הטראצו, שעיטר בעבר כמעט כל רצפה וחדר מדרגות בישראל עד שנעלם מהעין, חוזר לחיינו בשנים האחרונות, אט-אט אבל בטוח. והפעם, לא רק בשימושו המקורי כחיפוי רצפה או כיציקה למדרגות ולספי חלונות, אלא במגוון הרכבים ודרכים.
"לחומר יש ערך היסטורי", מסביר האדריכל דוד לבנטל את הביקוש המחודש לרצפת ה"סומסום", כמו שנהגו לכנות אותה בישראל (אף שמדובר רק בסוג אחד של החומר). "הרבה אנשים גדלו עם האריח. יש כאלו שאוהבים טראצו כי הוא מזכיר להם את תל אביב של פעם, ויש כאלה שאוהבים אותו בגלל הצבעוניות". האדריכל יואב אנדרמן סבור, עם זאת, ש"הרוב לא תמיד מזהים את החומר בקונוטציה חיובית. לחלק מהאנשים הוא נראה פשוט מדי. אך אין ספק שבשנים האחרונות הטראצו חוזר להיות חומר לגיטימי, והמבט של הציבור עליו משתנה".
ראשיתו של הטראצו במאה ה-16. עובדי בנייה ונציאנים החלו לערבב שאריות של שברי שיש עם חימר, כדי לרצף בזול את בתיהם ומרפסותיהם. חומר האיטום הראשון היה חלב עזים, לאחר שהעובדים הבחינו כי ציפוי זה מבליט את הצבעים העשירים והברק של חלקי השיש. במהלך המאה ההיא, תעשיית הטראצו באיטליה הייתה למונופול של בעלי מלאכה מאזור פרוילי (Fruili region).
לארצות הברית הגיע הטראצו בסוף המאה ה-18 והפך במהרה למוצר בשימוש נרחב. בין 1900 ל-1915 היגרו שלושה מיליון איטלקים לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ובהם עובדי טראצו שנחשבו לאומנים ולאריסטוקרטים בקרב כוח העבודה המהגר. הם שלטו בשוק הטראצו, בנו רשת חזקה של חברות, ושמרו בקנאות על סודות מלאכתם, ממש כמו מתכון בלעדי לעוגה טובה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כבר הפך הטראצו לריצוף המועדף בארה"ב.
בשנות ה-20, בעקבות המצאתם של מכונת השיוף החשמלית וכלי עבודה נוספים, הפך ייצור הטראצו למהיר ופשוט יותר. גימור עדין, דיוק ועלויות מופחתות תרמו להצלחתו. ב-1924 כבר הוקם האיגוד הלאומי של קבלני הטראצו והפסיפס (The National Terrazzo and Mosaic Contractors Association), שקיים עד היום.
באותן שנים הגיע הטראצו לארצנו, והפך במהרה לריצוף הפנים הנפוץ. "השימוש בטראצו על בסיס בטון נעשה כבר בשנות ה-20, בעיקר כריצוף לחדרי מדרגות", מספר אדריכל השימור אמנון בר-אור. "הוא התבסס על יציקות מוכנות מראש ויציקות שנעשו באתר עצמו. רצפות הטראצו התעשייתיות נעשו בארץ עם תחילת תקופת המנדט הבריטי, והמשיכו להיות באופנה בסגנון הבינלאומי". איתן מומן, בעלי חברת הבנייה "ברקה", מספר שלאביו היה מפעל לייצור טראצו בין שנות ה-60 לשנות ה-80. "בכל עיר היה מפעל ליצור בלטות טראצו", הוא אומר, "היה ביקוש רב והיה צריך לייצר כמויות".
הטראצו הצמנטי עשוי משתי שכבות: שכבה עליונה לבנה מתערובת של אבן עם מלט לבן וקוורץ; אותה מציפים על שכבה תחתונה אפורה, שעשויה מתערובת של חול מחצבה ומלט. את שתי השכבות מכניסים יחד ל-Press (תהליך לחץ), שלאחריו מבצעים תהליך ארוך של אשפרה (ספיגת מים לחיזוק). לבסוף האריח נכנס למכונה שמלטשת את השכבה העליונה שלו, מורידה 2-3 מילימטרים וחושפת את תערובת הקוורץ והאבן, שיוצרת מעין-מוזאיקה בתבנית של אריח.
יציקת הטראצו הצמנטי, שבה היו משתמשים בעיקר למדרגות ולספי חלונות, התבצעה באותה טכנולוגיה. מומן מסביר: "היו מגיעים לאתר, עושים תערובת של אבן ומלט לבן, יוצקים אותה ולאחר ההתקשות מלטשים עם מכונה ומים ומקבלים משטח. כדי להימנע מסדיקה, בגלל גודל המשטח היצוק, היו חוצצים כל 60 סנטימטרים עם זכוכית בעמידה. בליטוש היה נוצר פס, שתפקידו היה 'לומר' לטראצו איפה להיסדק".
בסוף שנות ה-80 נכנס שחקן חדש, שכבש את השוק הישראלי וחיסל את הטראצו במהירות: הקרמיקה. "חוויתי את זה על בשרי", משחזר מומן, "כשלאבא שלי נסגר העסק. יום אחד הגיע משהו חדש, מודרני, אטום וקל יותר לשינוע ויישום –ואנשים הפסיקו לקנות בלטות".
טראצו אפוקסי – כן או לא?
אך כבר קודם לכן, בשנות ה-70, השתנה משהו מהותי בטראצו. בעולם התחילו לייצר יציקות מטראצו אפוקסי, שהגיעו לארץ רק בעשור שעבר. טראצו אפוקסי עשוי רק משכבה אחת (שכבת האגרגט), ובמקום הצמנט מוכנסת אליו תערובת של חומר פולימרי (פוליאסטר, MMA או אפוקסי).
הדעות על החומר חלוקות. רם אליאן, מחברת "סי.אר.קונטק", טוען שהטראצו האפוקסי חזק ועמיד יותר, אינו מתכווץ ולכן אינו נסדק, אינו סופג וגם מופיע במגוון רחב יותר של צבעים. "הפרויקטים הראשונים שנעשו בארץ בטראצו אפוקסי היו פונקציונליים", מספר אליאן. "לאחר מכן התחילו להבין את הערך העיצובי והאסתטי שלו, והוא נכנס גם למגורי יוקרה".
מומן מסתייג: "איך אפשר לקחת חומר כמו מוזאיקה ולעשות אותו בתערובת אפוקסית? לי זה לא מסתדר. זה לקחת את הדבר האמיתי, הטבעי והאיכותי, ולהפוך אותו לסינתטי". גם לבנטל מציין ש"האפוקסי נותן תחושה פלסטית. מי שאוהב חומר טבעי מעדיף את הצמנטי". אליאן, באופן טבעי, אינו מסכים, ולטענתו "אם נשים טראצו צמנטי ליד טראצו אפוקסי שעשויים מאותם אגרגטים ושעברו אותו תהליך של ליטוש, לא תוכלו לראות את ההבדל".
האדריכלית טולה עמיר מקבלת את הטראצו האפוקסי כחומר ששייך למקום, עם התאמה לרוח הזמן: "הוא לא חומר טבעי שצריך להתחשב איתו במה שהטבע נותן, אלא אפשר לשלוט בצבעוניות ובטקסטורה שלו". אנדרמן מאמין ש"הטראצו הצמנטי נותן תוצאה רנדומלית וטבעית. בפרויקטים שיש בהם סוג של צניעות עיצובית, זה מתאים". לבנטל ריצף את ביתו הפרטי באריחי טראצו צמנטי, משום ש"היה לנו חשוב להתחבר לחומריות המקומית. בחרנו אריח אפרפר שיהיה סלחן לכתמים, והותאם דבק שיש, כדי לטשטש את הפוגות ולקבל תחושה של יציקה".
בבית בתכנונה של עמיר, הבעלים ביקש לשלב אלמנטים מההיסטוריה האדריכלית המקומית, והרצפה כוסתה ביציקת טראצו אפוקסי. "אחד העקרונות שלי זה מינימום תחזוקה", אומרת עמיר. "החלל לא ייראה טוב אם לא יהיה קל ונעים לתחזק אותו. טראצו אפוקסי הוא חומר בעל יכולות גבוהות, חומר שיודע להיות סובלני להרבה פגמים".
ומה לגבי המחיר? בניגוד למה שנהוג לחשוב, שני סוגי הטראצו אינם זולים. "מי שרוצה לרצף עם בלטות מטראצו צמנטי נדרש לתקציב בנייה גבוה, יותר מפרקט ומגרניט פורצלן איכותי", מבהיר מומן. "בארץ כמעט ולא נשארו מי שמייצרים, והרבה פעמים נדרש לייבא מחו"ל". יציקה של טראצו - לא חשוב איזה - יקרה אף יותר. "היא אינה מוצר לכל כיס", אומר אליאן. "עלות העבודה מאוד יקרה, זהו תהליך ארוך, ואם לא מבצעים אותו עם איש מקצוע מיומן, לאחר כמה חודשים מתגלות בעיות".
צפו בתהליך היציקה של רצפת טראצו ב''בית הפגודה'' בתל אביב:
וכך, אם בעבר היה הטראצו חומר מצוי בכל דירה ובית בישראל, כיום הוא בעיקר נחלתו של שוק היוקרה (כולל בניינים לשימור או לובי של מגדל פאר) – ולהבדיל, פרויקטים ציבוריים עתירי שחיקה ודריכה, כגון מפעלים, בתי חולים, מוזיאונים ואולמות תצוגה. ואולם, אי-אפשר להתעלם מכך שטראצו הוא חלק מהתרבות העיצובית המקומית. "הוא חלק מהתרבות החזותית שלנו, חלק מה-DNA שלנו", אומרת עמיר, "ואותו אנחנו צריכים לקדם, לפתח ולשמור".
בואו נהיה מעשיים
מחירים:
- דגמים בסיסיים של אריח טראצו צמנטי עם שתי שכבות (30/30) ינועו בין 100-150 שקלים למ''ר. בקולקציות מיוחדות: 150-180 שקלים. יש להוסיף את עלות העבודה, החומרים הנוספים (דבק שיש וסילר) והליטוש, כך שהמחיר הסופי יהיה כפול. השנה הפסיקה חברת איטונג (שרכשה את מפעל הטראצו של ''אלוני'') לייצר בלטות טראצו, ואפשר להשיגן רק אצל יצרנים/יבואנים ספורים (''בטון בטון'', ''שרוני קרמיקה'', ''זימבריס סטון''), ובדרך כלל במידות גדולות יותר, לפי צו האופנה.
- יציקות טראצו (אפוקסי או צמנטי) תלויות בגודל המשטח, בסוג האגרגטים ובגורמים נוספים. בפרויקטים בהיקפים גדולים (ציבוריים) המחיר מתחיל ב-800 שקל למ"ר, ובפרויקטים פרטיים 1,500 שקל למ"ר.
- בשנים האחרונות נכנסו לשוק פלטות טראצו בגודל של 130/300, שמיוצרות משכבה אחת, כדי לחתוך אותן לאריחים בגודל הרצוי. המחיר נע בין 250-400 שקלים למ"ר, וגם כאן צריך להוסיף עלות עבודה, חומרים ועבודת ליטוש. המחיר הסופי יהיה, פחות או יותר, כפול.
יתרונות הטראצו הצמנטי (אריחים + יציקה)
- זהות ואחידות חומרים: ניתן להשתמש באותה תערובת שממנה יוצקים את הבלטות לכל המוצרים המשלימים: מדרגות, חיפוי קירות, קופינג, ספי חלונות, רולקות ועוד.
- משטח שלם ואחיד ללא חלוקות (בבלטות ממלאים את חריצים/הממשקים בדבק בצבע האריח, ומלטשים לקבלת משטח אחיד).
- חומר טבעי: הטראצו הוא חלק ממשפחת החומרים הטבעיים, יחד עם עץ, אבן ובטון.
- חוזק: הבלטה עבה ויצוקה מבטון ולכן מאוד חזקה ויכולה לעמוד בעומס רב.
- תיקון שברים וליטוש: ניתן לתקן שברים ולחדש את הריצוף על ידי מילוי בדבק שיש וליטוש.
חסרונות הטראצו הצמנטי
- ספיגה: האריח סופג נוזלים ויכולים להיווצר כתמים.
- שחיקה: בלטות הטראצו נשחקות עם הזמן.
- סדקים.
יתרונות הטראצו האפוקסי
- זהות ואחידות חומרים.
- משטח שלם ואחיד ללא חלוקות.
- גמישות עיצובית: מגוון רחב של צבעים לפי מניפת RAL, ותבניות עיצוב מורכבות.
- אינו סופג.
- חומר ירוק - לא נוצרים בחומר סדקים, שימוש בחומרים ממוחזרים (ביציקה אין פחת).
- תוחלת חיים גבוהה - חזק ועמיד יותר מהצמנטי, ורגיש פחות לשחיקה.
חסרונות הטראצו האפוקסי
- יש הסבורים כי יש לו מראה סינטטי.
- מחיר גבוה.
כמו במקרים אחרים של רצפות מחומרים טבעיים - למשל אבן ופרקט עץ - גם כאן מציעה הטכנולוגיה העכשווית חיקויים בגרניט-פורצלן, נוחים יותר מבחינת המחיר והתחזוקה. האם הם נראים כמו הדבר האמיתי? הוויכוח הזה התחיל כשנכנסה לשוק קרמיקה דמויית פרקט, וכנראה לא יוכרע בקרוב.
