חומש ומחומש: החרדים מאלתרים על הדירות המוזרות של רמות פולין

רמות פולין התעוררה לחיים בעקבות מגפת הקורונה. הילדים והאברכים היו ספונים בבתיהם ולא חזרו לחיידרים ולישיבות, בתי הכנסת ננעלו, והתפילות נערכו בחצרות הקטנות החוצצות בין המבנים. "התפילה ברחבה אך ורק לפי הכללים – מסיכה ושמירת מרחק", הזהירה אחת המודעות, ונדמה שבסופו של דבר הציבור החרדי הפנים את ההנחיות של השלטון וציית להן.

זאת שכונת עוני, ורואים זאת מיד, אך למרות המבנים המרופטים והגינות המוזנחות, אין כתובות גרפיטי על הקירות, מכוניות נטושות, פינות אפלות שמדיפות צחנת שתן או קרקע שמכוסה באשפה ובדלי סיגריות. עדות לאיתנות חברתית שמאפיינת חברה דתית סגורה – וגם זה סוג של עושר. זרים חילונים שייקלעו לכאן בשוגג או מתוך עניין יחושו בטוחים. סביר להניח שאחד התושבים יזדרז לפנות אליכם, באדיבות ובסקרנות, וישאל בכנות אם תעיתם בדרך ואתם זקוקים לעזרה.

תפילות בימי קורונה ברמות פולין(צילום: מיכאל יעקובסון)

על פי הוראת הרבנים(צילום: מיכאל יעקובסון)

מרחבים ציבוריים מוזנחים(צילום: אוהד צויגנברג)

רמות פולין היא אחת השכונות המפורסמות והחריגות שתוכננו בישראל. בנייני המגורים נושקים זה לזה בצפיפות, ומהחזיתות שלהם פורצים גופים מרובי פאות (מחומשים שמרכיבים תריסריון - Dodecahedron) בעיצובו האקסצנטרי של האדריכל צבי הקר. כאשר נחנכה, היא זינקה מיידית למגזיני האדריכלות הבינלאומיים שעטו על הצורניות יוצאת הדופן. מה נשאר מכל זה כעבור עשרות שנים, בין היצירתיות השאפתנית של אדריכל חילוני לבין אורחות חייהם של חרדים עם משפחות מרובות ילדים?

לחזק את מספר היהודים בעיר

כאשר פנו אליו ממשרד השיכון אחרי מלחמת ששת הימים, בהצעה לתכנן שכונה בירושלים המתרחבת, צבי הקר היה אדריכל צעיר למדי (בשנות ה-40 לחייו) אך ידוע. עבודותיו כבר זכו להד עולמי, כמו בה"ד 1 שתכנן לבד ושתי עבודות מפורסמות שתכנן עם האדריכלים אלפרד נוימן ואלדר שרון - בית דובינר ברמת גן ובניין עיריית בת ים.

אדריכלים ישראלים רבים נקראו לדגל, על רקע תנופת הבנייה האדירה שהתחוללה בבירה אחרי יוני 1967. היזם היה משרד השיכון, המימון ממשלתי, והמשימה הייתה לחזק את מספר היהודים ב"עיר שחוברה לה יחדיו", כלומר מעבר לקו הירוק, מול הערבים הרבים שנכללו בה במהדורתה המורחבת.

שכונות כמו גילה, הגבעה הצרפתית ורמות החלו לצמוח, ואיתן הגיח הפוסט-מודרניזם בגרסתו המקומית. הטיח הלבן של האדריכלות המודרנית והבטון האפור של הברוטליזם פינו מקום לחיפוי אבן בעיבוד כמו-מסורתי; את הזוויות הישרות והמבנים התיבתיים החליפו קשתות וסמטאות, שהושאלו ממראות העיר העתיקה. גם צבי הקר חשק בנתח במפעל הבנייה ובמימוש רעיונות אדריכליים שניקרו במוחו.

הוא חתר תחת הגישה של משרד השיכון לייצר פתרונות מגורים המתבססים על בלוקים אחידים; כאלה נבנו בהמוניהם בכל רחבי הארץ, בשני העשורים הראשונים לקיומה של המדינה. כמו רבים מבני דורו, בהם ישראל גודוביץ (בית ספר שדה חצבה), אלדר שרון (מבנן בגילה), משה לופנפלד וגיורא גמרמן (בית הפירמידה ומגדל "הארבע-עשרה קומות" בבאר שבע), הקר סלד מאותן תיבות מגורים שביטאו לתפישתו חוסר יצירתיות ואנונימיות מונוטונית. במאמרו "האדריכלות כמכשיר רצח", הוא התנסח בבוטות: "ארץ זו מכוסה בזבל, בתים, שיכונים, שבכיעורם ובברוטליות שלהם אין להם דוגמה בשום מקום בעולם (...) מה שנבנה על אדמת הארץ מוכיח רק דבר אחד, שאין בלבנו כל אהבה למקום הזה, כל זיקה אליו".

כמו עמיתיו הצעירים, הוא חיפש פתרונות עיצוביים וצורניים מורכבים, סוג של גיאומטריה חדשה ומאתגרת שמגיעה עם פתרונות טכנולוגיים חדשניים. גם מבחינה חברתית, המגורים הללו הציעו לא פעם סביבות מגורים עשירות יותר. אך כשהביא את הצעתו יוצאת הדופן למשרד השיכון ופרש אותה על השולחן, התקשו לעכל אותה. צבי גלוזמן, שהיה מתכנן המחוז במשרד השיכון, נזכר: "הקר בא אליי עם תוכנית. ראיתי על מה היא מבוססת ואיך היא עשויה ואמרתי לו שאני מצטער, אבל אם הוא רוצה, אז אני מוכן לתת לו שטח ציבורי ושיעשה שם פסל, כי זו לא תוכנית שבני אדם יגורו בה. בעיניי זה היה אסון".

צבי הקר ברמות פולין. במשרד השיכון פסלו את הצעתו על הסף. אבל הוא ידע לחכות(צילום: דוד רובינגר)

הקר הנעלב אסף את התוכניות והלך, אך לא התייאש. כבר יצאו לו מוניטין של איש מקצוע עקשן שאינו חושש להתעמת עם לקוחות. כשהנהלת הטכניון החליטה לשנות את התוכנית המקורית של בניין הפקולטה למכונאות (שהוא תכנן במשותף עם אלפרד נוימן), הקר לא היסס להגיב בפרובוקציה מתוקשרת שהתגלגלה גם לבית המשפט. "הטכניון סיים את הבנייה בניגוד לתכנון והעמיד אותי לפני עובדות מוגמרות", סיפר בזמנו לכתבת העיתון "מעריב". "לכן העמדתי אני אותם לפני עובדה מוגמרת, כאשר שברתי חלונות וצבעתי קירות כפי שחשבתי שעליהם להיות צבועים".

הפעם, הקר לא היה צריך להתקוטט; רק להמתין. גלוזמן התפטר מתפקידו אחרי שלושה חודשים והקים חברת בנייה, ו"המחליף שלי אישר לו את התוכנית. ככה זה כשיושב מישהו שלא מבין בתכנון ובאים אליו עם משהו מיוחד; זה קסם לו והוא אישר".

זיכרונו של הקר בוחר לפסוח על המפגש עם גלוזמן. מה שכן צרוב בו הוא המפגש עם יהודה דרכסלר, האדריכל הראשי במשרד השיכון, ש"חשב שבין כל האדריכלים שקיבלו עבודות ממשרד השיכון - גם אני צריך להיות. שאלתי אותו למה אני לא מתכנן בגילה, והוא ענה שאני צריך לתכנן לחוד מכל החבורה. למה? אני לא יודע. אני נחשבתי לאדם בלתי אחראי אך עם יכולות. גם ההתנהגות שלי לא השרתה אווירה של ביטחון, אבל דרכסלר לא פחד".

בומרנגים על הגבעה

האתר המיועד ניצב בראש גבעה, סמוך לכביש הראשי החוצה את שכונת רמות. במשך שנים היה המתחם חשוף לעיניהם של החולפים בכביש הראשי, עד שבעשור הקודם נבנו מבני ציבור גדולים בשטחים הפנויים שנותרו בהיקף השכונה, ומאז הם מסתירים אותה מן העין ומן התודעה.

"חשבתי שבמקום לבנות על הגבעה, אני אבנה את הבניינים שיתמכו בגבעה", נזכר הקר במהלך הראיון ל-Xnet אדריכלות, כשאנו פוגשים אותו בדירתה של בתו המתגוררת בבית דובינר ברמת גן. במוחו עלו חמישה אשכולות, שכל אחד מהם מורכב מחמישה מבנים בצורת בומרנג. בין כל מבנה ומבנה יהיו מעברים מוגנים וחצרות אינטימיות, שבכוחם לעודד קשרים בין אנשים ותחושת קהילה (גם כאשר תכנן את בית הספר לקצינים של צה"ל הוא ביקש לעודד "יצירה של קהילות משותפות", כהגדרתו, ולכן תכנן מערך של חצרות ושבילים בבסיס).

את אזור המגורים הגדיר לתנועת הולכי רגל בלבד, והרחיק את הכביש וחניוני המכוניות אל מחוץ לשכונה. בסך הכל תוכננו ברמות פולין 727 דירות, שהוקמו בשני שלבי תכנון וביצוע.

גיאומטריה הייתה חלק אינטגרלי מהשפה של הקר כבר בפרויקטים המוקדמים שלו, בהשפעתו של אלפרד נוימן, מורהו ושותפו בתחילת הדרך. "נוימן חשב שבמדינה חדשה צריך להיות ביטוי חדש למקום", הוא סיפר. "אם אנחנו באים לאזור ים-תיכוני, זה לא אומר שצריך להביא בנייה אירופאית, אלא צריכים להיות מושפעים מהמקום, ולא רק בצורה אלא גם באופן התפקודי שבו אדריכלות משתלבת באזור. ואם אנחנו כבר באזור הזה, אז צריכה להיות תרומה שלנו למקום - ולא רק לקחת". בהזדמנות אחרת ציין הקר, כי הושפע גם ממבני-עץ של כנסיות בפולין מהמאה ה-18; בית הכנסת שהוא תכנן עם נוימן בבה"ד 1 הוא הפשטה שלהן.

אלא שברמות פולין, ביקש הקר לבטא גם פרשנות מקומית. "המחומשים הם כמו אבנים גדולות של הטרסות", הוא מנמק את מקור ההשראה בטרסות האבן העתיקות של החקלאים בהרי ירושלים, "כאילו הגדלנו את האבן הפראית לממד של קומה - ויותר מזה".

את אותם גושים מרובי-פאות הוא עיצב בחזרתיות: בקומה העליונה מרפסת פתוחה בצורת מחומש, ולמטה חדר השינה של הדירה התחתונה – וחוזר חלילה.

התקרה יותר גדולה מהרצפה

הרעיון של קירות משופעים בחדרים נשמע כנראה שימושי למזמיני העבודה ולמתכנן, בהתחשב באוכלוסיית היעד של השכונה, משום שחרדים לא נוהגים לתלות תמונות וציורים על הקירות, ולכן ייפגעו פחות מהקירות המשופעים. על השטח המבוזבז שלא מאפשר להעמיד מולו ארון, למשל, פחות חשבו כנראה.

שטח רצפת החדר עמד בסטנדרטים של דירות משרד השיכון, אך הודות לקיר המשופע כלפי חוץ נוצרה תקרה גדולה יותר לעומת הרצפה שכנגדה, והיא העניקה אשליה של חדר מרווח יותר. גם בחתך המבנה בחר הקר בגישה לא סטנדרטית, והצר אותו ככל שהקומות גבוהות יותר. כתוצאה מכך, המרפסת של קומה עליונה היא גג של חדר בקומה שמתחתיה. שטח הדירות נע בין 92 מ"ר בקומה התחתונה ל-60 מ"ר בקומה הרביעית והעליונה.

מאות הסקיצות והגרסאות המוקדמות שמסתתרות באוסף של הקר, מעידות על חיפושיו המעמיקים אחר הדרך שבה יתרגם את רעיונותיו הצורניים לעולם המעשה. באחת הסקיצות המוקדמות, למשל, כל הדירות מעוצבות כמשושים, כאשר הסלון ממוקם במרכז ושאר החדרים מקיפים אותו ומתנקזים אליו. בסקיצות אחרות, המבנים מפותלים יותר ויוצרים מעין חצרות פנימיות.

החתך מוצר ככל שעולים למעלה. בהתאמה, שטח הדירות גדול הרבה יותר בקומה הראשונה, וקטן למעלה(תוכנית: צבי הקר)

חלק מהפרטים המתועשים של המבנה. תוך כדי הקמה התבררו הבעיות(תוכנית: צבי הקר)

מבני מגורים צפופים, הכביש והחניות בהיקף. סביבה בטוחה(תוכנית: צבי הקר)

פתחי החלונות הדגישו את הצורה(צילום: דוד רובינגר)

השכונה נועדה לחרדים, כאמור, ובעיקר לקהילת "כולל פולין" - ומכאן השם. הרב מרדכי דויטש, נציג הנהלת הכולל, ליווה את הקר (שלקח כשותף את האדריכל יורם דיאמנט). דויטש הצליח להשפיע על התוכניות של משרד השיכון, ודאג לכך שלכל דירה תוצמד מרפסת פתוחה לטובת סוכה, ושהמטבח יוגדל על חשבון הסלון. 

והייתה לו עוד בקשה: שהאדריכל לא יעבוד בשבת. בראיון לקראת תערוכת ציוריו, שנערכה באותה תקופה בגלריה ג'ולי מ. בתל אביב, סיפר הקר ש"בגלל הקליינטים הדתיים שלי אני לא עובד בשבתות וחגים. הם לא בודקים אותי, אבל הבטחתי".

דויטש גם הסביר למתכננים, כי קהילתו מתרחבת ולכן תזדקק לדירות במגוון גדלים. כדי לענות לצורך הזה, התכוון הקר להפריד בין הדירות במחיצות, שקל יהיה לפרק כדי לאחד או לצמצם דירות. ואולם, הרעיון הזה לא מומש מטעמים הנדסיים: הבנייה המתועשת דרשה מאותם קירות להיות קונסטרוקטיביים. "היום התושבים פורצים את הקירות ואני חושב שזה מסוכן", מודאג הקר.

העבודה נמסרה לחברת "אשטרום". הרבה שנים לפני שהשתלבה בצמרת החברות עם פועלים הרוגים באתרי הבנייה שלהן, היא הייתה אחת מחלוצות הבינוי המתועש בישראל (בין השאר בפרויקט דומה שתכנן ישראל גודוביץ בבית ספר שדה חצבה), ולכן השתלבה בשמחה באתגר שהציב הקר. במהלך העבודה נחשפה המורכבות של האתגר. "כל מי שעוסק בבנייה מתועשת יודע שכאשר מתכננים פרויקט עם 30 אלמנטים שונים, מתברר בהמשך העבודה שיש צורך ב-300 אלמנטים", מספר הקר, ומודה שלא היה לו ניסיון קודם באלמנטים מתועשים. לדבריו, "אשטרום הפסידו כספים ולא רצו להיות קשורים יותר בהמשך הפרויקט".

האלמנטים המתועשים הורכבו בעיקר מלוחות בטון מחומשים, שהמעטפת שלהם צופתה בלוחות מלבניים של אבן נסורה בהירה. בחלק מאותם אלמנטים שולב גם חלון בצורת מחומש, שהדגיש את הצורה הייחודית. אותם אלמנטים הובאו מהמפעל במשאיות, הונפו במהירות אל-על באמצעות מנופים והותקנו במקומם המתאים.

מכל העולם באו לראות

הבנייה החלה בסתיו 1976, כשבשלב הראשון הוקמו שתיים מהזרועות. הפרויקט יוצא הדופן שצמח במרומי רמות הפך בן רגע לנושא לדיון בקרב אדריכלים, עיתונאים ופוליטיקאים. העיתונאי יצחק טישלר טען, כי הפרויקט יותר צורני ופחות שימושי; האדריכל ומבקר האדריכלות מיכאל קון טען, כי הצורות החזרתיות אינן מוצדקות והופכות לאלמנט קישוטי, שרק נועד להבליט את הבניין בנוף; ובמוזיאון ישראל מיהרו לזהות את העניין בפרויקט ועוד לפני שהושלמה הבנייה, הקדישו לו תערוכה כבר באותה שנה.

זאת הייתה אבן שואבת לאדריכלים מכל העולם, שהסתקרנו ובאו לראות את המבנים מקרוב ולהציץ בדירות. דיאמנט נזכר בביקור ספונטני של אריה שרון, "אדריכל המדינה", בדרך חזרה מנסיעה לירושלים. "צלצלנו בדלתות ושרון רצה לשאול את הדיירים מה דעתם על המבנים ואיך הם מסתדרים עם הקירות המשופעים. כולם היו מרוצים ושרון מאוד העריך את התוצאה", הוא מספר. את הביקורת שהוטחה בפרויקט הוא דוחה, כי לטענתו היא "באה מכל מיני גורמים שרצו להשמיץ מתוך קנאה".

למרות המעורבות העמוקה של "כולל פולין", הדירות שווקו לעוד כוללים, ובסופו של דבר אוכלסה השכונה בקבוצות שונות בעדה החרדית, כשהליטאים והחסידים הם הרוב. "ההורים שלי הגיעו מאמריקה וגרו קודם בשכונת מטרסדורף", מספר זאב (45), שהגיע לרמות פולין עם הוריו בגיל חמש. "לא היו להם אמצעים וכאן שיווקו את הדירות במחיר מוזל". הוא זוכר את פליאתם של הדיירים הטריים מהמבנים החריגים, ואת העולים האמריקאים שקראו לשכונה Egg Box (תבנית ביצים) – כינוי שתפס למשך כמה שנים.

בלי מבני ציבור, עם רטיבות

זאב, שלא עזב את השכונה מעולם וחי בה עם משפחתו עד היום, מספר ש"כולם גרו עם כולם, אבל הייתה בעיה שלא היו מבני ציבור, והיה רק בית כנסת אחד, 'אוהל דב', שחילקו אותו בין אשכנז לספרד. כשבנו את החלק השני של השכונה, הקימו את בית הכנסת 'אוהל יוסף' ולשם עברו הליטאים, והחסידים נשארו באוהל דב". לדבריו, המחסור במבני ציבור בשכונה ליווה אותה מיומה הראשון, כשהתושבים נאלצים לאלתר שטחים משותפים להקמת מקווה או גן ילדים.

כמה ישראלים יודעים איזה אדריכל תכנן את השכונה שלהם? מתברר שברמות פולין לא שוכחים. "היה קשה עם הקר שלא איפשר להזיז פה אבן, אנשים לא שינו וכולם פחדו ממנו", מספר זאב. הוא מחמיא לאדריכל על התכנון של בית הכנסת "אוהל יוסף" בצורה שתהלום את אופי השכונה, רק ש"התושבים לא הסכימו לבנות אותו כמו שהוא רצה" – ובנו רק את הקומה הראשונה. ככה היא עמדה במשך 15 שנה, ורק לאחר שהקר התעייף מלסכל שינויים מאולתרים בפרויקט שלו, הזדרזו התושבים לשנות את תוכנית הבניין שלו ולהקים את הקומה העליונה בעיצוב סטנדרטי.

"הקר צדק באדריכלות שלו, אבל הדירות היו קטנות והמשפחות גדלו", מסביר זאב. "לאנשים לא הייתה ברירה והם שברו קירות והרחיבו". מרפסות הסוכה היו הראשונות ששילמו את המחיר ונסגרו. אחר כך פורקו הקירות המשופעים במטרה להרחיב חדרים, מה שפירק את הצורניות המאורגנת של הבניינים. אט-אט, הבניינים איבדו את ייחודם והתחילו לקבל מראה של בלוק, זה שממנו האדריכל כה נרתע.

מבט מאחד החלונות. הלוחות הובאו מהמפעל ומנופים הרימו אותם אל-על(צילום: דוד רובינגר)

הגיאומטריה הייתה תמיד חלק משפתו האדריכלית של הקר(צילום: דוד רובינגר)

אבל במבחן המעשה, הדירות לא התאימו לתושבים. הנה כיצד הן הופכות בהדרגה לבלוק סטנדרטי(צילום: אוהד צויגנברג)

המשפחות מרובות הילדים לא מצאו כאן אופציה להתרחב. האדריכל אינו כועס על התוצאה(צילום: אוהד צויגנברג)

"יש הרבה בעיות של רטיבות ואין בידוד. לכן בחורף מאוד קר בדירות ואנשים סובלים כי יש פה רוחות חזקות", מוסיף זאב. "כל פעם שמישהו משפץ ומפעיל קונגו כדי לשבור קיר, הבניין רועד ועושה סדקים שמביאים רטיבות לדירות שלא היו בהן בעיות עד אז. לכן, היום משתדלים יותר לנסר את הקירות למי שרוצה לרבע את החדרים".

איך אתם מסתדרים עם הקירות המשופעים?

"אנשים מנצלים אותם למדפים עמוקים או למיטה עליונה, כל מיני רעיונות היו, אבל היום בעיקר מנסרים את הקירות ומרוויחים שטח לדירה".

פת עצר את הפרויקט, אבל פת הלך

המהפך השלטוני של 1977 הוביל לחילופי שרים במשרד השיכון, והשר החדש גדעון פת הורה להפסיק את הבנייה של רמות פולין לאלתר. הקר לא נכנע לתכתיב - והמשיך. שרים המשיכו ללכת ולבוא, וכעבור עשור חזרו אליו ממשרד השיכון וביקשו שישלים את שלוש הזרועות הנותרות של השכונה.

הפעם הגיש עיצוב שונה. לא שוב מבנים בשיטה מתועשת, אלא בנייה קונבנציונלית של בלוקים וחזיתות המצופות באבן ירושלמית. את הצורות המצולעות החליפו כעת צורות משולשות ורגועות יותר, שבישרו על מבנים מאוחרים יותר שיתכנן, כגון מוזיאון הפלמ"ח ברמת אביב ובית הספר היהודי בעיר הגרמנית דואיסבורג.

שלב ב' של השכונה תוכנן אחרת, בבנייה קונבנציונלית בחיפוי אבן ירושלמית, עם חשיבה מושכלת יותר על מרחב ציבורי. התוצאה ניכרת עד היום(צילום: עמית שאבי)

גם מחירי הדירות גבוהים יותר כאן(צילום: מיכאל יעקובסון)

בניגוד לתכנון החסר של המרחב הציבורי בשלב א' של השכונה, החלק השני מציג תוצאה מתוחכמת יותר. החצרות לא תוכננו כשאריות אלא עם תשומת לב ועם ראייה עתידית, ולכן גם היום הן אינן מוזנחות; כך גם המעברים המקשרים בין הבניינים. נדמה שגם איכות הבנייה גבוהה יותר.

"עשיתי שינויים בתכנון הדירות", מסביר הקר, "כמו פרופורציות החדרים שהיו פחות נוקשות לעומת אלה בחלק הראשון שנאלצתי לקבל בגלל הבנייה המתועשת. הדירות יצאו גם מאוד יפות, כשחלקן מקושרות במדרגות ישירות לחצר שבקומת הקרקע". מדרגות אלה עוצבו בנוסף לחדרי המדרגות הרגילים כאלמנטים דרמטיים שמדגישים את הקווים האלכסוניים.

בתכנון של השכונה היו מעורבים אמנם אדריכלי נוף, אך למעט קירות תמך וחדרי אשפה חיצוניים, אין כיום כל זכר למעורבותם. "היו שני אדריכלי נוף שעשו את מיטב יכולתם, אבל התקציבים היו קטנים ולחרדים לא היתה מודעות לשמר את הפיתוח", טוען הקר. נראה שהוא השכיל להסיק מסקנות מהכשלים בשלב א', כאשר בשלב ב' זנח רעיונות אחדים ושכלל רעיונות אחרים. ואמנם, בחלק השני של השכונה כמעט שלא בוצעו שינויים בידי התושבים, ערך הדירות גבוה יותר, והמבנים עם החצרות, הרחבות והשבילים מטופחים גם עכשיו.

 מה דעתך על כל השינויים שעברו המבנים וששינו לגמרי את העיצוב המקורי שלך?

"אני מאוד מזדהה עם השינויים. תסתכל על התוספות והחומרים, אני חושב שזו יצירה אדריכלית מיוחדת שאני לא הייתי מסוגל לעשות, וכל בניין הוא אחר".

מתי בפעם האחרונה ביקרת בשכונה?

"לפחות 20 שנה. אני לא כל כך מבקר בבניינים שבניתי, כי כשאין לי שליטה אני לא אוהב לראות הפתעות. בבית דובינר ובבית הספירלה ברמת גן, שהוכרזו לשימור, יש לי יותר שליטה מאשר בבניינים אחרים שתכננתי, כי אני גם גר בהם".

צבי הקר על השינויים של הדיירים: ''זו יצירה מיוחדת שאני לא הייתי מסוגל לעשות''(צילום: מיכאל יעקובסון)

הקר לא חזר לתכנן עוד בנייני מגורים בהזמנת משרד השיכון. בניין המגורים הבא שתכנן היה "בית הספירלה" ברמת גן, בית יוקרה שזיכה אותו בפרס רכטר. כשהוא נזכר ביהודה דרכסלר, שמסר לו את פרויקט רמות פולין, הוא אומר ש"רציתי להוכיח לו שהוא מסר לי את האמון ואני מסוגל לעשות משהו, אבל בסופו של דבר אני חושב שאיכזבתי אותו".

במה?

"אני מרגיש שאם היה לי יותר זמן לתכנן את הפרויקט, הייתה לי יותר שליטה והיה יוצא יותר טוב. קיבלתי אמנם הרבה זמן לתכנון, אבל לא מספיק לסוג כזה של פרויקט. עבדנו בתקציב רגיל, ולכזה פרויקט לא רגיל היה צריך תקציב לא רגיל. דבר נוסף הוא שלא היינו מספיק חכמים לשלב בנייה טרומית עם בנייה קונבנציונלית. אתגר שהוא כולו בנייה טרומית הוא לא נכון, מגביל וקיצוני, אבל כל האדריכלות המודרנית היא קיצונית".

זאב אומר שעם כל הבעיות, "אנשים מאושרים פה - אולי בגלל האמונה ואולי כי הם לא מכירים דבר אחר, אז שמחים עם מה שיש להם". יעיד על כך אולי ערך הדירות, שדווקא עלה עם הזמן: דירה קטנה של שלושה חדרים עולה כיום כ-1.4 מיליון שקלים, ודירות גדולות של 96 מ"ר עולות עד 2 מיליון שקלים. בחלק השני של השכונה, המחירים גבוהים אף יותר.

לאחרונה ניסתה העירייה לקדם "פינוי-בינוי" בחלק הוותיק של השכונה, אומר זאב, כדי לבנות לגובה ולשלש את מספר הדירות. התושבים התנגדו והעירייה נסוגה. זאב חושב שלנוכח מצוקת הדיור המחריפה, העירייה תחזור עם הרעיון והתושבים ייאלצו לקבל אותו.

ארכיון צבי הקר זמין דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל, "בצלאל" ומחלקת היודאיקה בספריית אוניברסיטת הרווארד. 

עלייתה וקריסתה של פואבלו אספניול: השכונה ה''ספרדית'' של ראשון מערב 

 

(צילום: דור נבו)