אפילו בחום הבלתי אפשרי של בקעת בית שאן בסוף אוגוסט, ביקור בשדה אליהו הצדיק את הנסיעה מגוש דן. הקיבוץ הדתי הוותיק, שהוקם בנקודה נידחת ומיוזעת במיוחד סמוך לגבול הירדני, הוא חלוץ החקלאות האורגנית בישראל ואחד משיאני תוחלת החיים במדינה. אפשר ללמוד מאנשיו דבר או שניים על צניעות. גם האדריכלות שלו משקפת, כך נדמה, את אותו ערך.
שלט גדול ועליו הכיתוב "כמה טוב שבאת הביתה", ציטוט משירו של יעקב רוטבליט, מקבל את פניהם של החיילים הבודדים ותלמידי האולפן המתגוררים ב"הביתה", שהוא מוסד חינוכי לצעירים מחו"ל שהוקם במשק. הברכה מחממת הלב אינה הדבר המרגש בכניסה לקמפוס; מרשים יותר לגלות את מה שאין כאן: לוחות פליז ואלומיניום, שעליהם חרותים שמותיהם של תורמים בשלל שפות ובאותיות קידוש לבנה.
בעולם הפילנתרופיה, מדובר במראה נדיר. תורמים שמשקיעים את כספם בהקמת מבנה, מחלקה או שיפוץ מוזיאון, מצפים לגמול של הנצחת שמם – הבטחה לחיי נצח (או לפחות לחיים ארוכים אחרי המוות, עד שיימצא התורם הגדול הבא).
האם תרומה ללא שלט פליז דינה כעץ שנופל ביער? לא בהכרח. בשדה אליהו, כשהתרומה אינה מתבטאת רק בכסף אלא גם במעורבות אישית של התורם, התוצאה מצליחה לשכנע גם בהיבט החברתי, ואפילו הספיקה לקטוף פרס - "אות האדריכלות" למבנה חינוך.
החייל הבודד הראשון סגר מעגל
בימים אלה מסכמים ב"הביתה", שאותו תכנן משרד "תים אדריכלים", שנת פעילות ראשונה במבנים החדשים. האולפן הוותיק לעברית, שפועל בקיבוץ מאז סוף שנות ה-50 של המאה שעברה, עבר אשתקד למבנים חדישים שאותם תרם בסגירת מעגל מייקל גרינברג, יהודי אמריקאי-קנדי ובוגר המחזור הראשון של האולפן ב-1958.
לאחר שהעמיק את הקשר והזהות היהודית-הישראלית שלו, החליט גרינברג להתגייס לצה"ל ולחם במלחמת יום הכיפורים, כשהוא הופך לחייל הבודד הראשון של הקיבוץ. בסיום שירותו הצבאי חזר לארה"ב, עשה הון בעסקי נדל"ן ושמר על קשר הדוק עם משפחתו המאמצת בשדה אליהו - משפחת תמרי. לימים יהפוך האדריכל צביקה תמרי, בן המשפחה, לאיש שמאחורי הפרויקט הנוכחי.
"שמרנו על קשר", מספר תמרי, מייסד "תים אדריכלים". "משנות ה-90 היינו נפגשים בארה"ב על בסיס שנתי, ומאז מייקל מגיע כמעט בכל שנה לישראל עם משפחתו. באחת הפעמים הוא סיפר לי שהוא רוצה להחזיר משהו לישראל. באחד הביקורים שלו, ב-2013, עלה הרעיון לתרום חזרה למקום שבו הכל התחיל מבחינתו – האולפן לעברית בקיבוץ". היה מקום לחדש את ימיו של האולפן. המבנים הרעועים הציגו שילוב של בנייה קיבוצית של אחרי קום המדינה עם מבנים יבילים בשלבי התבלות כאלה ואחרים.
בגלל חלקו של תמרי בהגשמת הפרויקט, היה די ברור שהוא יתכנן את הקמפוס החדש. "זה הפרויקט הכי אישי ורגשי שלי", הוא מעיד. "היה לא קל לקדם את הפרויקט, וגם הקיבוץ לא ידע איך לאכול את זה. מייקל היה מעורב מאוד וישב אצלי לישיבות יועצים". בפגישות תכנון שנמשכו כשנתיים ניסחו השניים את הפרוגרמה, השימושים ויעדי התקציב. על 6.5 הדונמים של שטח האולפן הישן, יתגוררו 90 צעירים (במקום 18 קודם לכן), תוך שילובם של בני גרעין "צבר" איתם. גרעין "צבר" הוא התאגדות של צעירים יהודים, שבאים לארץ יחד כדי להתגייס. גרינברג העניק 30 מיליון שקל, שכוללים גם את סעיפי ההצטיידות.
לשמור על העצים
תחילה הוחלט להרוס ולפנות את רוב המבנים ששימשו את הקמפוס הישן, ולבנות במקומם ארבעה מבנים: מבנה מרכזי לכיתות הלימוד ולמועדון, ושלושה מבני מגורים שאורגנו סביב חצר פנימית ברוח השיתופיות הקיבוצית של פעם. במרכז החצר סומנו ארבעה עצי צאלון ותיקים, שהוחלט לשמור עליהם ואף להפוך אותם לאלמנט המרכזי בלב המתחם.
"הפרויקט היה כל הזמן בתפר שבין לעשות את זה טוב ויפה לבין לשמור אותו לא מנקר עיניים", אומר האדריכל. "חומרי גמר כמו שיש ואבן ירושלמית, שהתבקשנו לבחון את שילובם, לא היו יכולים להיכנס לפה. שברנו את הראש באילו חומרים להשתמש, שיתאימו למקום ולעמק". לבסוף הוחלט לחפות את כל המבנים בטיח צבעוני בגוונים שונים ובטקסטורות שמזכירות עשב וחציר. אותה טקסטורה חוזרת באלמנטים שונים ובחומרים מעובדים גם בעיצוב הפנים. בחזיתות מבנה המגורים שולבו לוחות טרספה עמידים עם הדפסי עץ (שלא היה שורד את החום והיובש המקומי), ונדמה שהם משווים למבני המגורים מראה יוקרתי יותר.
המבנה המרכזי מחולק לאגף תפעול (הנהלה ושתי כיתות אולפן) ולמועדון. בין השניים מפריד קיר גדול, מטויח במשבצות צבעוניות, שחודר את המבנה המרכזי ובולט בחזית ובחללי הפנים, והוא סימן ההיכר של המבנה. תמרי חשב על טלאים שיזכירו את שדות העמק המתוחמים במבט ממעוף הציפור, עם חלוקה לגוונים שיזכירו אדמה, קציר, חריש ובציר - אוסף של ירוקים, צהובים, אוקר וחומים.
המועדון הוא חלל פתוח עם מטבח ובר שיתופיים, וכאן יכולים הצעירים לבשל לעצמם ארוחות אם אינם רוצים ללכת לחדר האוכל של הקיבוץ. פינת הסלון מציעה להם טלוויזיה, ספרייה, שולחן סנוקר ושולחנות מתקפלים לפעילויות שונות. הממ"דים הקומתיים אינם ריקים, וכל אחד מהם מתפקד כחדר שירות משותף - חדר כביסות, חדר כושר, חדר לאחסון מזוודות וכדומה.
זוגות זוגות
שלושת מבנני המגורים בנויים בשתי קומות, ובכל אחד מהם יש כ-15 חדרים שבהם מתגוררים בזוגות. החדרים פונים אל החצר המשותפת, ונכנסים אליהם דרך מסדרון פתוח שהוא גם המרפסת.
שמואל, בן 20, חייל בחטיבת גולני, עלה מדרום אפריקה והתגייס לפני תשעה חודשים לצה"ל. הוא הספיק ללמוד גם באולפן הישן, ואומר ש"אי אפשר להשוות. אין עוד מקום כזה בארץ. בסופי שבוע אנחנו נפגשים פה, הרבה חברים, כולם יוצאים החוצה, עושים הרבה פויקה. אני גר פה עם הרבה אנשים ממדינות שונות, וזה עובד ביחד".
דוד, גם הוא בן 20, עלה מצ'ילה וכבר סיים את לימודי העברית באולפן של שדה אליהו. מאז הוא ממתין לגיוס לצה"ל, ומממן את מגוריו כאן בעבודת הגינון של החצר המשותפת. "תמיד כיף לחזור לפה", הוא אומר. "אני נהנה עם האנשים. אני עוד לא יודע לאן אני אתגייס, אבל כרגע אני נשאר פה".
אף שהמבנים החדשים אינם מאפילים על הבנייה הקיבוצית המסורתית, הם שונים ממנה. במהלך הביקור חלפה בראש המחשבה, אם ריבוי החניכים והצעירים שמגיעים מארה"ב הוא שהעניק השראה ליצירת מבנה שמזכיר מוטל אמריקאי: מבנה נמוך, מסדרון חיצוני שמוביל לחדרים, וגרמי מדרגות בחזית. למזלם של הצעירים האלה, המבנים מאורגנים סביב מדשאה ולא סביב חניון.
"זה אכן מבוסס על מודל של מוטל אמריקאי", אישר תמרי, "אבל זה מאוד מתאים לפה. המסדרונות בחזית פתוחים, אין צורך למזג אותם, הם אינם נחשבים כשטח בנייה, והם תורמים לתקשורת שבין הצעירים כי הם גם משמשים כמרפסות. אין פה מרפסת מבודדת לכל אחד".
ולא במקרה, משום שמייסדי ומנהלי המקום רוצים שהצעירים יכירו זה את זה וזו, ולא יתחפרו בחדריהם המרווחים למדי (30 מטרים רבועים). "זה ממש כמו בית מלון", מספרת לאה בן יצחק, מנהלת הקמפוס. "אנחנו לא רוצים שהחדרים יהיו נוחים מדי. אני רוצה אותם בחוץ: במועדון, בכיתות, בגינה. שיכירו אחד את השני".
את ההשלכות של מרפסת משותפת לכל הקומה מגלה תמרי בזמן אמיתי, כמה רגעים לאחר שסיים להסביר על הקטליזטור החברתי שאותו תכנן. הדיירים, שככל הנראה אוהבים לבלות את שעות הפנאי שלהם במרפסות, התחילו לצבור בהן ספות וכורסאות ישנות. "אני לא אוהב את זה", סולד תמרי מהאמירה העיצובית האישית-מדי שלהם, "זה יכול להפוך לסלאמס. אני מקווה שיש לי פה עוד השפעה לשנות את זה".
בפתח השנה השנייה לפעילותו של המתחם החדש, מתחילים ב"הביתה" לאסוף תרומות שיאפשרו את המשך הפעילות והתחזוקה השוטפת. אפשר לקוות שגם התורמים הבאים יסתפקו בשלט קטן שמודה להם על נדיבותם.
והנה עוד 10 תחנות תרבות בעמק בית שאן ובעמק הירדן:
