בטייבה קוראים לו "אל-עליה אל-טווילה", המגדל הגבוה, ובקיצור: "המצודה". הוא נמצא במרכז העתיק של העיר, מתנשא לגובה של 15 מטרים, ונבנה למגורים ולהגנה על תושבי הכפר הקטן שטייבה הייתה פעם, הרבה לפני שהפכה לעיר.
שימור הוא נושא שמעסיק את הנהלת העירייה הנוכחית, והמצודה היא המבנה הראשון בטייבה שזוכה לשימור מקצועי. המהלך זיכה לאחרונה את העירייה בציון לשבח במסגרת "אות השימור", המוענק מדי שנה מטעם המועצה לשימור אתרים.
במבנה הישן התגוררה משפחת חאג' יחיא. במאה ה-20 המצודה כבר לא התאימה למגורים מודרניים, ומשפחת חאג' נטשה אותה לטובת בית מודרני מחוץ למרכז היישוב. מבעד לפתח החלון של המבנה העזוב החלו השכנים להשליך אשפה אל האולם שבקומה הראשונה, והפכו אותו לחדר זבל. המצב רק המשיך להידרדר: חלק מאבני הבניין התפוררו, נשחקו ונעלמו, בעיקר לנוכח העובדה שהמבנה בנוי בקו אפס ונושק לכביש; בימות החורף חילחלו מי גשמים מבעד לקמרונות העתיקים והחלישו את הקירות; שריפות של גזם ואשפה כיסו את קירותיו הפנימיים ואת חזיתותיו בפיח.
מצבו של המבנה שיקף את מצבה של טייבה כולה. מרכז העיר ננטש מאוכלוסייה חזקה וצעירה, שהעדיפה בתים מרווחים וחדשים בשכונות חדשות. "המצודה הגיעה למצב של אדם גוסס שאיבד את כל אבריו", מתנסח האדריכל חאלד ג'באלי, מהנדס העיר ומוביל הפרויקט. לפני כעשור הוכרזה המצודה כמבנה מסוכן, וגורלה כמעט נחרץ, עד שבהנהלת העיר הפנימו כי ההיסטוריה המקומית תימחק יחד עם מבנים כאלה. אז הוחלט להתגייס להצלת המורשת הבנויה. 30 מבנים, שכולם מהתקופה הממלוכית והעותמנית, אושרו לשימור בתוכנית המתאר העירונית מ-2014.
''הגיע הזמן לעצור''
לסיור עם צוות ערוץ האדריכלות של Xnet מצטרף ראש העירייה, שועאע מסארווה מנצור, שמצהיר: "הגיע הזמן להגיד Stop ולעשות תוכנית למרכז העיר ההיסטורי - תיעוד של המבנים, הסברה בבתי ספר ושיתוף ציבור".
אנחנו נכנסים לביתו של אחד התושבים, המהנדס מוחמד נשף. הוא ומשפחתו מתגוררים בבית בן כ-250 שנה, המקיף חצר. הבית מטופח ומתנאה בפרטים שמורים היטב, אך השימור בו נעשה באופן עצמאי, ובעירייה מקווים שבעקבות השימור התקדימי של המצודה, גם תושבי העיר ישמרו את בתיהם באופן מקצועי.
שימור מקצועי או לא, כשמגיעים למבנה המצודה מגלים שלט ענק שמכסה את החזית הראשית. צינור מים מלווה את החזית האחורית לכל אורכה ולמרגלותיה מושלכת אשפה, לצד כיסאות פלסטיק שבורים ועשבייה לא מתוכננת.
בחזונם, מנצור וג'באלי מחזירים למרכז ההיסטורי את זוהרו כעיר עתיקה - מקום שכל כך חסר בערים הישראליות כולן – ומושכים אליו מבקרים שיעניקו לטייבה עוגן כלכלי: תיירות, מסחר ומסעדות במרכז עיר שוקק. העירייה כבר החלה להשקיע בתחזוקת האזור ההיסטורי, בשוק רמדאן ובהכנת תוכניות ייעודיות. עד להגשמת החזון המלא נדרשת עבודה רבה: תוכנית שתעודד בעלי עסקים להיכנס למרכז העיר, טיפוח המרחב הציבורי ושילוט מפורט בעברית.
עד 1948 מנתה טייבה, השוכנת כ-10 קילומטרים ממזרח לנתניה, אלפי תושבים בודדים. כיום מתגוררים כמעט 50 אלף בני אדם, כלואים בין כביש 6, צור יצחק והקו הירוק. תוכנית המתאר, שהתייחסה לראשונה למרכז העיר כגרעין היסטורי, העלתה את חשיבותם של המבנים העתיקים ואת הצורך הדחוף במבני ציבור. מלבד שימור המצודה, מתכוונת העירייה להעביר לבעלותה מבנים היסטוריים נוספים, שיוסבו למבני ציבור.
אחד מהם הוא מבנה אבן היסטורי נמוך ונטוש, בדופן "כיכר השהיד" (היא קרויה על שמו של אדם שנהרג ב"יום האדמה" ב-1976). המטרה היא לשמר, לחדש ולהסב אותו ל"מרכז לחיזוק מעמד האשה" ולמועדון לנוער. במבנה היסטורי נטוש נוסף, ומרשים לא פחות, מתכוננת העירייה לערוך תהליך שימור ולהסב אותו ל"מרכז השלום", שיארח כנסים וסדנאות מקומיים ובינלאומיים. עוד שלוש מצודות ממתינות ליישום תוכניות לגביהן.
ותודה לטוסקאנה
לקראת השימור של מבנה המצודה (120 מטרים רבועים בנויים), נערך תיק תיעוד שזכה לסיוע כספי – כמו גם השימור כולו – מהאיחוד האירופי וממחוז טוסקאנה באיטליה, שם שומר מהנדס העיר על קשרים הדוקים מאז שלמד אדריכלות במילאנו.
הפרויקט עלה כ-1.7 מיליון שקל, והמממנים הנוספים היו משרד הפנים והמועצה לשימור אתרים, שנתנה גם ייעוץ הנדסי. עם בעלי הקרקע בוצע מהלך של חילופי שטחים, וייעוד המגרש הוסב למבנה ציבור. בתהליך שימור מוקפד, שערך האדריכל המקומי אחמד ג'באלי (בשלב מוקדם השתתף גם האדריכל אוסאמה חמדאן מרמאללה), סולקה האשפה שנערמה בקומה הראשונה, נוקו החזיתות, הותקנו חיזוקים, שולבו מערכות חשמל, תקשורת ומיזוג אוויר, נוספו מדרגות נוחות בכניסה ושוחזרו המדרגות בקומה העליונה.
בגמר השימור הוסבה הקומה הראשונה, המכילה אולם גדול ומוארך עם תקרת קמרונות אבן גבוהה, לאולם תצוגה שמתאים להרצאות ולהקרנת סרטים. ג'באלי מתעכב על קירות האבן, שנותרו חשופים, ומספר שהאבן ששימשה חומר בנייה עיקרי לבניין לא נחצבה באזור טייבה – עקב האיכות הירודה של האבן המקומית – אלא קילומטרים ספורים מזרחה, במחצבה ליד הכפר ג'יוס, שכיום נמצא בתחום הרשות הפלסטינית.
מעל הכניסה למצודה בולטת מרפסת מוגנת, עם פתח בחלקה התחתון. בדומה לאלמנטים דומים בשערי העיר העתיקה בירושלים, היא נועדה לתצפית ולמגננה: אפשרות להשליך ממנה שמן רותח על אויב המנסה לפרוץ פנימה. כיום זהו אלמנט קישוטי, שמספר את תולדות המקום. בחזית יש גם גילופי אבן דקורטיביים, ואפשר להתרשם מעובי הקירות הנושאים - 1.20 מטר בקומת הקרקע, ומוצר בהדרגה ככל שעולים.
על השולחן בכניסה מוצעים בחינם ספרי דת, חלקם בעברית: "הקוראן המבורך", "האסלאם הוא הדת שלי" ו"הדרך אל האושר". לאחרונה פורסם ספר מקיף על תולדותיה של טייבה, פרי מחקרו של מוחמד ג'ברה, מנהל "המצודה" ומורה ותיק בעיר, וגם ספר זה מוצע למבקרים, אך הוא לא תורגם לעברית. המבקרים יכולים לצפות בסרט קצר על טייבה, ולפגוש משפחת בובות בלבוש המקומי המסורתי, לצד כלים מסורתיים. לאחרונה הצטרפה לתצוגה חגורה, שהייתה שייכת לאחד מתושבי הכפר ספוּרִיֶה שבגליל, ושעליה הוא סימן את התאריך 15.5.1948 – היום שבו נטש את כפרו, לפני שכוחות צה"ל כבשו אותו במלחמת העצמאות.
התצוגה חובבנית ואקראית, בשלב זה. בטייבה חוזרים ומדגישים, כי עצם המהלך התקדימי של שימור מבנה נטוש הוא האירוע המשמעותי מבחינתם. "השימור עשה אצל התושבים Switch בראש", סבור האדריכל ג'באלי.
מדרגות אבן צרות מובילות אל הקומה השנייה. אחד החללים הוא חדר סדנאות, למשל לרקמה פלסטינית מסורתית או ללימוד איטלקית. מעל הכניסה לחדר קבוע לוח אבן מקורי, ובו ציטוט מהקוראן ושנת הקמת המבנה: 1118 להג'רה, היא שנת 1707 לספירה, או תס"ז אם תרצו.
מהמרפסת העליונה אפשר להעפיל במדרגות פתוחות על הגג, מציע – היום כמו אז – תצפית אל הנוף: מגדלים שצומחים במהירות בפתח תקווה מדרום ובנתניה ממערב.
מי קהל היעד? באופן עקרוני, כל מי שזה מעניין אותו. באופן ספציפי, פוקדים כיום את המצודה תלמידים ערבים ויהודים, ומדי פעם גם קבוצות תיירים שמבקשים להיחשף לחיים הערביים בישראל, יחד עם ביקור בחומוסיה משובחת.
שאר הזוכים באות השימור
שבעה אתרים זכו השנה ב"אות השימור", מתוך 33 הצעות שהוגשו למועצה לשימור אתרים. בתל אביב זכו האדריכל יואב מסר על שימור הקיוסק ברחוב לילינבלום מ-1920, והאדריכלים אמנון בר אור וטל גזית על שימור "בית זלצר" ברחוב אלנבי 19 מ-1926; בראשון לציון זכו האדריכל אמיר שהם על שימור "בית גורדון-לונדון" מ-1922, ו"מנדל אדריכלים" על שימור בית הכנסת הגדול מ-1889; ברמת גן זכה האדריכל יוסי קורי על "גלריית הזכוכית" במכללת שנקר, מה שהיה במקור בית אריזה בפרדס גולדברג מ-1928.
האות נועד לעודד מצוינות שימור, בקרב אדריכלים וברשויות גם יחד. עמרי שלמון, מנכ"ל המועצה לשימור אתרים, אומר שבשלושת העשורים האחרונים "אני רואה התקדמות עצומה. המודעות לנושא השימור עלתה, והפכה לחלק מתפישה של הקהילה, של מקבלי ההחלטות ושל מוסדות התכנון. זה הצד היפה, אבל במדינה שנמצאת בפיתוח מואץ, הדו-שיח בין הפיתוח ובין השימור הוא מאוד אינטנסיבי ולעיתים גם בוטה, ואחד מתפקידי המועצה לשימור הוא ליצור את הגשר ביניהם ולהוכיח שאפשר גם לפתח וגם לשמור".
מה המאבקים המרכזיים שבהם מעורבת המועצה כיום?
"'בית המכס' בנמל יפו. גם בהיותו מעוגן בתוכנית מתאר ארצית לשימור, הצליחו בדרכים שאינן מתקבלות על הדעת לשנות את התמ"א. עיריית תל אביב וחלק ממוסדות התכנון לא מוכנים להקשיב. מאבק נוסף הוא על 'מתחם הרכב' בכניסה לירושלים. זה שריד מנדטורי אחרון בעיר שמבקשים להרוס, למרות שהבאנו מומחים, אפילו מחו"ל, שקבעו שניתן לשמור על המתחם.
"המאבק השלישי הוא על 'מוסך קואופרטיב בית שאן – חרוד' שתכנן האדריכל שמואל ביקלס. זה לא סתם מוסך, אלא חלק מהסיפור של ההתיישבות בעמק יזרעאל ותכנן אותו אדריכל גדול. הפכנו בגללו את העולם, והיום הנושא נמצא בדיון בוועדה המחוזית אחרי שהמועצה האזורית החליטה ללכת איתנו.
"אנחנו נאבקים, ומגיעים אפילו לבג"ץ, ולא פעם נתקלים באטימות. היופי של השימור זה שהוא מספר את הסיפור של הסביבה. המאבקים האלה לא נגמרים, אבל תודה לאל יש לנו כוחות. אם לא היה אכפת לנו, מזמן היינו נשברים".
"לצערי, במזרח התיכון ובמדינה בפרט הורסים ומזניחים את המרכזים העתיקים", טוען ראש עיריית טייבה, מנצור. "מי שלא משמר את המורשת שלו לא משמר את הזהות. מכאן באנו עם חזון לשמר את העיר העתיקה, ודרכה לשמר את הזהות והמורשת שלנו".
- המצודה בטייבה פתוחה לציבור בימים א-ה בשעות 14:00-08:00. הכניסה ללא תשלום
