במרכז תל אביב מורגשת בשנים האחרונות תנופת בנייה. בניינים ישנים נהרסים, במקומם נבנים בניינים גבוהים יותר, ובנייני באוהאוס ובניינים אקלקטיים משומרים. תנופת הבנייה אמורה להתעצם ביתר שאת, בעקבות אישור התוכניות להגבהת אזור העיר הלבנה. מי שמשלם את המחיר הם העצים: המגרשים הקטנים מחייבים את היזמים של הבתים החדשים והגדולים להקים חניונים תת קרקעיים, והעצים הוותיקים נכרתים או מועתקים.

עצים חדשים וקטנים יותר, ש"מהונדסים" להישתל במקום הוותיקים, לא מהווים תחליף אמיתי לאלונים, לפיקוסים, לגרווילאות, לאקליפטוסים ולברושים שנכרתו. הפתרון העכשווי הוא רצועת גינון צרה שבה נשתלים עצים נמוכים – כמו תפוז סיני, פיטנגו ולימון - המסוגלים לגדול מעל מגרשי חניה ויציקות בטון של מרתפים חדשים.

העץ שהופך לקישוט (תרשים: אדריכל שחר צור)
העץ שהופך לקישוט (תרשים: אדריכל שחר צור)

עם כל הכבוד לבנייני הבאוהאוס, לא הם שהפכו את תל אביב לעיר מוצלחת. סוד ההצלחה טמון במידה רבה בשלד הירוק של העיר העברית הראשונה, ששורטט בתוכנית גדס (ע"ש המתכנן הסקוטי פטריק גדס) בשנות ה-30 של המאה שעברה, במסגרת מודל מקומי של "עיר גנים". בספרו "עיר עם קונספציה" ("בבל"), מספר נתי מרום על האובססיה של גדס: "הוא ייחס משמעות תרבותית עמוקה וחזר וציין אותו (את הגינון) במקומות רבים בדו"ח. יותר מעשרה עמודים מוקדשים לענייני גינון". לפי מרום, גדס התחייב ש"תל אביב לא תהיה עוד 'עיר גנים' אחת מני רבות בעולם, אלא 'עיר גן פרי', 'עיר שקד', 'עיר הדרים', 'עיר גפן ותאנה', 'עיר תפוז'". אלא שהחזון הפסטורלי של גדס נרמס מתחת למנופים, והעצים אינם מספיק חשובים כדי ששמם אפילו יופיע בתוכניות החדשות.

בית אחר בית באותו בלוק

הנה דוגמה: בימים אלה מקודמת תוכנית להריסת בניין בן 3 קומות ברחוב גולדברג 6, כדי להקים על חורבותיו בניין בן 6 קומות שיכיל 18 דירות (בתכנון "קימל אשכולות" אדריכלים). השכנים נתקלו בשלטים מטעם העירייה שמבשרים על התוכנית, ניגשו בדאגה לבדוק את הבקשה להיתר בנייה, וגילו שלא פחות מ-11 מתוך 14 העצים בחלקה מסומנים לעקירה, ובהם שתי גרווילאות וחמישה ברושים; ברוש נוסף יישמר. זאת, לטובת חניון תת-קרקעי שישמש את דיירי הבניין.

אחד המתנגדים, אלון בן טוב מרחוב טיומקין 10, כבר ראה כיצד עוקרים עצים יפים בשכונה. בסיבוב הקודם, לפני כשלוש שנים, עקרו עצים ותיקים ויפים ברחוב טיומקין 12 לטובת פרויקט מגורים בתכנונו של האדריכל גידי בר אוריין. בן טוב הגיש התנגדות, שבה הוא מצטט את פקיד היערות הארצי, ישראל גלון, על כריתת העצים בטיומקין 12: "המלצה על כריתת עצים נאים, בריאים והיסטוריים כדי לאפשר עוד כמה חניות אינה על פי רוח הצו ושמירת אילנות (...) אני מקווה שבעתיד נראה מכל הגורמים (...) רצון אמיתי לשמור עצים בהליכי תכנון (...) במיוחד כאשר העצים ניטעים בשולי המגרש וניתן למצוא מקום להשארתם".

>> פקיד היערות התנגד לכריתת גינת דרויאנוב - ושינה את דעתו

מדוע האדריכלים משתפים פעולה עם עקירת עצים? איתן קימל אומר שצר לו על העצים, אך "ברושים הם לא בני העתקה ועם הגרווילאות לא ניתן לתכנן חניה, כי השורשים שלהם נמצאים במרכז המגרש. זה אפס חניה, והעירייה בכלל לא מסתכלת על תוכנית בינוי אם אין חניה פתורה". הוא חושב שהיזם נותן פיצוי בתמורה לעקירת העצים: "אנחנו לוקחים משהו מהעיר, אבל מקלים על מצוקת החניה ברחוב ונוטעים עצים בחזית הבניין, שלהם חשיבות גדולה מלעצים בין המגרשים. ייקח כמה שנים עד שהעצים החדשים יגדלו, אבל העיר מתחדשת".

גידי בר אוריין, שמשרדו מתכנן את רוב הפרויקטים במרכז תל אביב, סבור כי המשרד שלו אינו מזיק לעצים בעיר. לטענתו, ניתנת בשנים האחרונות תשומת לב רבה לעצים בוגרים - "לא ניתן לכרות או להעתיק שום עץ בלי חתימת אגרונום ואנחנו מתכננים רצועת גינון בחזית כל בניין" - ובמתחם היוקרה שהוא מתכנן בפינת הרחובות אחד העם ובלפור (לשעבר בית הספר "פיטמן") "עשינו העתקה כפולה: העתקנו את הדקלים ונחזיר אותם בהמשך".

פרויקט ''פיטמן''. כאן הייתה שדרת עצים מרשימה, שאמורה לחזור בתום הבנייה (צילום: אמית הרמן)
פרויקט ''פיטמן''. כאן הייתה שדרת עצים מרשימה, שאמורה לחזור בתום הבנייה (צילום: אמית הרמן)

עם זאת הוא מציין, כי חניוני הפרויקטים שנמצאים כעת על שולחן השרטוטים כבר מחושבים יותר. "אני מנסה לשכנע את כל הלקוחות לבנות חניון אוטומטי, ואז אפשר לתכנן את החניון רק על 50 אחוזים מתכסית המגרש", אומר בר אוריין ומפרט את ההשפעות החיוביות של חניונים אוטומטיים: "זה משפר את מצב העצים הקיימים, ניתן לשתול עצים יותר בחופשיות, וגם נחסכות הרמפות שהפכו לחורים שחורים בעיר בין מגרש למגרש. ההימנעות מהרמפות תעזור לשמור על החזון של גדס". אלא שלא בכל מגרש בתל אביב הקטנה אפשר להקים חניון אוטומטי בגלל קווי המגרש, וגם התחזוקה יקרה יותר.

המספרים מדברים בעד עצמם

חברת מועצת העירייה, עו"ד שלי דביר (עיר לכולנו), מלווה את התושבים בהליך ההתנגדות. כאשר ביקשה את רשימת הבקשות להיתרי כריתה בשנים 2013-2011, נדהמה לגלות שכמעט כל הבקשות מאושרות – לכריתה או להעתקה. "נראה שאגרונום העיר תפקידו רק לחתום", היא אומרת. "לא ברור אם התושבים מקבלים פיצוי על העצים הוותיקים שנכרתים ברחבי העיר".

ב-2011 הוגשו 1,731 בקשות; 849 עצים נכרתו; 882 עצים הועתקו

ב-2012 הוגשו 1,390 בקשות; 785 עצים נכרתו; 605 הועתקו

ב-2013 הוגשו 1,655 בקשות; 892 עצים נכרתו; 763 הועתקו

בין העצים הוותיקים שנכרתו: אקליפטוס ענק ברחוב צ'לנוב, ברושים ותמר ברחוב טיומקין, ברושים ברחוב ביאליק 9, פיקוסים ברחוב אחד העם פינת בלפור ובשדרות ח"ן פינת מאנ,ה ושני ברושים בקלישר פינת הרצל. עשרות עצי אורן נכרתו בפארק החורשות בשל "סכנה בטיחותית". לפעמים נטען ש"העץ מהווה מטרד". אך הסיבה הנפוצה ביותר בבקשות היא ש"העץ מפריע לתוכנית בנייה".

אדריכלית הנוף טל אלון מוזס, לשעבר ראש החוג לאדריכלות נוף בטכניון, חושבת שאין תחליף לעצים הוותיקים שנעלמים מתל אביב. "זה הפך למסחרה", היא תוקפת, "מי אמר שבתמורה לגרווילאה או ברוש מספיק שישתלו רק שבעה עצים? למה לא שותלים 700? האפקט של עצים ותיקים על העיר הוא גדול מאוד". התחליפים הירוקים שמשתלטים על המרחב הציבורי בשנים האחרונות הם "עצים ארכיטקטוניים לא מלכלכים שלא מרימים מדרכות", היא אומרת.

מה הפתרון?

לא לבנות מקומות חניה חדשים, כמובן. אבל משרד הפנים לא מאפשר זאת. בערים רבות בעולם מאחדים חניות בעבור כמה חלקות בבניין משותף, ולא מייעדים חניה לכל דירה. בעבר נהגה עיריית תל אביב-יפו לגבות "כופר חניה" ממיזמים שלא בנו חניות בפרויקט, כשהעירייה הייתה מחויבת לבנות חניונים חלופיים, אך החלופות לא יושמו והעירייה קטעה את הנוהל. "היום אין חלופה", מבהיר קימל, "כופר החניה לא הוביל לפתרונות חניה, ואין פתרונות תחבורה ציבורית". בר אוריין מוסיף: "אילו הייתה רכבת קלה היה אפשר לעשות חניונים קטנים יותר או לוותר על חניונים. אבל אי אפשר היום למכור דירות בלי חניה".

מכאן עולה, כי הפתרון המרכזי יהיה תכנון טוב של החניונים כך שהעצים יוכלו להמשיך לחיות איתם בשלום. אדריכל הנוף שחר צור, שמתמחה בייעור אורבני, לא חושב שצריך להגן על כל עץ ועץ, אלא לספק לדור הבא של העצים העירוניים תנאים נוחים. "כשנותנים לכל עץ מ"ק של אדמה, השורשים שלו לא יכולים להתפתח וגם לא העץ עצמו", הוא אומר. "בארצות הברית, הפרט המומלץ בהתאם למחקר של ג'יימס אורבן הוא 30 מ"ק לעץ. אפשר משהו בין לבין. כרגע בישראל משקיעים עד 2,000 שקלים בפרט, כשבארה"ב ההשקעה היא עד 30 אלף שקלים". צור מדגיש שצריך לחשוב מחדש על תכנון השטחים הציבוריים והפרטיים הפתוחים, כך שיישאר לעצים מרחב מחיה.

למעמדם הרעוע של העצים מתווספת גזרה נוספת. הממשלה הציעה לתקן את פקודת "פקיד היערות", ומבקשת לזרז כריתת עצים שגזעם צר מ-20 סנטימטרים ללא כל פיצוי. אדריכלית הנוף רויטל שושני הגישה, בשם הנהלת איגוד אדריכלי הנוף, נייר עמדה לדיון בכנסת. תחת הכותרת "העצים אינם גורם מעכב. אי התחשבות בעצים הינה הגורם המעכב", הסבירו אדריכלי הנוף כי המידע המוקדם על מיקום העצים יאפשר להשיג את המטרות התכנוניות, כולל מספר יחידות נדרש, במקביל לשמירה על עצים ותיקים "שיאפשרו סביבה טובה יותר לכולנו". שושני אומרת, כי יש תחושה "שכולם מפריעים" לאינטרסנטים שרוצים להרוויח מנדל"ן במהירות כל עוד המחירים גבוהים. "יש כל כך הרבה תוכניות, אז בואו נוציא את כל מי שמפריעים, ובסוף מגיעים להולילנד", היא מזהירה.

ירוק הולך ונעלם. גם בשדרות ח''ן כרתו (צילום: אביעד בר נס)
ירוק הולך ונעלם. גם בשדרות ח''ן כרתו (צילום: אביעד בר נס)

כך נותנים בהולנד כבוד לעצים. ראו כיצד מעתיקים אותם:

תל אביב היא לא העיר היחידה עם תבנית נוף דומיננטית. גם רמת גן, כפר סבא, חיפה וחלקים מהשכונות הירושלמיות שנבנו בשנות ה-30 וה-40 יאבדו את ייחודן, אם לא ישכילו העיריות לערוך סקרי שימור עצים, ואם לא יקפידו בהיתרי הבנייה ובתכנון המרחב הציבורי להעניק לעצים את המרחב הדרוש להם. אם ראשי הערים לא ילחצו לקיומה של תחבורה ציבורית הולמת – הפתרון היחיד שיכול לצמצם את כמות החניות בערים – העצים, שלהם אין לוביסט בכנסת - ימשיכו להתכלות. אט אט, האלונים והפיקוסים ייעלמו לטובת עצי תפוז ולימון ננסיים, שלא מעניקים צל ולא מסננים את האוויר. ערים עם עצים יהפכו לערים עם עציצים.

מעיריית תל אביב-יפו נמסר: "בעניין גולדברג 6: מכון הרישוי הכולל את אגרונום אגף רישוי ופיקוח בודק את הנושא, טרם גובשה חוות דעת והמלצה. מדיניות העירייה בנושא שמירת עצים במסגרת תוכניות בנייה נקבעת על ידי אגף שיפור פני העיר והיא מפורסמת באתר העירייה. כל תכנון נבחן לגופו של עניין".