"הייתי מחוץ לעיר ואמרו לי לבוא מהר הביתה, הוא קיבל התקפת לב שבוע לפני גיל 57", נזכרת האדריכלית עדה כרמי-מלמד. אביה, האדריכל דב כרמי, מת בחטף. 57 שנה לאחר מותו, כשהיא כבר בתחילת העשור התשיעי לחייה ומאחוריה עשרות פרויקטים אדריכליים בולטים שבראשם בית המשפט העליון (שזיכה אותה בפרס ישראל יחד עם אחיה, רם כרמי), חוזרת הבת אל יצירתו של אביה ומפרסמת ספר המציג מבחר מעבודותיו.
"עשיתי את הספר כי אין אף ספר על אבא שלי", היא אומרת בפשטות. התוצאה - "אבא שלי, דב כרמי" (הוצאת בבל ומוזיאון תל אביב לאמנות) – אינה ספר מעמיק שפורש את מלוא היריעה הנחוצה לתיאור יצירתו של אחד מאבות האדריכלות הישראלית, תוך ביקורת עליה. אמירתה של כרמי-מלמד אישית וצנועה, וכזו גם החלטתו של המעצב מיכאל גורדון להימנע מ"אלבום ניצחון", אלא להתבסס על הדיאלוג בין האדריכל לבין הצלמים שעבדו איתו, ובראשם יצחק קלטר, פאול גרוס ופריץ כהן, מבכירי צלמי האדריכלות בישראל של אמצע המאה ה-20.
''כמו הרישומים שלו, אדריכלות של שכבות''
רישומיו של כרמי פותחים את הספר ונועלים אותו. הדפים הראשונים מציגים רישומי נוף פסטורליים של טבעון, שכרמי יצר בשעות הפנאי בעזרת עיפרון ועט; הרישומים שחותמים את הספר נוצרו בציריך, שם קיווה כרמי להירפא בערוב ימיו, והם סוערים ומאיימים.
לא במקרה, הרישומים תופסים מקום של כבוד בספר. "הוא היה אדריכל ממין אחר", אומרת עדה כרמי-מלמד בראיון לערוץ האדריכלות של Xnet, שמתקיים במשרדה שטוף השמש בבניין משרדים ותיק ברחוב קפלן בתל אביב. "היינו נורא מעט מטיילים. היינו נוסעים לצפת, מלון 'גלי כנרת' היה שיא הלוקסוס, והוא היה יושב שם בצד ורושם. למרות שהוא רשם בעט מאוד דקה, יש בו המון שכבות, וחשבתי שגם האדריכלות שלו היא כזו - אדריכלות של שכבות".
הקשר המקצועי בין האב לבתו כמעט ולא התקיים. הם לא עבדו יחד, ובעצם מעולם לא שוחחו על אדריכלות. הזיקה שעולה בין עמודי הספר מתבססת בעיקר על התבוננות של הבת ברישומים, בתוכניות ובבניינים שהשאיר אביה. "התחלתי לעבוד על הספר לפני שנתיים", מספרת כרמי-מלמד. "יש לי בת בפרינסטון, שעושה צעצועים לילדים שמבוססים על מדע. היא גרה ליד האוניברסיטה, וישבתי שם מול עצים נורא גבוהים על כיסא נוח, וחשבתי לעצמי שאני כבר ילדה גדולה, וחשבתי שאני צריכה להיות בן אדם אחראי".
כך נולד הספר, שאת כריכתו מעטר תצלום ישן של חזית "בית ליבלינג" ברחוב אידלסון בתל אביב, אחד המבנים היציגים של הסגנון הבינלאומי בישראל: מבנה קופסתי לבן שחזיתו הראשית, הפונה לרחוב, נחצית בפסי מרפסות שקועות שיוצרות משחקים של אור וצל וחזית כפולה. "זו עבודה מוקדמת שנראית עדכנית לימינו", מסביר המעצב גורדון את הבחירה. "זו חזית על-זמנית. גם היום, אם אדריכל היה עושה אותה, זה היה נראה נכון. היא גם קצת חזית של דיוקן. משהו בפרופורציות ובקנה המידה האנושי עובר חזק ומתאים לאיזון שמופיע בתוך הספר בין האיש לבין האדריכלות שלו".
דב כרמי התפתח ביצירתו והתעדכן במהירות יחסית, תוך שהוא מחליף סגנונות בנייה אופנתיים לזמנם, ומתנסה במגוון של חומרים וטכנולוגיות בנייה. בתו בחרה להציג בספר את שלושת הבניינים הראשונים שלו, בזכות איכויות התכנון שהיא מוצאת בהם: בית ז"פ בשדרות בן מימון בירושלים; בית דיקובסקי בשכונת תל בנימין ברמת גן; ובית הספר האמרני ברחוב יפת ביפו.
וכך היא מתארת את המהלך שעשה אביה בין השלושה: "האחד בשכונת רחביה בירושלים. כל רחביה הייתה באבן, והוא עשה אותו כאובייקט כבד בטיח גס. כאילו בניין שרוצה להסתובב, כי כל הפינות כמו אכולות, ואז אתה רוצה להסתובב ולראות מה מסתתר בחזית השנייה, בשונה מבניינים אחרים בהם כל חזית היא בפני עצמה. הבניין השני הוא ברמת גן, ונראה כמו קופסה שחפרו בתוכה - בניין עם מרפסות ועם פרגולות, שמרשה לעין לחדור פנימה ולא רק להסתובב בחוץ. השלישי הוא ביפו, בניין אבן עם פרטים מודרניים".
בשלישיית המבנים הזו, רואה אפוא כרמי-מלמד ניסיון של אדריכל לעבוד בשלוש שפות שונות. הפתרונות שמצא וגישתו העיצובית מוכיחים לה כי אביה היה מעורה בתיאוריה, אך נמנע "מלקחת אותה ברצינות עד הסוף ולא ציית לה עד הסוף, בניגוד ליוצאי ה'באוהאוס' שהיו כל כך נאמנים ושמרו על החוקיות".
אצלה הבניינים דומים יותר
כרמי הלך לעולמו ב-1962, ואז הפעילו שני הילדים – רם ועדה – את המשרד המשפחתי, אך לא לאורך זמן. "התקוטטנו, כמו שאבא שלי והוא התקוטטו בשש השנים בהן הם היו שותפים, ואז נסעתי לחו"ל", היא מספרת. אחרי 20 שנה בארצות הברית היא חזרה ארצה, ועד מהרה התברגה בצמרת האדריכלות המקומית, עם גישה תכנונית מזוהה וחותם יד מובהק. העיסוק במושגים כמו "דרך" ו"זיכרון" חזר והופיע במבנים שתכננה, ולא משנה אם מדובר היה במבנה חינוך, בבית מגורים, במרכז מבקרים או במפעל.
היא מודה שאפשר למצוא דמיון בין הבניינים שלה, בעוד שאצל אביה השינוי היה מתמיד ומהיר. "חומר הבנייה הכי חשוב, גם הכי זול ויש ממנו כמויות אינסופיות זה האור", היא אומרת. "כשאתה מכניס אותו נכון לבניין, הוא הופך לשחקן הראשי. רואים את זה בבית המשפט העליון שעשיתי עם אחי, רמי (כרמי), ובמרכז המבקרים ברמת הנדיב. רוב הבניינים שלי מתעסקים באור ומתעסקים גם בדרך. אצל אבא יש התפתחות חזקה של מישהו שמחפש דרך, ושמלווה את ההתפתחות של התעשייה הישראלית. הוא מאוד השתנה, אבל היו גם דברים שנשארו קבועים, כמו קנה המידה האנושי והאינטימיות".
הכישרון שמרשים אותה יותר מכל ביצירתו של אביה הוא חוש הפרופורציה, והיא לא ניחנה בו: "זו מתנה מאלוקים. מלמדים את זה בבתי הספר לאדריכלות, אבל או שיש או שאין, ולו היה את החוש מלידה". היא נזכרת כיצד צפתה באביה כילדה, רוכן על שולחן השרטוט ומתכנן: "הוא היה עושה חזית ומחפש לקבוע את המקום של החלון בחזית. הוא היה שר קצת לעצמו. מזמר ומזמר, ובסוף עושה ככה ואומר 'הגעתי'. אני מנסה להגיע לשם, אבל זה לא תמיד הולך. ואם אתה שואל אם אני מקנאה, אז אני נורא מקנאה".
מדוע לא תכננו להמונים
בתחילת דרכו המקצועית, בשנות ה-30, תכנן דב כרמי בעיקר בתי דירות לבורגנות התל אביבית (כך למשל בית השגריר הבריטי ברמת גן). כרמי-מלמד מסבירה שאביה נאלץ להצטמצם לתחום הזה, משום שלא היה חבר מפלגה ולכן לא זכה לקבל עבודות ציבוריות משמעותיות – בניגוד לאדריכלים "מפלגתיים" כמו אריה שרון - ונדרש לבסס את הפרקטיקה על השוק הפרטי האמיד.
כאשר מתבוננים בחוג לקוחותיה של כרמי-מלמד, מגלים כי גם היא לא תכננה בתים קבלניים למעמד הבינוני ומטה. "אני משתוקקת לתכנן שיכון", טוענת מי שממשיכה לתכנן בתי פאר לאלפיון, "אבל לא באו אלי. לא יבואו אלי לתכנן קניון ובית משרדים, כי לא עשיתי שום דבר שהוא אדריכלות ממוסחרת. הסיכוי שיבואו אלי לעשות בניינים כמו אלה מחוץ לתל אביב הוא גם קטן, כי זה הכל אדריכלות מסחרית".
רק בסוף שנות ה-40 החל כרמי לתכנן מבני ציבור. הפריצה התרחשה כאשר זכה בתחרות לתכנון בית הוועד הפועל של הסתדרות העובדים ברחוב ארלוזורוב בתל אביב, פרויקט שהפך לסמל של תקופה. בשונה מהמבנים הקודמים שלו שהתאפיינו בסגנון הבינלאומי, המתחם החדש הושפע ישירות מהברוטליזם, עם רשת בטון של שוברי קרני שמש שמכסה על חזיתו ויוצרת חזית כפולה לבניין. מדשאה עצומה קיבלה את פני הבאים והעשירה את הרחוב העירוני, גם אם גדר ברזל חוצצת ומונעת תנועה חופשית.
היכל התרבות ובית "אל על" בתל אביב, התחנה לחקר הבנייה בטכניון בחיפה, בניין המינהלה ואודיטוריום וייז בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית בירושלים - אלה רק חלק מרשימת המבנים המכובדת של כרמי בשנות ה-50 שהפכה אותו לחתן הראשון של פרס ישראל לאדריכלות.
''אנחנו בטלנים ולא יודעים היסטוריה''
עדה כרמי-מלמד אוהבת את הבתים הפרטיים שתכנן אביה. לדבריה, "נוצר בהם דיאלוג בין האדריכל לבין הלקוח, כך שקנה המידה האנושי שולט בכל הפתחים, בכל הכניסה לחצרות ולבניינים. כל הדברים הקטנים האלה בעצם קשורים לשאלה איך הולכים ממקום אחד למקום שני, עד שעוברים את כל המהלך - מהציבורי-ציבורי שהוא ברחוב ועד לפרטי-פרטי שזה בבית".
לטענתה, "הנושא הזה לא קיים באדריכלות היום. פותחים דלת ללובי בגובה של חמש קומות, ושומר שיושב בחליפה שהוא לא יודע איך ללבוש - זה מה יש. המעברים מאוד מהירים ואין את הסף הזה שאפשר להשתהות בו. כל המצב של בין הדברים לא קיים יותר".
אז למה בעצם לא בונים כך היום?
"כי אנחנו בטלנים ולא יודעים היסטוריה, אבל אני מתחילה להשמיץ ולא רוצה להיכנס לזה", מנסה כרמי-מלמד לסגת מתשובה מלאה, אך מזדרזת להסביר את עצמה. "היה פעם קיר עבה, ומבחינה אקלימית קיר עבה עשה הכל: הבית התקרר לאט-לאט והתחמם לאט-לאט. אבל הדבר היפה בקיר השמן הזה הוא שיכולת לשבת בחלון, לאייש אותו. עכשיו יש קיר זכוכית דק, אבל הוא לא עובד כל כך טוב. איך מנקים אותו? אי אפשר לאייש אותו ואתה לא יכול לעשות איתו שום דבר. קיר הזכוכית הוא חומר קר, לא אישי ואין בו אינטימיות".
הזכוכית, אותו חומר פופולרי אצל אדריכלי המגדלים שכובשים את קו הרקיע של תל אביב, מרתיעה את כרמי-מלמד במבחן התוצאה: "יושבים במגדלים האלה ורואים את תל אביב על מגש של כסף. זה לא משתנה, זה תמיד אותו דבר. איבדנו המון. אף אחד לא חושב שאפשר גם וגם – גם להשתמש בזכוכית וגם להשתמש בחומר".
ומעבר לכך, מהו לדעתך החיסרון המשמעותי במבני הזכוכית?
"זו אדריכלות שאין בה שום זיכרון. היא לא מזכירה לנו שום דבר, אלא רק עושה Wow. אני חושבת שאדריכלות בלי זיכרון היא אדריכלות לזמן הקצר והיא תחלוף, היא אדריכלות של אופנה. מה שמוזר לי הוא שכולנו נוסעים בכל העולם וכולם אומרים 'הייתי בטוסקנה וכל כך יפה ויש שם חלל ציבורי'. אנחנו באותו אקלים, אותה צמחייה, אותה שמש שקופחת על הכל, אותם נופים פחות או יותר, ואנחנו לא לומדים. באדריכלות, אין פה שום דבר מקומי יותר. אחד הדברים הקשים שקורים באדריכלות המגדלים הוא שזו אדריכלות שהיא מעט מרחפת, אבל היא גומרת את הרחוב. המגדלים עומדים כל אחד כמו פרימדונה, וכתוצאה מזה אין שום המשכיות ברחוב".
ג'ונגל מגדלי הזכוכית נתפש אצלה כניגוד חריף לערכים שעמדו מאחורי האדריכלות המקומית המודרנית, שאביה נמנה על מנסחיה המובהקים. "אם אבא שלי היה מסתובב היום בתל אביב", היא משערת, "אני חושבת שהוא היה משתומם כמוני. תל אביב היתה עיר של המון רחובות יפים שאפשר היה לעמוד בהם ולפטפט ולהתבונן, והיום נשארו השדרות, שאלה מקומות שאנשים עוברים בהם, אבל כמעט ואין עוד חלל ציבורי שהוא לא חלל שזורמים בו. אין לנו מקומות כמו שיש באירופה, נקודות כובד שמנקזות אליהן קהל".
קו אדום: לא לבנות בשטחים
"הקו האדום" שכרמי-מלמד הציבה לעצמה כאדריכלית אינו קשור לחומרים, גם לא ללקוחות, אלא הוא גבול פוליטי. היא מגלה כי בתחילת העשור סירבה להצעת תכנון של מוזיאון עתיקות גדול ומרשים באחת ההתנחלויות. "היה לי מאוד מוזר שהממצאים לא נמצאים במוזיאון ישראל", היא מספרת, "אבל זה היה עניין של לבנות מוזיאון במקום שבו אני לא בונה. הייתה שם זרות ומוזרות שאני לא יכולה לחיות איתה. אף פעם לא בניתי בחלק הזה של המדינה, למעט ברחבת הכותל, שם אני בונה את 'בית הליבה' שהוא בניין סופר-מעניין".
גם סגנון השימור המקומי סופג אצלה ביקורת. "או שמשמרים או שלא משמרים", היא קובעת. "שימור אמיתי זה להחזיר את הבניין לקדמותו, אבל לשמר ולבנות מעל השימור עוד שלוש קומות, אני חושבת שזה לא שימור, אלא כניעה לבעלי המגרשים. זה כאילו שפרופורציות באדריכלות לא חשובות. בעולם הגדול מסתכלים עלינו כאילו ירדנו בתל אביב מהפסים, ואנחנו לעומת זאת חושבים שזה נהדר. אנחנו עם שיש לו בעיה עם נושא הפרופורציות. זה איך אנחנו רואים את עצמנו כלפי העולם הגדול, איך אנחנו נראים כלפי עצמנו".
והיא לא רק מטיחה ביקורת באחרים, אלא באה בחשבון גם עם עבודותיה שלה: "בהסתכלות אחורה יש הרבה דברים שהייתי עושה אחרת. זה יכול להיות בתוכנית, בחתך, ובעיקר ביחס בין הפרטי והציבורי, היחס לרחוב. אני לא אגיד באיזה פרויקט מדובר, כי הלקוח שלי ייעלב: בניין שהיה קשור בו שימור, יכולתי אז להגיד שיש לשמר את כל הבניין, והיות וחשבתי שיש לו חזיתות אחוריות שלא מדברות כלום, אז שימרתי רק חזית אחת ואני מצטערת על זה - כי או שאתה מוחק או שאתה שומר".
ומה בנוגע לבניינים שהיא תכננה – האם יהיו ראויים לשימור בבוא העת? לדבריה, היא אינה משקיעה בכך מחשבה, אבל "כשלא שומרים זה עושה לי עצוב. תראה, אני לא בונה הרבה. לוקח לי זמן, ואני מפרטת את הבניין כאילו אני הולכת לגור בו. כיוון שאני הרבה שם, אז גם חשוב לי שמשהו יישאר".
איזה טיפ היית נותנת לסטודנטים לאדריכלות, לפני שהם יוצאים אל המקצוע?
"ללמוד פילוסופיה והיסטוריה של אדריכלות, ולקשור את מה שלומדים עם מה שעושים בסטודיו. אנחנו מושפעים מהאמצעים הטכניים שיש באדריכלות, וזה גורם למצב שבו אף אחד לא מחזיק עיפרון. כל פעם יש שיטת שרטוט שגוברת על השיטה הקודמת. אנחנו למדנו דרך העיפרון להבין ולהרגיש מה זה תלת-ממד, והיום אתה מקבל תלת-ממד ברגע. אני חושבת שאדריכלות זה כמו אוכל טוב, שמתבשל וצריך מסורת".
ומשפט אחרון על האב, דב כרמי, דרך אחד מבנייניו הגדולים: "בהיכל התרבות בתל אביב, שיש בו 2,800 איש, את נכנסת ומרגישה יותר אינטימי מאשר בבנייני האומה. פה יש משהו שעוטף אותך. אדריכל רגיש וגדול. כך הייתי רוצה שיזכרו אותו".
והנה האולם החדש שהצטרף להיכל התרבות בת''א, מיצירות המופת של האדריכלות הישראלית:
