רק שורה של דגלי ישראל חסרה בכניסה לביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בתל אביב, שם תיפתח בסוף השבוע – רגע לפני יום העצמאות ה-70 למדינת ישראל - תערוכה רטרוספקטיבית, נדירה בהיקפה, המוקדשת ליצירתו של האדריכל אריה שרון. זו, ככל הנראה, התערוכה הגדולה ביותר שנערכה לאדריכל בישראל. "מזמן הגיעה לו תערוכה", מסביר האוצר, ד"ר ערן נוימן, מי שגם מנהל את ארכיון משרד האדריכלים של משפחת שרון במוזיאון תל אביב.
במקום דגלי כחול ולבן ממלכתיים, ייתקלו העוברים והשבים בשדרות תרס"ט בקיר צבוע באדום בוהק – חלקו נבנה כחלק מהכנת התערוכה - שמזמין אותם להיכנס פנימה. אז יוכלו להתבונן, תוך שהם משוטטים בשלושת המפלסים של ביתן הלנה רובינשטיין, בכ-500 מוצגים שבאמצעותם נחשפת ומנותחת תפישתו הלאומית של אחד מאבות האדריכלות הישראלית.
הסופרלטיב "האדריכל של המדינה" יאה לאריה שרון (1984-1900), האיש שליווה את התמסדותה של המדינה והקים בה רבים ממבני הציבור, המגורים, הבריאות, האקדמיה, החינוך והתעסוקה. בסך הכל תכנן כ-600 פרויקטים, שכמעט מחציתם נבנו (ומתוכם מוצגים בתערוכה לא פחות מ-150). אך יותר מכל, ייזכר שרון כמי שבהזמנתו של דוד בן גוריון, ראש ממשלת ישראל הראשון, קיבל הזדמנות היסטורית לעמוד בראש צוות התכנון הפיזי של המדינה הטרייה. כך הוביל שרון את הגשמתה הפיזית של אחת המדינות הבודדות בעולם שתוכננו על שולחן השרטוט.
שמונה פרקים לשרון
שמונה פרקים מרכיבים את מבנה התערוכה, המכילה שרטוטים, צילומים, מכתבים, סרטים ודגמים (האחרונים נבנו במיוחד לתערוכה), כשכל פרק מוקדש לנדבך אחר ביצירתו של שרון. אם הקיר האדום מרמז על תפישה סוציאליסטית של האיש, הרי שנוימן דווקא מוצא בעשייתו של שרון גישה פרגמטית ביסודה, כזו שטומנת בחובה ניצני קפיטליזם.
כאדריכל מודרניסט, שרון לא ניסה ליצור שפה מקומית חדשה, אלא בחר לאמץ את האדריכלות הבינלאומית האוניברסלית, שבערים ובקיבוצים התקבלה באהדה; ואילו בערי הפיתוח, שאותן אמנם לא תכנן באופן מפורט אך תפישת עולמו שרתה גם עליהן, היא נתקלה בביקורת נוקבת המלווה אותן עד היום.
עיצוב התערוכה מזמין את המבקרים לטיול בין יצירותיו של האדריכל הפורה. כל אולם מוביל אל אולם אחר, וחושף תוך שימוש בשפה אחידה – אולי אחידה מדי - את הפרקים השונים המרכיבים משנה אדריכלית שהתגבשה במהלך 84 שנות חיים.
הקים קיבוץ וחזר ללמוד ב''באוהאוס''
האולם הראשון מוקדש לתקופה מוקדמת וקצרה יחסית, 1931-1926. אז למד שרון הצעיר בבית הספר האוונגרדי לעיצוב ואדריכלות "באוהאוס" בעיר דסאו שבמרכז גרמניה. תחת השפעתם של מורי המוסד, שהיו אבות המזון של המודרניזם – ולטר גרופיוס, הנס מאייר ומיס ואן דר רוהה - נחשף התלמיד להשקפת העולם המודרניסטית-אוניברסלית ולאדריכלות של קיום מינימום – "תפישות שינחו את עבודתו עד אחרית ימיו", מדגיש נוימן.
שרון, יליד העיר ירוסלב שבדרום פולין, הגיע לבאוהאוס בהיותו בן 26, לאחר שהספיק לצבור ניסיון חיים מרשים: הוא היגר לארץ ישראל עם חבריו לתנועת "השומר הצעיר" והשתתף בהקמת קיבוץ גן שמואל, שם גם התנסה לראשונה בעבודות תכנון ובנייה. ל"באוהאוס" הגיע לאחר שחווה טראומה כפולה: אשתו הצעירה מתה בלידתה, וזמן קצר לאחר מכן נפטר גם שאול, בנו הבכור.
קיר אחד מוקדש ליצירתה של גונטה שטלצל, מי שעמדה בראש מחלקת האריגה בבאוהאוס, ושהפכה לרעייתו השנייה. ממנה נפרד שרון מיד עם חזרתו לארץ ישראל, וכאן נישא לאשתו השלישית, חיה סינקובסקי, שחקנית תיאטרון "האוהל", שילדה לו את הבנים אורי ואלדר. זה האחרון הפך לימים לשותפו במשרד.
ביסוס מעמדו ומשרדו
עם שובו של שרון מברלין, שם עבד תקופה במשרדו של הנס מאייר, הצליח בתוך זמן קצר לייסד בתל אביב משרד מצליח. הוא תכנן בכל תחום ויישם את מה שלמד בבאוהאוס: "מקומיות בסגנון הבינלאומי", מציין האוצר ביחס לפרק השני בעבודתו של שרון, פרק שמשתרע על פני השנים 1948-1931. בשני העשורים האלה התבלט שרון בבנייה ענפה, במיוחד בהזמנת הסתדרות העובדים שעם מנהיגיה, ובראשם דוד בן גוריון, קשר קשרים מקצועיים שסייעו לו להתפתח ולבסס את מעמדו.
הדוגמאות לכך מוצגות בתערוכה: וילות גדולות ושיכוני העובדים בתל אביב (שבתמורה לתכנון אחד מהם, קיבל את הקרקע לבניית בית משפחתו ברחוב הירקון בעיר), מוסדות חינוך ובתי קולנוע. בפרק זה נחשפות ההתלבטויות הסגנוניות שאיתן התמודד האדריכל. למשל, הצעה לבית קולנוע ברחוב אלנבי שלא נבנה, המציגה מבנה אקספרסיוניסטי הרחוק מהגישה המודרנית שעל ברכיה התחנך זמן קצר קודם לכן בבאוהאוס.
בשנות ה-40 התמקד שרון בתכנון בקיבוצים, ותכנן קיבוצים שלמים, החל מתוכנית פריסת המבנים והדרכים ועד לתכנון המבנים עצמם: חדרי אוכל, בתי תרבות, מגורים ומבני חינוך. תרומתו המשמעותית להגדרת הזהות הקיבוצית משקפת את קבלת ההחלטות של שרון, ביחסים בין הפרטי לבין השיתופי, "ובמובן זה", מסביר נוימן, "שיקף האידיאל הקיבוצי את תפישת הלאומיות של שרון: שיתופיות תוך שמירה על תחום הפרט". בערוב ימיו פרסם שרון את ספרו "קיבוץ+באוהאוס", יחד עם תערוכה נלווית, ואז הקדיש פרק נרחב לעבודתו בקיבוצים (בכלל, לאורך השנים שרון השקיע מאמצים לא מבוטלים לשיווק וליחסי ציבור, הן בפגישות בנושאים אלה, והן באמצעות פרסומים ותערוכות).
האדריכל החביב על קברניטי המדינה
הקשרים שיצר שרון עם מנהיגי ההסתדרות השתלמו במיוחד עם קום המדינה. מנהיגי ההסתדרות, שהפכו למנהיגי המדינה, ראו בו את האדריכל המתאים לערוך את התוכנית הפיזית לפריסה של המדינה הצעירה, פרק שנמשך בין השנים 1953-1948 ולו מוקדש האולם הרביעי בתערוכה.
שרון יישם "אסטרטגיה של ביזור", שבמסגרתה פוזרה האוכלוסייה היהודית בכל קצות הארץ. מלבד תשתיות תחבורה ומים, הוקמו עשרות עיירות חדשות שבהן יושבו בעיקר עולים יהודים ממזרח אירופה, צפון אפריקה ואסיה.
במבט לאחור נמתחת ביקורת על הקמתן של עיירות הפיתוח, אך לא מדובר בהמצאה ישראלית מנותקת מהמציאות העולמית באותה תקופה: בהיבט זה יישם שרון תפישות תכנוניות שהיו מקובלות באותה עת, בין השאר בהשראת המודל שהגה הגיאוגרף והכלכלן הגרמני ולטר קריסטלר. לאחר מלחמת העולם השנייה, שבהן נפגעה בעיקר האוכלוסייה העירונית (בערים גדולות כמו לונדון, ברלין והירושימה), פוזרה האוכלוסייה באזורים שאינם צפופים בהתיישבות; בישראל היה לכך גם ממד ביטחוני, שנבע משטחים שהתפנו מאוכלוסייה פלסטינית ושהיה צורך דחוף לאכלס אותם.
בזמן העבודה המאומצת על תכנון המדינה, הותיר שרון את משרדו הפרטי בידיו של האדריכל בנימין אידלסון, שב-1954 הפך לשותפו. ההישגים שאליהם הגיעו השניים באותו עשור המשיכו וחיזקו את מעמדו של שרון, והובילו להחלטה להעניק לו ב-1962 את פרס ישראל - הראשון שהוענק לאדריכל (ב-1968 זכה גם אידלסון בפרס).
באותן שנים הפך משרד האדריכלים המשותף לגדול בישראל, כששרון הופך למחנך הראשי של הדור הבא: אדריכלים משפיעים כמו אברהם יסקי, שמעון פובזנר, גרשון צפור, יעקב יער, משה לופנפלד, סעדיה מנדל וקלמן כ"ץ עבדו כצעירים במשרד. בתקופה זו, שאותה מכנה נוימן "מונומנטליות אזרחית", תכנן המשרד מבני ציבור גדולים כמו מבני משרדים (בית הסוכנות ברחוב קפלן בתל אביב), תרבות (קולנוע רב חן בעיר), בתי חולים (איכילוב) ואקדמיה (בניין צ'רצ'יל) בעלי נוכחות משמעותית בנוף.
"כל אלה", מסביר נוימן, "הביאו ליצירת בניינים בעלי חזות אזרחית ומונומנטלית, שתרמו לכינונה של לאומיות ישראלית במדינה צעירה". לפני שבועות אחדים עלו הדחפורים על אחד הבניינים שתכננו שרון ואידלסון באותה עת - "בית המלין" ברחוב ויצמן בתל אביב. "אני לא אורתודוקס של שימור, אבל חבל שהרסו", מגיב נוימן למהלך.
שיתוף הפעולה עם הבן, אלדר שרון
איחוד הכוחות שנרקם ב-1965 בין שרון לבין בנו, האדריכל אלדר שרון, הוביל לשיתוף פעולה שנמשך 20 שנה, עד מותו של שרון ב-1984. החיבור העניק תנופה חדשה למשרד הוותיק. "כמודרניסט, התפישה של שרון היתיה אוניברסלית, ולכן התפישות המתמטיות של אלדר התאימו לו", מסביר נוימן את החיבור המוצלח. אלדר שרון התפרסם בעיקר בזכות בניינים שבתכנונם השתתף מיד בתום לימודיו בטכניון, כמו "בית דובינר" ברמת גן ובניין עיריית בת ים, והוא הוביל במשרד תכנון סטרוקטוראלי, העוסק בצורניות שממנה מורכב הבניין.
במסגרת זו, תוכננו בין השאר בית הספר ללימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב, מתחם המגורים בשכונת גילה בירושלים, ביתן ישראל בתערוכת אקספו 67' במונטריאול, בית הבראה "כנרות" במרומי טבריה, מוזיאון יד מרדכי "משואה לתקומה" (שגם נבחר להתנוסס על בול), מגדלי המשרדים "בית אמריקה" ו"בית כור" בשדרות שאול המלך בתל אביב, ובניין בנק ישראל בקריית הממשלה בירושלים.
שני האולמות האחרונים בתערוכה מוקדשים לשתי ערים, שבהן היה מעורב שרון בעשורים האחרונים לפעילותו. בעיר איפה (Ife) שבניגריה תכנן את בנייני הקמפוס האוניברסיטאי, בהזמנתה של חברת "סולל בונה". הניגרים, שזכו ב-1957 בעצמאות מבריטניה, ביכרו את האדריכלים הישראלים על פני אלה האירופאים כדי לתכנן את המוסדות הלאומיים של מדינתם החדשה.
שרון תכנן להם מבנים גיאומטריים, בדומה לאלה שתכנן בארץ, תוך שהוא מטביע בהם ציטוטים מהתרבות החזותית של השבטים המקומיים. "נראה שהעבודה באפריקה שחררה אצל שרון כמה ממעצורי המודרניזם והפונקציונליזם ואיפשרה מחוות, שדומות להן החלו להיראות באדריכלות הפוסט-מודרנית שניצניה נבטו בעולם באותן שנים", סבור נוימן. "המחוות האלה איפשרו לשרון להתאים את רעיונות האדריכלות הממסדית, שייצא מישראל, למקומיות הלאומית הניגרית".
את התערוכה חותם הדיון העירני, גם אם הריק מתוכן משמעותי, המתקיים בשנים האחרונות על מעמדה של ירושלים. ערב מלחמת ששת הימים הוזמן שרון לייעץ לעורכי תוכנית המתאר החדשה לירושלים. כבר בשלביה הראשונים, התייחסה התוכנית למזרח העיר כאל חלק בלתי נפרד מהאזור שהיה באותה עת תחת שלטון ישראל. התוכנית שינתה כמובן את פניה מיד לאחר איחוד העיר תחת שלטון אחד, ועד 1973 המשיך שרון להציע הצעות פיתוח לעיר, חלקן מגה-סטרוקטורות שאף אחת מהן לא מומשה.
כך, את העיר העתיקה ייעדה התוכנית למרחב להולכי רגל בלבד עם חיזוק רחובות מסחריים; שמירה על הצביון המקומי באמצעות בנייה באבן מקומית; שמירה על שטחים פתוחים לצד חומות העיר (10 מטרים מצידה הפנימי ו-75 מטרים מצידה החיצוני); ופיתוח השכונות הערביות במזרח העיר, כמו גם קביעת ייעודים למבני ציבור ולגנים ציבוריים.
חותמו האישי? קשה לזהות
אף שמדובר באחד מבכירי האדריכלים שפעלו בישראל, ואולי הבכיר שבהם, ידו האישית מורגשת בשרטוטים רק עד שנות ה-30. מאז והלאה, עובדי המשרד היו אלה ששרטטו את כל העבודות, ושרון מפקח על עבודתם. בשונה מאדריכלים כמו לה קורבוזיה בעבר הרחוק ופרנק גרי וזאהה חדיד בעבר הקרוב, שבעבודותיהם המובהקות קל לזהות את חותמם האישי, במקרה של שרון קשה לזהות את חותם ידו. בכך הוא נשאר דמות משמעותית בישראל, אך לא מעבר לכך.
בתערוכה, שתימשך חצי שנה, ייערכו החל מחודש יוני אירועים שונים. האירוע הראשון יתקיים במקביל להוצאתו לאור של קטלוג התערוכה. באולם הארכיון במוזיאון תל אביב תיפתח ב-24 במאי תערוכה קטנה, שבמסגרתה יוצגו שלוש עבודות שתכנן משרדו של שרון בשנים האחרונות תחת הובלתו של נכדו, האדריכל ארד שרון.
ערן נוימן הוא ראש בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב ומייסד ומנהל הארכיון הישראלי לאדריכלות, השוכן במוזיאון תל אביב. לפני כעשור קלט את אוסף משרדו של שרון, שהיה האוסף הראשון שנתרם לארכיון, ולפני ארבע שנים החל לחקור אותו, כשבמקביל העביר סמינרים לתלמידי אדריכלות באוניברסיטה.
- אוצר: אדריכל ד"ר ערן נוימן; עזרה במחקר ואוצרות: אדריכלים גילי שפירא, יונתן לצטר, יעל לוי, יוני אבידן, יונתן קנטי; ריכוז הארכיון לאדריכלות וריכוז הפקת התערוכה: ענת דרנגר-שמואלי ואלינור דרזי; עיצוב תערוכה: ערן נוימן, יונתן קנטי
