הקירות מתפרקים, התקרה קורסת, הרצפה נסדקת, הצמחייה משתלטת ובולעת את המבנה, בעלי חיים כאלה ואחרים קובעים כאן את ביתם. אין ספק: בששת הבניינים המאסיביים האלה, הזמן עמד מלכת. כולם התרוקנו זה מכבר משימושיהם המקוריים, איבדו את חיוניותם ועומדים כאבן שאין לה הופכין.
ועדיין, גם בשממונם ובדממה שאופפת אותם, הם מעוררים יצר סקרנות והרפתקנות. הם אינם שגרתיים, לא באדריכלות שלהם ולא בסיפורים שמאחורי ההחלטות להקים אותם. אם לא להיכנס אליהם – אז לפחות לקרוא עליהם כאן. ומי שיחדור פנימה ימצא בהם את שרידי שאיפות ורעיונות ישראליים, שלא התאימו למציאות מסיבות שונות - אידאולוגיות או משפטיות - ומצאו עצמם מתפוררים בין האצבעות ומחכים למושיע.
הכניסה – באחריותכם בלבד. חלק מהמבנים אינם מסוכנים, אך אחרים כן, והם אינם מתאימים לכניסה של אדם בודד או ילדים.
1. חדר האוכל בקיבוץ האון
בלב המדשאה המטופחת של הקיבוץ שעל שפת הכנרת ניצב חדר אוכל נטוש, שהיה פעם מרכז החיים של היישוב. דלתותיו נעולות על בריח, והאולם שבו רחשו פעם קולותיהם של חברי המשק עמוס בציוד וברהיטים עלובים שאין בהם חפץ. דרך חלון פתוח אחד נכנסות ציפורים, מתעופפות פנימה במעגלים ומתקשות למצוא נתיב מפלט החוצה. סופן נראה עגום יותר מגורלו של המבנה.
את חדר האוכל, שנחנך ב-1971, תכננה מחלקת התכנון של הסוכנות היהודית, שמימנה את הפרויקט. המהנדס שפירא יצר מבנה בן שני אגפים: אולם אכילה מלבני ומרווח המותאם לכ-250 סועדים, ומטבח. אף שעברו כבר ארבע שנים מאז שצה"ל כבש את הגולן, בהאון טרם השתחררו מהפחד הממושך מפני הפצצות סוריות - נחלת העבר הקרוב. לכן, עוצבה החזית הפונה מזרחה, אל הגולן, כשפתחי החלונות ממוגנים מפני ירי.
פתח רחב במיוחד, שכיום בקושי ניתן להשקיף דרכו בגלל הלכלוך שהצטבר עליו, נקבע בחזית המערבית הפונה אל הכנרת, וכך יכלו החברים להשקיף על האגם בין מרק ירקות לרבע עוף, בשיאו של דיון סוער על מצב החקלאות. רחבה מרוצפת ונאה הותקנה בחזית הבניין, ובצד השני נבנה ה"מועדון לחבר" עם הספרייה הצמודה – כנהוג בקיבוצים רבים - אליו פנו החברים בתום ארוחת הערב כדי לנוח או לשוחח עם רעים, לקרוא ספר או עיתון, לשחק שח-מט ולהאזין לרדיו.
"הסוכנות קבעה את הסטנדרטים של חדר האוכל ואנחנו היינו צריכים להילחם על כל דבר", נאנח ד"ר ירח פארן, מוותיקי החברים במשק, שכיהן כרכז הבניין במשך שנים רבות. "היינו צריכים להילחם על המבואה, על השירותים, על המטראז' ועל כל מה שחשבנו שצריך. הסוכנות הייתה גוף מאובן, והם תכננו בשנות ה-70 כמו שתכננו בשנות ה-40". מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היא זו שערכה בשעתו את התוכנית של הקיבוץ, עוד ב-1951, ואותה תוכנית קבעה כי השטח בין חדר האוכל לבין הכנרת יישאר פתוח – רעיון שנשמר עד היום.
מה קרה? חדר האוכל החזיק מעמד 25 שנה ודעך. "חברים התחילו לאכול בבתים", נזכר פארן. "נותרו 10 או 20 איש בארוחות, וזה היה בזבוז. ברגע שהוא פסק לפעול, זה נגמר".
מה מתוכנן? במרוצת השנים נעשו ניסיונות כושלים להשמיש את המבנה, כמו מועדון בינגו וחנות רהיטים. "יש כוונות הרבה אבל בינתיים שום דבר לא זז", מסכם פארן את המצב המתמשך.
2. בריכת גלי הדר בשכונת הדר, חיפה
הבריכה, שנודעה גם כ"בריכת הפועל", היא סימן מכוער נוסף לשקיעתה של שכונת הדר המוזנחת, ממש כמו קולנוע "תמר" הנטוש, שצמוד אליה.
התמונה הייתה זוהרת בהרבה בתחילת שנות ה-40, כאשר שני אדריכלים תל אביבים מצליחים – זאב רכטר ואריה שרון – חברו יחד לתכנון בית ספר בשכונה. תוכניתם נדחתה, ואז הם נקראו לתכנן במגרש סמוך, שנמצא בקצה רחוב הפועל, בית קולנוע גדול ובריכת שחייה. הפעם אישרה העירייה את התוכנית. אלא שבינתיים שרון פרש, ואת מקומו תפס האדריכל אויגן שטולצר, מי שכבר הספיק לתכנן בשיתוף האדריכל אוסקר קאופמן את בניין תיאטרון "הבימה" בתל אביב. שטולצר ורכטר גנזו את התוכנית המאושרת ותכננו בסוף שנות ה-40 את הכל מחדש, כך שהמתחם יכיל בריכת שחייה באורך של 33 מטרים, מבנה אולמות ספורט ובית קולנוע.
הם הציגו כאן עיצוב מאופק, סוג של מודרניזם מאוחר ונטול פלסטיות שאפיינה את הסגנון הבינלאומי ("באוהאוס"), ששלט בערי הארץ עשור קודם לכן. מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות עיכבו את ביצוע הבנייה, ורק ב-1949 נחנך השלב הראשון ובו הבריכה – שהפכה לנקודת ציון בולטת בספורט הישראלי. בריכת הדר אירחה תחרויות ארציות של שחייה וכדור-מים, שמשכו קהל רב ושברו שיאים ישראליים. כאן, למשל, שברה השחיינית גלי להב (הפועל בית שאן) את השיא הישראלי במאה מטר גב.
ב-1954 הושלמה בנייתו של "בית הפועל", הרוכב על קורות מרשימות מעל מחצית משטח הבריכה. זהו החלק היחיד בפרויקט שממשיך לפעול גם היום. כעבור חמש שנים נפתח קולנוע תמר, ובו 1,400 מקומות ישיבה עם במה שמעליה מגדל במה, כדי לקיים כאן גם הצגות וקונצרטים.
ב-1969 נשרף הקולנוע וחלק מתקרתו קרס. בעקבות השריפה הוחלט להסב את הבניין לאולם שמחות. בזמן עבודות הבנייה, בקיץ 1971, בעת שהבריכה הייתה מלאה ילדים, קרס הקיר החוצץ בין הקולנוע לבין הבריכה וכמה מתרחצים נפצעו. הבריכה שופצה וחזרה לפעילות, אך הקולנוע כבר לא נפתח מחדש. מצבה של הבריכה התדרדר והלך, ובאמצע העשור הקודם היא נסגרה ומוזנחת.
מה מתוכנן? מההסתדרות, שמחזיקה באתר, נמסר כי "אנו בוחנים את האפשרויות הרלוונטיות הנוגעות למימוש המקום".
3. מפעל תרופות בבית שאן
בכניסה הצפונית לבית שאן מתנשאת ארובת בטון גבוהה, המתנשאת מעל מפעל תרופות נטוש. שטחו העצום של המפעל חריג ביחס לעמק בית שאן כולו, ואפשר רק לדמיין את התקוות והשאיפות שתלו בו פרנסי העיר ותושביה, שקיוו למצוא בו את פרנסתם ואת מקור גאוותם.
שלושת העשורים שחלפו על המבנה הנטוש איפשרו לצמחיית פרא לכסות את המבנים הרבים שפזורים במתחם, ובהם אולמות ייצור ואחסנה, רחבות תפעוליות ומבני משרדים. אולמות הייצור (או שמא מרכזים לוגיסטיים) שהוצבו בקצה פס הייצור מתנשאים לגובה רב, וגם בריקנותם הם מרשימים. מי שיעז להיכנס, יגלה שני דברים: המפעל כמעט בנוי לחלוטין, והארובה שלו לא הופעלה מעולם – עדות לכך שהמפעל לא פעל אפילו יום אחד.
החלק המרתק ביותר הוא מערכת של מעברים מקורים, החפורים בחלקם בקרקע. הם נועדו לתנועת עובדים ולשינוע נוח ומהיר של ציוד בין אגפי המפעל, מבלי לצאת אל השמש הקופחת והחום הכבד השורר כאן רוב ימות השנה.
את הבשורה לתושבי בית שאן הביא יבואן התרופות יוסף חכמי, שהבטיח להם מפעל תרופות שיעסיק רבים מתושבי העיירה וימשוך אליה אוכלוסייה חדשה. הבנייה נעשתה במהירות ב-1987, על פני שטח של כ-30 דונם, אלא שאז נחשפה האמת המרה: היזמים הציגו חשבונות מנופחים למשרד התעשייה, במטרה לזכות בתמיכות כלכליות נדיבות. הבנייה הופסקה, והקמת המפעל עזבה את השדות ועברה לבית המשפט. ב-1998 הורשע חכמי בשורה של עבירות, כשהבולטת בהם היא הוצאה במרמה של מיליוני שקלים ממרכז ההשקעות של משרד התעשייה, ונידון למאסר.
מה מתוכנן? הפצע בכניסה לבית שאן פגע בתדמית המקומית. ראשי היישוב ניסו לנצל את המבנים הגדולים לשימושים אחרים, אך רק לאחרונה הצליחו לדחוף את רשות מקרקעי ישראל, המחזיקה בשטח, לצאת במכרז יזמים. לדברי מקור בעירייה, המכרז פורסם ובימים אמורה הקרקע להימסר לחברת "גבע סול", שבבעלותה מפעלים שונים באזור, ושמתכוונת ככל הנראה לרכז את עסקיה במתחם תוך ניצול הבינוי הקיים.
4. ספריית גבעת חביבה
הבריטים לא דמיינו שעל שטחו של מחנה צבאי שהקימו ייפתח, שנים ספורות אחרי עזיבתם את פלסטינה, המרכז האידיאולוגי של תנועת "השומר הצעיר", ועוד כזה שיבקש לחזק את הקשר בין יהודים לערבים. ב-1954 נחנך המבנה הראשון, כספרייה של המוסד החדש "גבעת חביבה", על שמה של חביבה רייק, שנרצחה בידי הנאצים - כמו חנה סנש - לאחר שצנחה באירופה במלחמת העולם השנייה, נתפסה ועונתה.
לתכנון הפרויקט הוזמן האדריכל שמואל מסטצ'קין, בוגר בית הספר הגרמני הנודע "באוהאוס". הוא יצר מבנה מתומן ובלתי שגרתי, בעל שתי זרועות ושלוש קומות. לב הספרייה הוא אולם שמתנשא לכל גובה המבנה, ובתקרתו פתחים שדרכן חודרות קרני שמש לא ישירות.
"לספרייה לא היה שימוש גדול, זו לא הייתה ספרייה טיפוסית שבאים אליה הרבה אנשים ויושבים", נזכרת דליה ליאור מקיבוץ מענית הסמוך, שניהלה את הספרייה מסוף שנות ה-70 ועד שנות ה-80. "זו הייתה בעיקר ספריית עיון עשירה בספרים בנושאי המזרח התיכון. היה גם אוסף גדול של עיתונות משנות ה-30 וה-40, ספרי היסטוריה ופילוסופיה, בעברית, אנגלית, גרמנית ויידיש".
ב-1994, במסגרת אירועי האמנות "ארט פוקוס", הוזמנה האמנית תמר גטר להתערב בבניין. היא בחרה למלא את הקיר הגבוה בציור, שמשתלב ביצירתה אך גם מתייחס לבניין עצמו. העבודה, הבולטת הודות לרקע בכחול עז, עוסקת בסמלים ומוטיבים המתקשרים לאידיאולוגיה שאותם ייצגה גבעת חביבה: תל חי, קינה, בניין הארץ, הנוער והעתיד.
זמן לא רב לאחר שהושלם הציור נעזב הבניין. בביקור לפני כמה חודשים מצאנו בקומת הקרקע ערימות של מזרנים, בקומה האמצעית ארגזים עם ספרי תיאוריה ופוליטיקה וכתבי עת כמו "הד החינוך", ובקומה העליונה מדפי ספרים ריקים ומאובקים.
מה מתוכנן? "גבעת חביבה" ממשיכה לחבר בין הקהילות שמרכיבות את החברה הישראלית, ומפעילה את "יד יערי" - המרכז לתיעוד ולחקר של השומר הצעיר. השנה נפתח כאן בית ספר תיכון בינלאומי לתלמידי כיתות י"א-י"ב, שחרת על דגלו ליצור "רשת גלובלית של מנהיגים צעירים שיקדמו חברה משותפת ומשתפת במזרח התיכון וברחבי העולם". רבע מהתלמידים מישראל, רבע ממדינות המזרח התיכון, ומחציתם משאר מדינות העולם. במסגרת זו הוחלט לחדש את קומת הקרקע של הספרייה ולהשמיש אותה לטובת בית הספר. שתי הקומות העליונות נותרו ללא שימוש.
בחול המועד סוכות (במסגרת אירועי "מתחת לפנס 6") ישמש האולם המתנשא לכל גובה הספרייה למיצג שיצרה מאיה בן נתן.
5. בית התרבות של בית ינאי
"מועדון התרבות שנחנך במוצאי שבת שעברה במעמד קהל רב ובהשתתפות אורחים נכבדים, הוא הדור ומרווח מבפנים", תיאר בהתרגשות כתב העיתון "מעריב" באפריל 1967 את חנוכת הבניין. "הוא עשוי לקלוט כ-350 איש. הוא מיועד גם להצגות קולנוע ויש בו במה הדורה למופעים אחרים. כן מצויה בו ספריה גדולה הנשקפת אל הים ונוסכת אווירת רגיעה על הבאים. בהקמת הבניין השתתפו אנשי הכפר בלבד, וההשקעה הגיעה לסכום של 435 אלף ל"י".
המבנה הבודד שוכן בפסגת רכס הכורכר של בית ינאי. מימינו נשקפים הכביש הראשי של המושב, הנחלות והשדות. במדרגות אבן עולים לרחבת הכניסה, כשבצדי השביל שתולה צמחייה ים-תיכונית עמידה במיוחד לרוחות הים ולמליחות.
ברוח התקופה ההיא – שרחוקה מאוד מתדמיתו הנוכחית של בית ינאי כיישוב לאלפיון העליון - ביקש האדריכל ממחלקת התכנון של תנועת המושבים להימנע ממבנה מפואר ומנקר עיניים, ועיצב חזית המשתלבת באופי הכפרי של המושב.
הקשר בין פנים ובין חוץ העסיק רבים מאדריכלי "בתי העם" בהתיישבות העובדת. בעידן שלא הכיר את המושג "מיזוג אוויר", האולמות לא שימשו רק להקרנת סרטים אלא בעיקר להתכנסות - דיונים, הרצאות, טקסים ועריכת שמחות – ולכן דאגו המתכננים לפתוח בחזיתות פתחים רחבים החוצה, כשמסכי זכוכית הנעים על גבי מסילות מאפשרים פתיחה מרבית. הודות לפתיחות הזו, התאפשר אוורור טבעי וצונן וקשר עין בין הקהל לבין השדות והבתים. כך חשו המבקרים בבית העם את הקשר ההדוק בין הקהילה, בין ההון הרוחני ובין הנכסים הפיזיים.
מעט מאוד נותר מהשאיפות התרבותיות ומההוד שתוארו באותה כתבה. עמק חפר השתנה מקצה לקצה ביובל השנים שחלפו מאז, ומלת המפתח היא נדל"ן. בכניסה לבית ינאי ניצבת באחת הנחלות אורווה עצומה של איש עסקים עשיר, ובמושב מכמורת הסמוך ניצב הבית של מיקי גנור, מתווך הצוללות. בין שתי נקודות-קצה אלה נותרו קצת חולות זהובים ורכים.
בית העם התרוקן מתכולתו, ספרים פזורים בחזיתו, האולם ריק ותקרתו התמוטטה בחלקה. נראה שלאיש כבר לא אכפת מהמקום, שנותר עדות אילמת למעמדה של הקהילה ושל תרבות מקומית שונה מאוד מהתרבות הנוכחית.
מה מתוכנן? אין תוכניות לחדש את המבנה או את הפעילות הקהילתית בו.
6. בית ספר שדה חצבה
בשנה הבאה יציין האדריכל הוותיק ישראל גודוביץ 50 שנה לפרויקט הקרוב ביותר לליבו. אלא שליבו נחמץ: מבני בית ספר שדה "חצבה", סמוך לגבול ירדן, ניצבים נטושים ברובם. רק חלק מהמתחם עדיין מאכלס את סגל בית הספר, בעוד שהאורחים לנים בצריפי עץ ישנים יותר ששימשו חיילים.
בסוף שנות ה-60 עבד גודוביץ במשרד השיכון, שם בחר לתכנן את הפרויקט בעצמו. "הפרוגרמה הייתה בית ספר שדה שכולל פנימייה ומעונות למורים, חדר אוכל, חדרי לימודים, מגרש כדורסל, מרפאה ומשרדים", הוא נזכר. "כשהייתי באתר, שמתי לב שכל האזור מלא אוכפים. הנוף הטבעי מורכב ממשטחים, שבקצוות שלהם יש נפילת קרקע. אז אמרתי, 'הנה אתם, החברה להגנת הטבע, הנה אני עושה לכם את הטבע מבטון'.
בעזרת חברת "אשטרום" תוכננו גופי בטון, שמהם הורכבו – כמעט כמו קוביות "לגו" - מבנים דו-קומתיים שכמוהם לא נראו עד אז בארץ. גודוביץ נזכר שלעיצוב הפנים תרמה רות דיין באמצעות בית האופנה המיתולוגי "משכית", שם יצרו את כיסויי המיטות, הכריות, הווילונות, התדפיסים שנתלו על קירות החדרים וטומבות מקש. "זה היה נורא צבעוני ולצערי לא נותר לזה זכר", הוא אומר. "כל התצלומים מאז הם בשחור-לבן".
הקשר עם משפחת דיין התהדק, כאשר הוחלט שבית הספר ייקרא על שמו של שמואל דיין, אביו של שר הביטחון משה דיין, שהיה אז בשיא תהילתו וכיבד בנוכחותו את טקס חנוכת הפרויקט. במשך עשרות שנים התארחו כאן רבבות תלמידים ואורחים, אך עם השנים הוזנחו וננטשו. עד לפני כמה שנים המבנים בכלל היו פרוצים, עד שננעלו.
"בושה. זו בושה במיוחד כי זו החברה להגנת הטבע, חברה ציבורית שקיבלה בקלות את הנכס ואין להם הערכה לכלום", כואב גודוביץ את המצב.
מה מתוכנן? "המבנים הייחודיים דורשים השקעה ניכרת כדי שניתן יהיה להשמיש אותם, וכן נדרשת השקעה מאסיבית בשדרוג התשתיות הישנות – מים, חשמל, ביוב", מגיבה החברה להגנת הטבע. "אנו מצויים בעיצומם של מהלכים לשדרוג התשתיות באמצעות גיוס משותף של משאבים, יחד עם המועצה האזורית ערבה תיכונה. אנו מצויים לקראת השלמת תכנון מפורט, תוך תיאום עם כל בעלי העניין באזור, ובהם המועצה האזורית, ותיקי חצבה, משרד התיירות ורשות הניקוז".
גודוביץ אינו מאמין כנראה לדברים, ולכן יצא למאבק משפטי. "לפני שבועיים הגשתי לבית המשפט המחוזי תביעה נגד החברה להגנת הטבע", הוא מספר. "צריך להפקיע מהם את הנכס, ולהעביר אותו למי שיכול לטפל בו כראוי. לי יש תקציב ממקורות בינלאומיים והצעת מחיר מקבלן, ולא צריך השקעה ניכרת כמו שהם טוענים".
רוצים להתעדכן אצלנו כל יום באדריכלות ובעיצוב? תעקבו אחרינו כאן:
