המתפרות ב"כיתן דימונה" נדמו סופית לפני ארבע שנים, ואת השקט הפרה זעקת העובדים הוותיקים, שהתבצרו במפעל במחאה על תנאי פיטוריהם. אך סגירתו של מפעל הטקסטיל היא לא רק סגירה של מקום עבודה; היא מסמלת גם את פרימת התפר בין חזון עיירת הפיתוח מפריחת השממה לבין המציאות העגומה.
דימונה קמה בראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת כמעברה, שהתפתחה לעיירת פיתוח ולעיר במודל ערי התעשייה המודרניות (Company Towns), שיובא אז מארצות הברית לישראל, במטרה להרחיק את התעשייה מהערים הגדולות, ולהבטיח תעסוקה לתושבי פריפריות. הנחת אבן הפינה למפעל הטקסטיל הגדול ב-1958 הפיחה תקווה בעיירה הצעירה, שמנתה אז כ-500 תושבים בסך הכל. את מבנה המפעל תכננה "גרצי" (Gherzi) השווייצרית, והקימה "סולל בונה". יועצי חברות זרות שולבו בבנייה (מיזוג האוויר, חשמל, אינסטלציה ועוד), ויישמו במפעל טכנולוגיות חדשניות לתקופה.
כותרת בעיתון "דבר" באוגוסט 1960 קבעה כי "דימונה מחפשת אלף פועלים", שיידרשו לעבודה במפעלי הטקסטיל המוקמים בה. הייצור במפעל החל ב-1962, כארבע שנים לאחר הנחת אבן הפינה שלו. והוא צמח במהירות. ב-1962 בישרה כותרת נוספת כי יידרשו בדימונה 2,000 עובדים. לטקס הנחת אבן הפינה לבית הספר הראשון בעיר, הגיעה שרת העבודה גולדה מאיר, שאחראית לחוקי העבודה הראשונים שנחקקו בישראל. מאיר, ילידת אוקראינה שמשפחתה היגרה לארצות הברית, גדלה בתחילת המאה ה-20 במילווקי, וויסקונסין, בתקופה שבה פרחה העיר בזכות מפעלי התעשייה שקמו בה. ייתכן שזיהתה בדימונה את המודל שהכירה בעיר נעוריה.
ואכן, כבר משנותיה הראשונות איכלסה דימונה לא רק את עובדי כיתן אלא גם את עובדי מפעלי ים המלח ומפעלים אחרים בנגב, ואת מדעני הקרייה למחקר גרעיני. פרנסת תושבי העיר היתה תלויה במפעלים האלה, והיו שנים שדימונה לא נחשבה לעיר עם מפעל, אלא למפעל עם עיר.
אייקון של זהות מקומית
אבל למודל המפואר של ערי התעשייה היו גם מגרעות שנתנו אותותיהן בארץ ובחו"ל. במשך השנים התקשתה התעשייה, במיוחד תעשיית הטקסטיל, להתחרות ביצרניות ממדינות שעלויות הייצור בהן נמוכות. מפעלים מקומיים נסגרו, ובהיעדר מקומות עבודה חלופיים, נשארו התושבים של ערי התעשייה ללא מקומות תעסוקה. האבטלה גברה והערים החלו להתרוקן מצעירים. סגירת "כיתן", בימים שדימונה כבר עיר בת יותר מ-30 אלף תושבים, מסמלת לא רק את מצוקתם של 40 העובדים האחרונים במפעל. "כיתן" היה יותר ממפעל טקסטיל. הוא היה אייקון של זהות מקומית ומקור גאווה לתושבי העיר.
"השימור של מפעל כיתן הוא נכס עבור העיר", אומרת ד"ר רחל קטושבסקי, מנהלת תחום התשתיות, בוועדה לתכנון ובנייה במחוז דרום - הוועדה שאישרה את הפקדתה של תוכנית המתאר החדשה לדימונה, ודרשה שיוכן למתחם המפעל ולמבנה שלו תיק תיעוד היסטורי. (תיק התיעוד הוכן במשרד סולר אדריכלים).
אך מלבד שימור המפעל, שעליו יורחב מיד, מאגדת תוכנית המתאר החדשה, שיזם מינהל התכנון, את בנייתן של כ-1,600 יחידות דיור סביב שטח המפעל במערב העיר, כולל יחידות צמודות קרקע, בתי מגורים דו-משפחתיים ודירות בבניינים בני 6 עד 10 קומות.
אי מגודר בים של חול מדברי
מפעל "כיתן" ממוקם באגן טבעי סמוך לכניסה הדרום-מערבית לדימונה, בואך כיכר "אם תרצו אין זו אגדה", שמנתבת את התנועה הדלה שנעה ממזרח למערב בשדרות הרצל. כיום, התנועה בשכונות הסמוכות נעצרת בכבישים ההיקפיים, ומפעל "כיתן" המגודר נותר כאי מבונה בים של חול מדבר ומי גשמים שנאספים לאגן הנמוך.
ממערב לשטח המפעל, חורשה גדולה שמשמשת כריאה ירוקה לעיר וחיץ בין השטח המבונה למדבר. בחמשת העשורים לקיומו של המפעל, היה השטח שסביבו מגונן ומתוחזק, אך עם סגירתו הוזנח השטח; הצמחייה, למעט העצים שסביב אנדרטת הנופלים (שהיו עובדי המפעל), לא שרדה בתנאי המדבר.
המפעל נבנה בשלושה אגפים, המתפרשים על שטח מבונה גדול של כ-55 אלף מטרים רבועים. רוב המבנים הם בני קומה אחת גבוהה, ותחת המבנה המרכזי קיים מרתף, ששימש כמעבר תת-קרקעי לתשתיות - מתקני אוורור, חדרים טכניים וביטחון בעת הצורך. בסוף שנות ה-70 נבנו למפעל תוספות, בחלקו הצפון-מזרחי של המתחם.
האגף המערבי חולק לשני אולמות גדולים, הנפרשים על פני כשליש מהשטח הבנוי. באולמות אלה היה פס הייצור שכלל את קליטת הכותנה, מטוויה, מתפרות ומחסנים. לאורך האגף נבנו שתי רצועות משרדים דו-קומתיים, ששימשו לבקרה ושליטה בקו הייצור מלמעלה.
האגף המזרחי תוכנן להתרחבות המפעל, ובין שני האגפים תוכנן מבנה מרכזי, שחלליו שימשו כמחסן לבדים גולמיים וכאזור להכנת חומרי הגלם לאריגה, לצביעה ולדפוס. מדרום למבנה המרכזי נבנו חדר האוכל וחדרי המנהלה. כיום, מושכרים חלקים קטנים מהמבנה לפעילויות ייצור קטנות, בהן מפעל לייצור רשתות.
הוויכוח: מה לשמר והיכן יהיה החניון
מינהל התכנון מוביל כיום כמה תוכניות להתחדשות עירונית, שיוסיפו לדרום הארץ כ-6,100 יחידות דיור: כ-2,000 יחידות בערד, כ-2,500 באשדוד, וכאמור, כ-1,600 יחידות בדימונה. התוכניות כוללות גם מבנים קיימים לשימור, בהם "מתחם בנין" בירושלים, שני מתחמים ברמת גן ומתחם "כיתן" בדימונה.
מנקודת מבט של שימור, החזיתות המשמעותיות של מבנה מפעל "כיתן", אלו שמקנות לו את ייחודיותו האדריכלית, הן חזיתות הבטון שפונות למערב ולדרום. חלונות בטון מרובעים, במפתח של 68 על 68 סנטימטרים, מחררים את החזיתות האלה, וסביבם מותקנות מסגרות בולטות מקו החזית, לצרכי הצללה מפני השמש המדברית. עם השנים, הפכו החזיתות השימושיות האלה לסימן ההיכר של המבנה והקנו לו את ערכו ומשמעותו האדריכלית.
בעלי המבנה, "תשלובת כיתן" (השייכת ל"כלל תעשיות"), הציעו במסגרת תוכנית המתאר החדשה לשמר כשני-שלישים מהמבנה (כ-33 אלף מטר). תוכניתם, שנערכה במשרדו של אדריכל רמי מרש, מציעה כי האגפים המערבי והמרכזי של המפעל ישתמרו יחד עם רצועת המינהלה וחדר האוכל. האגף המזרחי ייהרס לטובת שני מבני מגורים גבוהים, ובחלקו המערבי של השטח יקום חניון על-קרקעי גדול.
מההדמיות שהוצגו לוועדה המחוזית, נראה כי אופיו של מבנה המפעל לא נשמר. חלק מהחזיתות והגג חופו בחומרים קלים כמו אלומיניום, והחזיתות האייקוניות נפתחו והוסבו לחלונות ראווה, כדי להנגיש את המסחר לקהל. זהו מודל שמזכיר מתחם קניות חד-קומתי, שבדרך כלל נמצא בשולי עיר, ופחות מתאים לשכונת מגורים.
חלופת מחוז הדרום מציעה לשמר את אותו היקף משטח המבנה, אך באופן שונה. על פי הצעה זו כל האגפים יישתמרו בחלקם, כולל האגף המזרחי, שלא ייהרס (למעט התוספות המאוחרות בו) לטובת הקמתם של מבני מגורים.
היתרון המרכזי והבולט בחלופה של המחוז הוא הנראות. בשימור נתחים מכל שלושת האגפים, יראה המבנה כשלם, מכיוון הכניסה לעיר; והנוכחות שלו במרחב תישאר משמעותית כאייקון של זהותה.
יועצי הבעלים טענו בפני הוועדה המחוזית כי הפתחים באגף המזרחי אינם תואמים את התקנים והתקנות מבחינת הגדלים למילוט ובטיחות, ועל כן יהיה קשה יותר להתאים אותם לשימוש ציבורי או מסחרי.
כדי להימנע מפגיעה בכדאיות הכלכלית של התוכנית, גיבשו בוועדה המחוזית - יחד עם שמאים, כלכלנים ואדריכלית המחוז, תמר דה לה זרדה - חלופה שבה הועתקו מבני המגורים שהציעו הבעלים אל השטח המערבי; והחניון העל-קרקעי, שהם ייעדו לשטח הזה, יוחלף בחניון תת-קרקעי מתחת לאגף המערבי.
היתרון של העתקת החניון אל מתחת לאגף המערבי, הוא בשמירה על רצף בינוי עירוני ללא ניתוק מהשכונה העתידית ובהעלמת מפגע החנייה. אלא שלטענת הבעלים, באגן שעליו בנוי המפעל ישנה בעיית ניקוז, שתייקר את עלויות חפירת החניון.
את הקונפליקטים הללו אמורים ליישב שני הגורמים בפגישה שתתקיים לפני הפקדת התוכנית, שאושרה להפקדה בוועדה המחוזית בחודש ספטמבר האחרון.
מי צריך כל כך הרבה שטחי מסחר
התוכנית החדשה למפעל כוללת בעיקר שטחי מסחר. באגף המערבי כ-9,100 מטרים רבועים; באגף המזרחי כ-7,500 מטרים רבועים, שיכללו גם שטחי תעסוקה; ובאגף המרכזי כ-5,700 מטרים רבועים המיועדים גם לשימושים ציבוריים.
כמות שטחי המסחר הזו גבוהה פי שישה מהמומלץ לשכונה בסדרי הגודל של זו שעתידה לקום בסמוך למפעל, מה גם שבמרחק של כשני קילומטרים פועל קניון גדול בשטח של כ-16 אלף מטרים רבועים. אך ייעוד הקרקע של שטח המפעל אינו כולל מגורים, ותוכנית השימור לא לקחה על עצמה להסב את הייעוד. זה חבל.
גובה המבנים הקיימים במפעל הוא כ-6 מטרים, כך שהאולמות הגדולים יכלו לאכלס לא מעט דירות גלריה קטנות או מעונות סטודנטים, ולחסוך את הקמתם של מבנים חדשים בעיר המרוחקת. בכך יכלה העיר למשוך אליה צעירים שמחפשים חלופות דיור קהילתיות וייחודיות, ולהחיות את המבנה הענק לאורך כל שעות היממה.
התוכנית הראשונית של דימונה ייעדה אותה לכ-50 אלף תושבים, אך העיר מעולם לא הגיעה ליעד הזה. "דימיונה" - שם גנאי שדבק בעיר - מצביע על הפער בין יעודה להישגיה בפועל. יש לקוות שעם עיבוי המגורים בשכונה המערבית שתקום, תצליח העיר למשוך אליה תושבים חדשים ותזמין את התושבים הקיימים לשפר דיור. קשה לדמיין כיצד שטחי מסחר ענקיים יחזירו לתושבים את הגאווה ויישפרו את מצבם הכלכלי. יש סכנה שהטלאי שיכסה את הקרע דווקא יעמיק את המצוקות הכלכליות; ושתוכנית השימור המבורכת של מבנה בעל ערך אדריכלי וסמלי תהיה רק פלסטר על הפצע.
הקולנוע הזה כן יעבור שימור מקיף: ''אורות'' המיתולוגי יחזור. לחצו על התצלום
