתי ומציעים גישה חברתית לדיון בדיור ותעסוקה. כך, למשל, שובל שקלר הציג את "בית וגג" - הצעה לשימוש בחומרים ממוחזרים ובחללים זמינים כמו גגות העיר להעשרת מאגר הדירות בעיר.

הערב, מוצאי שבת, יצעדו לראשונה אדריכלים צעירים ביחד, במסגרת ההפגנה ההמונית המתוכננת בתל אביב (יוצאים מהכניסה להיכל התרבות בשעה 20:30). וביום ראשון ייערך ב"בית העיר", ברחוב ביאליק בתל אביב, אירוע שיתייחס לנושא בראייה היסטורית.

האדריכלים הפכו את עצמם לנותני שירותים נטו

אך מדוע הפכו האדריכלים להרבה פחות רלבנטיים? נצן-שיפטן מזכירה, כי בעבר היה לאדריכלים הישראלים מקום מרכזי בעיצוב העקרונות לתכנון הדיור הציבורי, הודות למשרד השיכון שהעסיק צוותים רב-מקצועיים שהגו והגדירו יצירה של סביבות מגורים. בינתיים הפריטו את מערכת הנדל"ן אך לא את התכנון, היא אומרת, ובמקום היגיון שיכוני – נוצר היגיון יזמי.

"כיום האדריכלים הם בעיקר אדריכלים של אובייקטים", היא מזכירה את הידוע לכל. "אנשים אינם מבינים את היקף תפקיד האדריכל, כשהאדריכלים בעצמם ויתרו על חלק מהתפקיד שלהם – למשל, אחריות ציבורית. התחושה שלי היא שהאדריכלות מלווה היום את הנדל"ן, במקום שהיא תוביל אותו. מדוע כשמוציאים מוסף נדל"ן בעיתון מביאים את כל עורכי הדין, אבל לא מביאים אדריכלים לדיון?"

האדריכלית אביבה פרידמן, שסיימה את לימודיה בבצלאל לפני חמש שנים ומאז שותפה במשרד זרתא הפועל במושב נתיב העשרה בנגב המערבי, מציינת שהיצירתיות נשארת בבית הספר – ובמציאות, מדובר בתחום שמרני מאוד. "המקצוע דוחף אותך להיות עם ראש מבצע ופחות עם ראש יזמי, מאוד קשה להתקיים במקצוע ולכן אין זמן מיותר לחשוב ולפתח רעיונות, וכך יוצא שהאדריכלים יותר מגיבים מאשר מובילים", היא אומרת. האדריכל כבר לא נתפש כגורם שבכוחו להציע פתרון, טוענת פרידמן, ומציינת כי בעוד שבעולם מתקיימות תחרויות רבות הנובעות ממגוון יוזמות ומעודדות מחשבה חלופית, הרי שבישראל האדריכלים נתפשים כנותני שירות ותו לא.

מה הפתרונות?

1. פרידמן: המעבר לפריפריה לא יפתור את המשבר. "בתור אחת שגרה ועובדת בפריפריה אני יכולה להבין את מי שרוצה לגור בעיר. תל אביב היא העיר היחידה שמעניין לגור בה כעיר, משום שקיימת בעיה תכנונית שהופכת רק אותה לאטרקטיבית. הפריפריה לא מושכת – לא בתרבות, לא בעבודה ולא במגורים".

2. נצן-שפטן: להקים מחדש מעבדות תכנון. לדעתה, המדינה צריכה להקים את המוסדות האלה, שיציבו בראש סדר העדיפויות את המשתכן והקהילה, ולא את האינטרסנטים, כדי להמציא חשיבה עדכנית ליצירת סביבות מגורים איכותיות ומגוונות. "כפי שהפריטו את הנדל"ן, צריך להפריט את מערכת התכנון ולעודד אדריכלים לחשוב - ולתגמל אותם על כך. בדרך זו יתאפשר בדק-בית לחוקים ולתקנות שאנחנו עובדים איתם, ופעמים רבות הם לא גמישים וגם לא תמיד נחוצים". לדבריה, בהולנד זה עובד: בעזרת תמריצים כספיים החלו משרדי אדריכלים לחשוב כיצד לשכלל את תפיסת התכנון לדיור בר-השגה ולהטמיע את הרעיונות הלכה למעשה.

3. גודוביץ: לעשות רעש. "האדריכלים צריכים לפתוח את הפה ולא רק לדאוג לפרנסה שלהם - מצידי שימותו ברעב", הוא אומר. "המחאה היא לא שלי, כי לי כבר יש בתל אביב 10 דירות. אבל במישור הלאומי צריך לתת פרשנות תכנונית לדיור להשכרה ובר השגה – איזה אחוז של דירות יהיו על קרקעות מדינה".

הוא מזדרז להציג פרויקט אישי שלו, שהוא מקדם זה כמה שנים: "הקרקע שעליה יושב הדרייב-אין הייתה בבעלות אוניברסיטת תל אביב, והיא יועדה בתקופתי כמהנדס העיר למגורי סטודנטים, אך כעת היא הופרטה. גם השוק הסיטונאי שהיה בבעלות העירייה נמכר לגינדי, בזמן שיכלו לבנות שם דיור בר השגה. דיור בר השגה יכול להיות גם במגדלים של 45 קומות, כמו בניו יורק. כשיש הרבה דירות, גם האחזקה מתחלקת באופן סביר. מאחורי התחנה המרכזית החדשה יש מגרש בבעלות העירייה על שטח של 20 דונם, ושם בלי וד"לים ובלי ול"לים אפשר להקים כבר מחר למעלה מ-1,000 יחידות דיור במגדלים של עד 40 קומות".

לדעתך האדריכלים יתעוררו וייקחו עכשיו על עצמם את התפקיד החברתי?

"לא עכשיו, לא מעולם ולדעתי גם לא בעתיד. אדריכלים הם אינדיבידואליסטים מאופיים. מעט מאוד אדריכלים כמו לה קורבוזיה אפשר למצוא, שתפסו בין השאר את הנישה החברתית. הפרויקט שלו, אוניטה ד'אביטסיון (Unité d'Habitation) במרסיי, היה מהפך – שיכון לגובה לדיור בר השגה. אבל כאן, חוץ ממני? אני לא זוכר אף אחד שלקח על עצמו תפקיד חברתי".