החידוש המרכזי בעבודות השימור ב"בית ליבלינג" ברחוב אידלסון בתל אביב אינו טמון בטכניקות של שימור פרטי הבניין המקוריים, או בסוג הטיח והצבע שהופקו לצורך השיחזור; הוא טמון דווקא בפיגומים שמכסים את הבניין בזמן העבודות. כאן, בלב ההיסטורי של העיר הלבנה, בחרו ליישם את המענה המתבקש מול הקטל המתמשך של פועלים באתרי בנייה כל רחבי הארץ.
הבניין שנחנך ב-1937, בתכנונו של האדריכל דב כרמי, זוכה לשימור מחמיר ומקיף לרגל חגיגות המאה להקמת בית הספר "באוהאוס", והשפעתם של בוגריו על האדריכלות של הסגנון הבינלאומי במדינות שונות שאליהן נמלטו, למשל ארץ ישראל. עיריית תל אביב-יפו מנצלת את ההזדמנות, כדי לחנוך כאן את "מרכז העיר הלבנה", שיזמין ללמוד, לחוות ולחקור את הסגנון הבינלאומי של "העיר הלבנה".
למזלו של הבית הזה, כולו היה בבעלותם של בני הזוג מקס וטונר ליבלינג. לא היו להם ילדים, והם ציוו לתרום אותו אחרי מותם לעירייה, בשלמותו, כדי שתפעיל בו מבנה ציבור. מאז שנות ה-80 פעלו בו גופים עירוניים וגם פעוטון, וכעת בחרה העירייה להקצות אותו למען הנחלת המורשת הבנויה.
מחירן של עבודות החידוש נאמד ב-8.7 מיליון שקל, שבאים מקופת העירייה, בעוד שממשלת גרמניה העמידה 2.5 מיליון יורו לתפעול הבניין למשך עשר שנים. הודות למעורבותו של משרד השיכון הגרמני בפרויקט, הותקנו באתר הבנייה פיגומים חדשניים העומדים בתקינה האירופאית. המחיר שלהם הוא פי 2.5 ממחירם של הפיגומים שנהוג להשתמש בהם בישראל, ושמיוצרים לרוב בג'נין - כ-60 שקלים למטר רבוע לחדשים, לעומת 25 שקלים הנהוגים בארץ.
בגרמניה לא מתרגשים מהפיגומים הללו, שנמצאים בשימוש כבר 30 שנה, אך בישראל שבה נהרגים כמעט מדי יום פועלי בניין באתרי בנייה רשלניים ומסוכנים, כאילו הייתה זו גזירת גורל לא לחזור הביתה בסוף היום, מדובר בבשורה. הפיגומים שמכסים את בית ליבלינג אינם עשויים ממוטות ברזל ולוחות עץ, אלא מורכבים באופן מודולרי ומדויק מברזל מגלוון ומשטחי עץ מעובד (נגד החלקה) ועם אורך חיים משוער של 30 שנה, לאחר שעברו בקרה בסטנדרט גרמני. חברת Layher הגרמנית, המתמחה בייצור מתקני במה, פיגומים וקונסטרוקציות חיצוניות, ייצרה את הפיגומים הללו. "ארכו שימור ושחזור", שמבצעת את פעולות השימור, הקימה אותם.
כאשר צוות ערוץ האדריכלות של Xnet הגיע לבניין, בחרה האדריכלית שרון גולן-ירון, מנהלת התוכן של "מרכז העיר הלבנה", לקבל את פנינו כשהיא צועדת בביטחון על הפיגומים, תוך שהיא מדלגת ביניהם ונעמדת במרפסת היפה שצופה על הרחוב – אחת משלוש שעיצב כרמי.
"היה לי לקוח שעליתי איתו על פיגומים באתר", מספר ליאור סיני, בעל חברת "טופיגום", כיצד החליט לייבא את המוצר לשוק המקומי. "עמדנו על הפיגומים, דיברנו וצחקנו, ואז בלי לשים לב הושטתי את היד למעקה כדי להישען. המעקה, שהיה קשור בחוט שזור, התנתק והחליק. לא קרה לי כלום, אבל באותו רגע החלטתי לטוס לגרמניה ולהביא את הפיגומים האלה, שבהם מעקות לא יכולים ליפול".
הפיילוט של בית ליבלינג עתיד להתפשט לאתרי בנייה בכל רחבי הארץ. לדברי סיני, לוביסטים פעלו במשך תקופה ארוכה כדי למנוע את החוק הדורש תקן אירופי לפיגומים, וניסו להמשיך ולהתיר את הפיגומים הישנים והמסוכנים. לחץ כבד, בין השאר של מזכ"ל ההסתדרות, הוביל להחלטה בכנסת על אימוץ התקן האירופי – אם כי בשלבים, ולא מיידית – והכנסתו לתקנות הבטיחות בעבודה.
החדרים הגבוהים והמרווחים בבניין התלת-קומתי (מעל קומת מרתף) היו פעם דירות מגורים – שלוש פנו לרחוב ושלוש לעורף המגרש. כעת, החדרים עירומים מריהוט ומטיח, ומתחדשים לקראת ייעודם הבא. גולן-ירון נראתה נרגשת, כאשר חשפה לעינינו את חדרי הרחצה המיוחדים, שבהם הקרמיקה תכולה, האמבטיה והברזים כולם מקוריים והובאו ארצה בשנות ה-30 מגרמניה.
במהלך השיפוץ נמצאו "אוצרות" קטנים בצורת מכלי זכוכית לבדיקות שתן, חלקם מתוצרת "פלסטיין" ששימשו את הרופא, ד"ר יוסף (גוטסב) אשרמן, שהפעיל כאן מרפאה במשך שנים. בדירה של בני הזוג ליבלינג שרד כמעט בשלמותו המטבח מטיפוס "פרנקפורט", שהותאם לאקלים הישראלי. זהו מטבח שמבוסס על לימוד מעמיק של תנועות ופעולות בעת בישול ומותאם להן. חלקים מהמטבח, כמו מגירות למשל, שיחזרו באמצעות מדפסת תלת-ממד.
"זהו בית עם מעטפות כפולות מאסיביות שחלל פעור ביניהן", מתארת אותו האדריכלית עדה כרמי-מלמד בספרה "אבא שלי, דב כרמי" (הוצאת בבל). "אני נעצרת ליד הבניין, מסוקרנת משפת הצורות הגיאומטרית המדויקת, מהפשטות, מהמרפסות העמוקות בחזית שכמו ממתינות לדיירים שיבואו להציץ אל הרחוב". כרמי-מלמד, בתו של האדריכל המנוח, קיבלה לידיה את תכנון החידוש, כשאת המלאכה היא חולקת עם האדריכלית רבקה כרמי – גיסתה ואלמנתו של האדריכל רם כרמי, אחיה של עדה. על עיצוב הפנים הופקדו דן חסון ויונתן כהן.
מה יהיה כאן
"המרכז הוקם כדי להנגיש את הערכים של המורשת העירונית לציבור", מסביר האדריכל ד"ר ירמי הופמן את מטרתו העיקרית של המוסד החדש. הופמן, שמנהל את אגף השימור בעירייה, מלווה את הפרויקט, ושתיים מעובדות האגף – שירה לוי-בנימיני ושרון ירון-גולן - מנהלות אותו. תערוכת קבע תגולל את סיפורו של הבניין. התערוכה המתחלפת הראשונה תוצג במקביל גם בדסאו, אחת מ"בירות הבאוהאוס" בגרמניה, ותעסוק ב"הסכמי העברה" שבמסגרתם התיר הממשל הנאצי ליהודים להמיר את כספם ברהיטים ובפרטי בניין ולהוציאם מגרמניה. חלקם הגיעו לבית ליבלינג עצמו.
תוכנית חינוכית לילדים, שיצר האדריכל ערן איזנהמר, כבר החלה לפעול. במקביל נפתחו סדנאות מקצועיות בשיתוף מומחים גרמנים ובהשתתפות עמיתיהם המקומיים. בתחום המחקר, מדגיש הופמן, הכוונה היא לעודד מחקרים שיתרגמו את התיאוריה האקדמית לכלים שימושיים. חנות קטנה ובית קפה ייפתחו לטובת טור ההכנסות של המקום, ובמטרה ליצור מקום שוקק חיים.
לוי-בנימיני אומרת, כי אין מבנים רבים בעולם בפורמט הזה, והיא מזכירה כמקורות השראה את Pavillon d'arsenal בפריז ואת Danish Architecture Centre בקופנהאגן, מבחינת מודל הפעולה, הקצאת הבניין והנגישות לציבור (מתקינים בבניין מעלית). גם בזמן השיפוצים, מתקיימים בבניין סיורים וסדנאות מקצועיות, שאליהן מוזמנים אדריכלים ובעלי מלאכה כדי לשכלל את רזי מקצועות השימור בעזרת מומחים, שחלקם הגדול מגיע מגרמניה. לציבור הרחב נושאי הסדנאות יישמעו לא מפתים במיוחד, אך לאנשי שימור הם יגרמו רטט של התרגשות: שיקום סדקים וטיח.
ל"מרכז העיר הלבנה" יש פוטנציאל לרענן את הדיון הישראלי על אדריכלות. הקמתו היא הוכחה חוזרת למעמדה של תל אביב-יפו כמרכז התרבות המשמעותי במדינה, כזה שמצליח לרכז אליו את מירב הארגונים והפעולות. הצלחה זו נשענת לא מעט על האנשים שפועלים בעיר, אך גם על העירייה ופקידיה. בשעה שמשרד התרבות מעודד בעיקר בידור קליל ומתנכר לתרבות "גבוהה", וכאשר משרד השיכון קופא על שמריו, עובר הכוח לגופים העירוניים. אלא שרובם לא מנסים לקדם מיזמי תרבות שאינם בידור. אם בית ליבלינג יוכיח עצמו – ועליו לעשות זאת אחרי שלב ההבטחות – הוא יוכל לשמש מגדלור לערים נוספות, כדי שיפתחו מיזמי תרבות דומים, ואולי אף יעקפו את תל אביב ויחדשו במקומות שבהם היא לא פועלת.
אוהבים באוהאוס? הנה כל מה שרציתם לדעת עליו: