כשחושבים על האלפים המושלגים, הגבינות המסריחות והנופים הכפריים הנפלאים של שווייץ עולה בדמיון תמונה שונה מאוד מזו של רמת גן הסואנת והמאובקת, אך את כולם אפשר למצוא במעונו של שגריר שווייץ בשכונת הווילות הוותיקה בעיר, בין הספרים הרבים הפזורים בסלון.
"מעון של דיפלומט הוא לא באמת בית, אלא כלי עבודה", מסביר ז'אן דניאל רוך, שגריר שווייץ בישראל, המתגורר ברחוב מקדונלד, מהשקטים והיפים בשכונת תל בנימין שברמת גן. "הבית הזה צריך להיות מקום בו אנשים יחושו טוב, מקום שאפשר לערוך בו אירועים ולקיים פגישות. ואם חוץ מזה שהוא כלי פרקטי לעבודה הוא גם מקום נעים לגור בו – אז הבית הוא טוב. כאן שני הדברים האלה מתקיימים".
כנהוג בשירות הדיפלומטי השווייצי, רוך קיבל את הבית עם ריהוט קבוע בלבד. את כל שאר הרהיטים הוא הביא איתו, כמו גם את יצירות האמנות, הספרים ושאר החפצים הפזורים בבית. לכן מככבים כאן, לצד כורסאות בעיצוב צ'ארלס וריי אימס (מתוצרת ויטרה השווייצית) גם הדפסים פשוטים מאיקאה, שהודבקו על הארונות במטבח - הכל לפי החלטת בני המשפחה וטעמם האישי, כל עוד הוא תואם את "כלי העבודה".
"השווייצים רוצים בית שמצד אחד יהיה פונקציונלי, ומצד שני שלא יהיו בו דברים בעלי אופי חזק. כך כל אחד ירגיש בו בנוח", מסביר האדריכל ניר גולדברג, שמלווה את מעון השגריר כבר חמש שנים ותכנן בו את השיפוץ האחרון, שהתמקד בעיקר בקומה העליונה. "לכן הבחירה בלבן", הוא מוסיף, "כדי שהבית יישאר נייטרלי. כל שגריר יביא את הדברים שלו ויצור את האווירה שמתאימה לו". לגולדברג אמנם אין קשר מיוחד לשווייץ, אך החיבור עם השגרירות החל בשירותי תכנון שהעניק לעבודות קטנות בבניין השגרירות, ברחוב הירקון בתל אביב. לאחר שלמדו להכיר אותו ולהעריך את שליטתו באנגלית (הוא למד אדריכלות בעיר דלפט שבהולנד), קיבל לידיו את עבודת השיפוץ במעון השגריר.
"משפחות דיפלומטים הן משפחות נוודים", אומר רוך. "כרגע גרות כאן איתי אשתי ובתי. עד יוני האחרון גם הבן שלי היה פה, אך עכשיו הוא עזב". לרוך יש בשווייץ שני בתים: האחד מודרני, משנות ה-60, והשני הוא בית חווה משפחתי בן 150 שנה, שם בין השאר מגדלים פרות וסוסים. שני הבתים שוכנים באזור בו נולד וגדל - מחוז ז'ורה שבצפון-מערב שווייץ, בסמוך לגבול עם צרפת (הסרט "פארק היורה" נקרא על שם המחוז, בו התגלו מאובנים רבים וגם קיים בו פארק שנועד לשמור על זנים של בעלי חיים בסכנת הכחדה). "קנטון ז'ורה לא כל כך מפורסם, אבל אם אתן לך דוגמאות של מותגי השעונים שמיוצרים בו אתה תחשוב אחרת – רולקס, ברייטלינג, אומגה. מכניקה עדינה היא הפעילות הכלכלית העיקרית באזור", מספר השגריר. האדריכל הנודע לה קורבוזיה הוא יליד המקום: שם בנה את יצירותיו הראשונות, שלימים הוכרזו כאתרי מורשת עולמית והן פתוחות כיום לציבור.
בינואר 2017 מונה רוך לשגריר שווייץ בישראל, לאחר כהונה כשגריר שווייץ בסרביה. בישראל ביקר לראשונה בשנת 2008. אז גם התרשם מהמעון ברמת גן, בלי לדמיין שתוך כמה שנים יתגורר כאן בעצמו. "הבית לא גדול מדי, גם לא קטן. לדעתי הוא דומה לשווייץ, שהיא מדינה לא גדולה ולא קטנה, צנועה ואפקטיבית", הוא מסכם את התרשמותו מהבית, רגע לפני שהוא עושה לנו סיור.
אין זכר לחלוקת החדרים המקורית
את הבית בנו במקור התעשיין משה בז'רנו, בן לאחת ממשפחות האליטה העברית בשנות ה-40, ואשתו מלי. משפחת בז'רנו היתה מהחזקות במשק, שבין השאר החזיקה בחברות כמו "סיגריות אחים בז'רנו" ו"עסיס" (משרדי ההנהלה שכנו במרחק של כ-200 מטרים מהבית, ועל שטחם ניצבים היום מגדלי משרדים). משה היגר לישראל ב-1939, התברג עד מהרה בחוגים הנכונים והפך לדמות ציבורית פעילה.
לתכנון הבית הזמינו בני הזוג את האדריכל דב כרמי, לימים חתן פרס ישראל לאדריכלות. "הוריי גרו בשדרות בן גוריון 77, בבניין שתכנן כרמי", מגלה יהודית קצין, הבת, "ואמא שלי, שהיתה יקית מברלין, אמרה שיחסית לבית משותף זה בית נפלא, ולכן הם בחרו בכרמי. אחר כך המשפחות המשיכו להיות חברות". גם אח אחר של משה בז'רנו, שעבר להתגורר בשכונה, בחר בכרמי כאדריכל ביתו.
כרמי התמקד באותה עת בתכנון בנייני מגורים משותפים לבורגנות התל אביבית, אך גם החל את צעדיו הראשונים בתכנון מבני ציבור, כמו "בית הסופר" ברחוב קפלן בתל אביב. הבית, שנחנך ב-1947, שוכן בחלקו העליון של מגרש משופע בשטח של 1.4 דונם, ובמרחק של כמה עשרות מטרים מרחוב ז'בוטינסקי הסואן. בז'רנו לא הספיק ליהנות ממנו זמן רב. עם הקמת המדינה התמנה לנספח מסחרי ראשון במוסקבה, והמשפחה עזבה את הבית לטובת שליחות שנמשכה שנתיים. את הבית הגדול מסר בז'רנו לידידו משה שרת, שעבר לגור בו עם אשתו ציפורה; שניהם הפכו אותו למעון שר החוץ הרשמי של ישראל. כשהמשפחה חזרה לבית, היא הפכה אותו לאחד ממוקדי החברה המרכזיים של המדינה הצעירה.
"היו בו הרבה אירועים", מספרת הבת, "כי הוריי היו זוג יפה ומיוחד ואנשים מקושרים שאהבו לארח. לא היו דברים כאלה בארץ: כשכולם גרו בדירות של שניים וחצי חדרים, לנו היתה וילה גדולה בתל בנימין".
ב-1957 מת אביה, בהיותו בן 55. כעבור שנה וחצי מתה אשתו. שני הילדים הקטנים עברו להתגורר אצל הדודה. כבר ב-1960 שכרה שגרירות שווייץ את הווילה מהמשפחה, והפכה אותה למעונו של השגריר. בשלב הראשון ערכה השגרירות כמה שינויים קטנים בהסכמת המשפחה, אך ב-1974 ביקשה לערוך שינויים שנבעו בעיקר מסיבות ביטחוניות, ואת עלותם הטילה על המשפחה. "שנים לא רציתי למכור את הבית מסיבות סנטימנטליות", נזכרת יהודית קצין, "אבל כשהם ביקשו לבנות מקלט ולהכניס כל מיני ענייני ביטחון ושאני אממן אותם, אמרתי שאני לא מוכנה להשקיע כאלה סכומים. אז הם באו והציעו הצעה שלא יכולתי לסרב לה, ומכרתי להם".
ממסמך ההיתר, הנמצא בעיריית רמת גן, ובו מופיעה תוכנית הבית המקורי, נראה כי כרמי תכנן בית חד-קומתי בצורת ר', המפנה לגן הגדול מרפסת ארוכה. אך זו רק גרסה מוקדמת של התוכנית: בפועל נבנו שתי קומות, והבית משתרע על פני 400 מטרים רבועים בנויים.
לדברי קצין, שגרה בבית עם הוריה עד גיל 13, השינויים שערכה השגרירות לאורך השנים אינם משמעותיים: הרחבת חדר האוכל, תוספת מקלט תת-קרקעי, סגירת מרפסות ומעט שינויים פנימיים. האלמנט העיצובי שמייחד את הבית, ומייחד אותו עד היום, הוא דלת הכניסה הראשית, השקועה בקיר החזית העמוק ומסתיימת בחלקה העליון בקשת. היום מתנוסס מעליה סמלה של שווייץ.
"הבית היה פנינה ארכטקטונית ומה שיפה בבית זה שהשגרירות לא נגעה כמעט בכלל בחזית", מציינת קצין שעדיין קשורה בזיכרונותיה אל הבית, "ואני רק לא מבינה למה השגרירות לא פונה לעדה כרמי, שהיא זו שתשפץ את הבית ברוח של אבא שלה".
לבן בחוץ, לבן בפנים
המאפיין המרכזי של הבית הוא העיצוב המינימלי – הוא צבוע לבן מבחוץ ומבפנים, מצוחצח, צנוע ולא עמוס, ללא נברשות, ציורי שמן קלאסיים, שטיחים כבדים ופריטי ריהוט ואמנות מסורתיים. העיצוב העכשווי שולט בו, תוך שמירה על אופי נוח וקליל, כאילו מתאים את עצמו לממלכתיות הצעירה של ישראל שאימצה את "הסגנון הבינלאומי", שחלקו המשמעותי הומצא בשווייץ.
הבית מטופח מאוד, אך רוך מתלונן כי המטבח - שבו מבשלים למאות מוזמנים - מיושן וראוי לחידוש ועדכון. בבוקר שבו ביקרנו בבית, לדוגמה, התכנסו בסלון כ-30 איש, שקיבלו מהשגריר תדרוך. באירועים גדולים יותר, וכשמזג האוויר מאפשר, השגריר אוהב לארח בגן, שמכיל גם 250 מוזמנים.
הקומה הראשונה היא כולה ציבורית, וכוללת סלון מרווח עם פינות ישיבה מגוונות – לזוגות ולקבוצות גדולות. במרכזו קבועה אח מקורית שעיצב דב כרמי (במקור הותקנו בבית גם כמה מהמזגנים הראשונים בארץ), ובקצהו ניצב פסנתר כנף שחור.
לפסנתר תפקיד מרכזי באירועים חגיגיים, אך גם ילדיו של רוך מנגנים בו. המוזיקה היא חלק בלתי נפרד מחיי המשפחה, ובצמוד למערכת סטריאו מונחים אלבומיהם של הסקסופוניסט היהודי סטן גץ, בי בי קינג ואריק קלפטון, מוזיקה סרבית מסורתית ואוסף מפסי-קול של סרטי קוונטין טרנטינו.
על הפסנתר ועל שולחנות הקפה מונחים כמה עשרות ספרים העוסקים בתרבות ובנופים השווייצים. זוהי אינה תפזורת אקראית, אלא קבוצות ספרים שהשגריר ארגן בעצמו לפי נושאים, כשהחביבה עליו היא זו של ספרי הקומיקס. היא נמצאת בפינה אינטימית בקצה הסלון, באזור שבעבר היה מרפסת גדולה שתכנן כרמי, ושלימים נסגרה והפכה לחלק בלתי נפרד מהסלון. "כל הספרים הם שלי ואני משנה אותם מעת לעת", מספר השגריר, "אני אוהב ספרים וכאן אנחנו בארצו של עם הספר", הוא מוסיף בחיוך.
מהסלון יש גישה למטבח בן שני חדרים, כשבאחד מהם הציב השגריר שולחן עץ קטן וגבוה, וסביבו כמה כסאות בר שרכש בארץ. "אני חושב שהשיחה הטובה ביותר מתקיימת במטבח, על בקבוק של יין ובקבוצות קטנות", מסביר רוך. "תדמיין שיש לנו מאה או 150 אורחים, ואתה רוצה לתפוס קומץ של אנשים לשיחה על נושא חשוב. אז אתה בא לכאן, לוקח כוס עם משהו ויכול לקיים דיון רציני".
חדר האוכל המרכזי הוא חדר מלבני שמופרד בדלתות מהסלון והמטבח, וכמו הסלון - גם הוא מפנה אל הגן דלתות זכוכית רחבות. במרכזו ניצב שולחן עץ גדול ומודרני, שסביבו ניתן להושיב 18 סועדים. רוך מספר שבחר לקירות ציורים בהירים וססגוניים, כדי ליצור אווירה נעימה. הקיר השלישי עדיין ריק. "אני רוצה לתלות עליו ציור של אמן ישראלי", מגלה השגריר. "ביקרנו כבר בכמה גלריות, אבל עדיין לא ראיתי משהו שמתאים לי. אנחנו עדיין מחפשים".
הגן הוא המשך רציף של הסלון, ומשמש לאירועים אך גם למימוש תחביבים. רחבה מרוצפת חוצצת בין הבית לבין האזור המגונן, ובמרכזה ניצב שולחן גדול, מוקף כיסאות. מבעד לעצי תפוז ולימון וסוגים שונים של בזיליקום ממשיכים למדשאה, המסתיימת בשורת עצים ותיקים שמסמנים את קצה המגרש. תורן ממלכתי שבראשו מתנופף דגל שווייץ ניצב בפינת המגרש ופונה לרחוב.
בחלק התחתון של הגן ניסה רוך להמשיך בתחביב המועדף עליו: גידול ירקות. אך העצות החקלאיות שקיבל התגלו כניסיון ראשון ולא מוצלח. כעת הציב לעצמו משימה לשנה החדשה: לגדל גינת ירק מוצלחת יותר. "הגן שלי בשווייץ הוא ודאי לא אותו גן ובטח לא עם אותם עצים", הוא משווה. "שם יש לי עצי תפוח ואגסים, וכאן יש תפוזים, מנדרינות ולימון. חשוב לי מאוד שתהיה גם גינת ירק, כי כאשר שקועים בעבודה אינטלקטואלית חשוב להשקיע גם זמן בטבע, להשקיע את הידיים באדמה ולשתול, לזרוע ולעבד את האדמה, דברים שלדעתי מעניקים איזון בין רעיונות ובין עבודה פיזית".
המדרגות העולות לקומה העליונה, שם ממוקמים חדריהם הפרטיים של השגריר ומשפחתו, נמצאות במבואה קטנה הצמודה למבואת הכניסה. מסדרון רחב מקשר בין חדרי הקומה: שני חדרים לילדי השגריר, חדר לבני הזוג וחדרים נוספים לששה אורחים. לאחרונה התארחו כאן, לדוגמה, שני מאיירים שבאו לישראל וביקרו במתקן הכליאה למבקשי מקלט. חדרה של הבת מרווח, ולצד סלסלה גדושה במפות של ערים ואתרים בישראל, יש יציאה למרפסת רחבה המשקיפה לגן.
אל אותה מרפסת אפשר לצאת גם מחדר השינה של השגריר ורעייתו, הכפול בגודלו מחדר הבת ומחולק באמצעות ארון החוצץ בין אזור השינה ואזור התארגנות (כאן היה חדרם של בני הזוג בז'רנו). הודות לפתח שתוכנן במרכז הארון נשמר קשר עין למרפסת ולצמרות העצים שבגן. חדרי הרחצה חודשו גם הם לאחרונה, והם קיבלו כמה אלמנטים שחורים, שמתבלטים על הרקע הלבן והבוהק. בין החדרים משוטטים משועממים צמד החתולים קינטה וקונטה, אותם הביאה עימה המשפחה מסרביה וקרויים כך, מספר רוך, על שם דמויות מסדרת אנימציה פופולרית בסרביה של שנות ה-70.
יזמים ניסו לקנות
שכונת "תל בנימין" היא שכונת הווילות היוקרתית של רמת גן. היא הוקמה בתחילת שנות ה-30, בתקופה שבה היישוב העברי נהנה משגשוג כלכלי ומזרימה של הון פרטי תחת השלטון הבריטי, בין שתי מלחמות עולם. עם תחילת שיווק הקרקעות הפכה השכונה למבוקשת הודות לעובדה שבתחומה קיבל המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק מגרש, לבנות בו את ביתו החדש. ביאליק נפטר ב-1934 בטרם הספיק לבנות, אך השכונה כבר שווקה כאזור מבוקש ויוקרתי, ואת רבים מבתיה תיכננו אדריכלים מקומיים בעלי שם.
ממש בשכנות למעון שגריר שווייץ שכן גם מעון שגרירה הראשון של ארצות הברית, ג'יימס גרובר מקדונלד, אך זה עבר לבית גדול ומרווח יותר בהרצליה פיתוח וכל מה שנותר הוא שמו, שהפך לשם הרחוב. הבית צמוד לגני ילדים עירוניים ולצידו מבנה ותיק שבחזיתו שלט המכריז ש"כאן ייבנו קוטג'ים למכירה". גם את בית השגריר ניסו יזמים לרכוש בשנים האחרונות, אך ממשלת שווייץ לא מתכוננת לזוז מכאן בקרוב.
---------------------------------------------------
ואיך נראה בית השגרירה הישראלית בווינה? לחצו על התמונה לכתבה המלאה:
