מאחורי "פואבלו אספניול" עמדה פנטזיה ישראלית לגור בשכונה שתזכיר עיר עתיקה בחו"ל, ולא חשוב אם היא ממוקמת במערב ראשון לציון. השכונה זכורה בגלל עלייתה ונפילתה של חברת הבנייה השאפתנית "קלרין", שפיתתה את הרוכשים בעזרת שיווק אגרסיבי עד שקרסה ברעש גדול, אבל מעבר לסיפור העסקי המהדהד, שכל ישראלי בשנות ה-80 זוכר, מדובר ברגע משמעותי בהתפתחות הבנייה הקבלנית בארץ.
ב"פואבלו אספניול" ניסו האדריכלים (בהוראת היזמים) להדוף את השפה האדריכלית המודרנית שהתפתחה במדינה מאז הקמתה, וליצור דגם חדש של סביבת מגורים עם זהות ייחודית. היה היגיון בניסוי הזה, כפי שהתברר מהביקוש: הציבור פתח בריצה קלה אל משרדי המכירות.
לא עוד בלוקים אחידים
513 דירות הוקמו בשכונה, שהתמקמה על משבצת קרקע מלבנית בת כ-95 דונם, לא רחוק מחוף הים. בניגוד לשכונות הנפוצות ברחבי הארץ עד אז, שהוקמו לרוב ביוזמתו של משרד השיכון והורכבו מבלוקים אחידים, את פואבלו אספניול יזמה חברה פרטית ומשפחתית. "קלרין" (בספרדית: חצוצרה; וגם עיתון גדול בארגנטינה, מדינת המוצא של המשפחה) פעלה מראשון לציון - בדומה ל"גינדי" שהתחרתה בה ראש בראש באותם ימים, כשאף היא משקיעה במסעות שיווק אינטנסיביים ובג'ינגלים קליטים.
את קלרין ייסד ריקרדו מה-טוב, שעלה עם משפחתו מהעיר מאר דל פלאטה בתחילת שנות ה-60. בניהול החברה הוא שיתף את ארבעת בניו – נסטור, הוגו, קלאודיו ועמירם - ובשיאה היא העסיקה כ-150 עובדים. פואבלו אספניול היה פרויקט הדגל, אך קלרין הצליחה למשוך קהל רוכשים שהביאו לשגשוגה והצלחתה גם בתל אביב ובנתניה, ברחובות ובאשדוד, ובמיזם התיירות העצום "קלאב הוטל" שאותו ניסתה להקים בטבריה ובאילת.
האדריכלים נורברטו קאהן ואריה שילה הופקדו על פרויקט פואבלו אספניול. קאהן עלה ארצה מהעיר של משפחת מה-טוב, ושילה כבר עבד עם קלרין והספיק לצבור ניסיון בתכנון מגורים. ממילא, את ההשראה לעיצוב השכונה הכתיבו היזמים, שביקשו כפר ספרדי ים-תיכוני. "זה היה גימיק שיווקי כדי למכור מהר את הדירות, וזה עבד מצוין", מספר שילה לערוץ האדריכלות של Xnet. "אנשי קלרין התחילו את דרכם כאנשי שיווק, ורק אחר כך הפכו לקבלנים".
שכונות ישראליות נקראו בשמות עבריים או על שמם של נביאים וגנרלים. כאן, כדי להגדיר את הפנטזיה ולעזור בשיווק, הונצח שמו של מתחם תיירותי בברצלונה, שדווקא לא נועד למגורים אלא הציג את סגנונות הבנייה המסורתיים שהתקיימו בספרד.
האדריכלים תכננו מבנים מכמה סוגים: בחלקו המערבי של המתחם נבנו קוטג'ים, בחלק המרכזי בניינים בני ארבע קומות, ובחלק המזרחי בניינים בני שבע קומות. בין הבניינים פותחו גינות משותפות וציבוריות, מגרשי חנייה (בחלקם תת-קרקעיים), מרכז מסחרי ומוסדות ציבור.
שאף בית לא ייראה כמו השכן שלו
"לא היה לנו זמן לנשום, ובטח לא לנסוע לספרד ולהכיר את הבנייה", נזכר שילה. "נורברטו ביקר קודם לכן בספרד והכיר, אבל לי היה רק מושג קלוש על סגנון הבנייה". כך או אחרת, הצמד עשה את המוטל עליו ופיתח שפה עיצובית שתזכיר את הבנייה הספרדית, תוך מתן תשומת לב לכל אחת מחזיתות המבנים, כך שאף בית לא ייראה בדיוק כמו השכן שלו. בדירות שבבניינים הגבוהים תוכננה חלוקה מפלסית קלה, כך שהסלון יודגש על פני שאר החדרים באמצעות מדרגה.
במקום הקופסאות השגרתיות של השכונות הישראליות, כאן קיבלו החזיתות אופי פלסטי – כאילו-אקראי, שאפשר יהיה לטעות ולחשוב כי התפתח במשך מאות שנים - עם שקעים ובליטות פה ושם. פתחי החלונות והמרפסות מוקמו ועוצבו בכל דירה באופן שונה ובמגוון של ממדים, כשחלקם מקושתים, חלקם עם תריסי עץ, גגוני רעפים או אדניות לפרחים. הבניינים טויחו בלבן, כשבקומת הקרקע של המבנים הגבוהים בלטו קשתות מעל שטחים מפולשים, וראש הבניין נראה למרחוק עם גג רעפים.
התוצאה מזכירה אמנם את סגנון הבנייה הספרדי המסורתי, אך בסופו של הדבר היא נשענה על גחמה עיצובית לצרכי שיווק, מה שיצר תפאורה ללא עומק אדריכלי אותנטי, בניגוד לאותן שכונות אירופאיות עתיקות מעוררות קנאה.
הנפילה והפגיעה בקונים
השכונה אוכלסה בשלבים במשך חמש שנים, על רקע מסע פרסום מהדהד שיצר מצג-שווא של חברה איתנה. ואז, יום אחד בדצמבר 1985, "קלארין" נעלמה. ביום שישי עדיין נמכרו דירות בשכונה, וביום ראשון כבר נעלמו בעלי החברה מהשטח וירדו עם משפחותיהם למחתרת. בתחילת 1986 נרשמה קריסתה הסופית של חברת הבנייה, ורוכשים רבים ששילמו במיטב כספם נותרו ללא דירה. קבלני-משנה שעבדו באתרי החברה נקלעו לחובות כבדים, ובאפקט דומינו נפגע נתח גדול בשוק הבנייה. הפרויקטים הושלמו בסופו של דבר, אך הרוכשים נאלצו לשלם עוד כסף כדי לזכות בדירה המובטחת. לימים, נבנו על על המגרשים האחרונים בשכונה בתים סטנדרטיים, שלא בעיצוב המקורי.
30 ומשהו שנים מאוחר יותר, שילה אומר: "אני לא חוזר בשמחה לשכונה. בהתחלה היא נראתה נהדר, הייתה תחושה שזה מצליח, שהתושבים מתחברים למקום ושיש כאן מודל חדש ומצליח, אבל אחרי כמה זמן הסתבר שאיכות הבנייה הירודה הביאה להידרדרות מהירה של הבניינים - והם הפכו לסלאמס".
4 דוגמאות מהשכונה, כפי שצולמו בחודש שעבר:
לטענתו, גורם נוסף להיחלשותה של השכונה היה תחלופה מהירה של הדיירים, לנוכח העובדה שדירות רבות הושכרו ורמת התחזוקה הכללית הידרדרה.
ועוד דבר שהשכונה הזו הוכיחה: ישראלים אינם ספרדים. "בספרד הם מטפחים, מנקים וצובעים, ואצלנו, לצערי הרב, מה שנמצא מחוץ לדירה, כמו הגינה או החזית, לא מעניין את הדיירים", אומר שילה. "היה ברור שהאדניות לא יצליחו, ובאמת רובן נשארו שוממות".
גם ההחלטה של היזמים לא להקצות מקום למזגנים נראית כיום כמו טעות ידועה מראש. המזגנים פשוט מצאו את דרכם לחזיתות, באופן מאולתר ומכוער.
אך גם אם פואבלו אספניול הייתה תופעה חד-פעמית בתכנון של שכונות מגורים, הייתה לה השפעה של ממש על סגנון החיים הישראלי. האפשרות להיראות אחרת הציתה את דמיונו של מעמד הביניים, ובעיקר את דמיונם של האדריכלים, בשנות ההבטחה הגדולות של תחילת שנות השמונים.
במהרה החלו להיבנות ברחבי הארץ וילות המתיימרות להציע "אופי כפרי", כמו-טוסקנה וסמי-ספרד, והקונספט של "בנה ביתך" (עם גגות רעפים בחום יולי-אוגוסט) כבש את המדינה – בעיקר בהתנחלויות שצצו בשטחים. בין אם אוהבים או מתעבים את הטרנד הזה, הוא חלק בלתי נפרד מהפנטזיה הישראלית עד היום, והוא התחיל כאן, בחולות ראשון לציון.
