סכסוכי ירושה או בעלות, תוכניות שאפתניות שנותרות על הנייר, בנייה לקויה או סתם חוסר יוזמה – אלה הגורמים העיקריים לקיומם של מבנים נטושים בכל פינה. מאחורי הגדרות והחומות, שנועדו לחסום את הכניסה אליהם אך לא יכולות לבטל את קיומם, מתקיימת לא פעם פעילות לא שגרתית, שחותרת תחת סדר החיים הנורמטיבי: אורחים לא קרואים, מבקרים יצירתיים במיוחד, אנשים שזקוקים בדחיפות לשקט מוחלט בלי לראות אף יצור אנושי מסביבם, וכמובן – סקרנים כמוני וכמוכם, שרוצים לגלות מה באמת קורה שם, מה היה בהם פעם ומה הולך להיות.
סדרת האוצרות הנטושים, שמתפרסמת בערוץ האדריכלות של Xnet בחול המועד סוכות ופסח מדי שנה, מציגה גם הפעם שישה מבנים מסתוריים. כולם עומדים על תלם כרגע; זה לא אומר שהם יהיו שם גם מחר. ייתכן שגורלם כבר נחרץ, שבעתיד הקרוב מאוד כבר ייהרסו, ואיתם ייעלמו הסיפורים שהם נושאים. במלים פשוטות: מי שרוצה לבקר בהם - כדאי שיזדרז. רובם מאפשרים ביקור ללא חשש, חלקם נמצאים במתחם סגור שהכניסה אליו מוגבלת (אך במעט מאמץ אפשר לבקר גם בהם). כמו תמיד, אנו מבקשים: עשו זאת בזהירות, ורק אם אתם מבוגרים - ועל אחריותכם.
1. בית ספר מקצועי שו"ב, חיפה
מיקום: שכונת נוה דוד, כביש 4
היסטוריה: במפגש של כביש 4 (דרך ההגנה) עם רחוב האצ"ל העולה אל הכרמל, באחד המגרשים הנטושים הגדולים שיש בחיפה, שוכנים שרידיו של בית הספר שו"ב. בית הספר פתח את שעריו בשנות ה-50 וקלט אליו תלמידים משכונת נווה דוד הסמוכה ומאזורים נוספים.
הוא היה בית ספר מקצועי, שהכין את תלמידיו למקצועות תעשייתיים שונים, ולכן בחלק נכבד משטחו נבנו בתי מלאכה שבהם הוכשרו התלמידים לקראת המקצוע שבו יעבדו בשארית חייהם.
המבנה תוכנן על פי דגם בתי הספר שנבנו באותן שנים: בלוקים מוארכים ללא כל היבט עיצובי. אלא שבמקרה הזה, החצר הפנימית והמסדרונות המתפקדים כמרפסות הם שהעניקו למבנה את איכויותיו.
אגף הכיתות מורכב משני מבנים תלת-קומתיים הסוגרים על חצר, שהפכה לג'ונגל אמיתי. שני האגפים מקושרים באמצעות אגף, ששימש בחלקו התחתון כאולם ספורט גדול וגבוה, ובחלקו העליון כחדר אוכל גדול, שמהחלונות הרחבים שלו נשקפים פארק שקמונה והים. חדר האוכל מקורה בתקרת אקורדיון מבטון – הנצפית היטב לעיני הנוסעים בכביש 4. הכיתות ואולם הספורט, שנטושים כבר 21 שנים, הפכו ל"גלריה" של גרפיטי, ובין לבין נותרו מזכרות: שלטים שונים של בית הספר.
המוסד כולו נסגר ב-2007, וההסתדרות הכללית מכרה את הקרקע לגורמים פרטיים. מאז נבלעו שרידיו של בית הספר בתוך צמחייה פראית. בתי המלאכה נהרסו והפכו, יחד עם החצר, לאתר פסולת בנייה. לא ברור כיצד עיריית חיפה אישרה את המפגע הסביבתי, שמתנוסס בנקודה כה גלויה לעין. לא זאת בלבד: בחצר ניצבה מאז 1987 אנדרטה גדולה שהנציחה את 42 חללי צה"ל, בוגרי המוסד, אך עם סגירת בית הספר והפיכתה לאתר פסולת, נהרסה האנדרטה תוך רמיסת כבודם של הנופלים. העירייה חזרה והבטיחה להורים השכולים כי האנדרטה תשוחזר, אך ההבטחה נותרה באוויר.
מה מתוכנן? המגרש הספיק להחליף ידיים. באתר העירייה פירסמו ב-2012, כי היא מבקשת למקם כאן בית ספר המתמחה בספורט. כיום יש יזם שמתכנן לבנות על חלק מהשטח פרויקט חדש, כששאר השטח יישאר בייעוד של מבני ציבור. בחלק הצפוני של המתחם הוקם לפני שנים אחדות "מרכז טכנולוגי עתיד", שחידש מבנה קיים והפך אותו לכיתות ללמידה התנסותית במקצועות שונים ומעניק שירות לכלל בתי הספר בעיר.
2. חדר האוכל של קיבוץ מעיין צבי
מיקום: סמוך לזכרון יעקב
היסטוריה: קיבוץ מעיין צבי הוקם במסגרת מבצע "חומה ומגדל" בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת, למרגלות המושבה זכרון יעקב. עם השנים התפתחה זכרון, ובלעה את הקיבוץ. אחד מחלקיו אפילו נמכר בעשור הקודם ליזם פרטי כדי לכסות על חובות הקיבוץ, תוך שהבתים נהרסים והשטח הופך לעוד שכונת וילות.
ואולם, מרכז המשק נותר ללא פגע ואופיו הכפרי נשמר. חדר האוכל הגדול, הנטוש כבר שנים רבות, ניצב בלב הקיבוץ ומשקיף בדממה על המדשאה הנפרשת למרגלותיו כמו אמפיתיאטרון טבעי.
עד שנות ה-70 סעדו החברים בצריף עץ. תחילה פנו לאדריכל מוסה חריף שיתכנן להם חדר אוכל גדול וחדש, אך לאחר שתוכניתו נדחתה, פנו למשרד תכנון אמריקאי שבשעתו פתח בארץ סניף. האדריכל אהוד שחורי, שעבד בחברה, קיבל את עבודת התכנון והודות לכך זכה לתכנן שורה של חדרי אוכל בקיבוצים אחרים: גבעת חיים מאוחד, פלמחים, שדה נחמיה ומזרע.
שחורי, שהיה משוחרר מ"דין התנועה", יצר כאן את אחד מחדרי האוכל המשפיעים ביותר על התכנון הקיבוצי של חדרי אוכל: צניעות ופשטות OUT, גדול ומושקע - IN. הבניין הכיל לא רק מטבח משוכלל וחדר אוכל, אלא אולם קולנוע ואולמות נוספים שבדיעבד החברים לא באמת היו צריכים. חדר האוכל שנחנך ב-1978 פעל רק כמה שנים בודדות; כיום חלק קטן מאולם האכילה משמש לאירועי החברים, כשרוב האולם מכהן כמחסן מזון.
מה מתוכנן? לקיבוץ יש כוונה לנצל בצורה מכובדת יותר את הבניין ולהפיח בו רוח חיים, אך בינתיים המימוש לא נראה באופק.
3. בית התרבות של קיבוץ בית השיטה
מיקום: מזרח עמק יזרעאל, בואכה בית שאן
היסטוריה: האדריכל שמואל ביקלס (1975-1909) היה הראשון שניסח את השפה האדריכלית בקיבוצים. הוא הגה תוכניות ובניינים לקיבוצים בכל רחבי הארץ, ובקיבוץ בית השיטה - שם חי עם משפחתו - תכנן בין השאר את בית התרבות, שנחנך בליל הסדר של 1955, עוד לפני שהבנייה הושלמה. הבנייה למעשה מעולם לא הושלמה: עקב מחסור בתקציב נותר הבניין לא מטויח והבלוקים נשארו חשופים.
בכל יישוב אחר בעולם, מבנה הדת הוא מרכז הקהילה – בין אם מדובר בכנסייה, במסגד או בבית כנסת; בקיבוצים היו אלה חדרי האוכל ובתי התרבות שתפסו את מרכז הבמה. ככזה, עיצב ביקלס את הבניין עם חזית המושפעת מאדריכלות ניאו-קלאסית, שהייתה פופולרית באירופה בסוף המאה ה-19 ובעצמה קיבלה השראה מאדריכלות יוון העתיקה.
החזית הסימטרית המרשימה מורכבת מעמודים גבוהים, התומכים במרפסת ובגג משופע. הבניין פונה אל מדשאה רחבת ידיים ומטופחת המשתרעת למרגלותיו, בדומה לחדר האוכל של מעיין צבי המוזכר בכתבה, ומקושרת לשאר המבנים בקיבוץ הוותיק. כאשר נכנסים למבנה הנטוש, מגלים אולם גדול ומוארך שהפך לקן יונים ענק (הרצפה מכוסה בשכבה נדיבה של צואת יונים), ומהאולם אפשר לצאת למרפסת רומנטית שפונה אל נוף הקיבוץ והגלבוע.
ביקלס ניצל את הבדלי הגובה בגבעה שעליה הקים את הבניין, ומתחת למרפסת הגדיר כמה חדרים ומבואת כניסה המקשרת לחדרי שירותים, שהם החלק היחיד שעדיין מתוחזק ופעיל פה. בחלקו השני של הבניין יצר דלתות ברזל גדולות הנפתחות אל מדרון טבעי בגבעה, וכאן תכנן תיאטרון פתוח לימים החמים בקיץ, אך מעולם לא נעשה בו שימוש.
"הבניין תוכנן כרב-תכליתי ומרוב תכליות הוא לא התאים לכלום", מגדירה זאת אביטל אפרת, ילידת בית השיטה ומי שחקרה במשך שנים ארוכות את יצירתו של ביקלס. "האירוע הכי חשוב שלו נועד הבניין היה ליל הסדר, שהיה אירוע השנתי הגדול והמרכזי בקיבוץ", היא מספרת, ומוסיפה שהאירוע כינס תחת קורת גג אחת יותר מאלף חברים ואורחים. יחד דקלמו, שרו ורקדו, כשעל הבמה מנגנת תזמורת גדולה עם שתי מקהלות ילדים את ההגדה הקיבוצית, שזנחה את הנוסח המסורתי והותאמה לאידיאולוגיה החילונית, החקלאית והשיתופית.
החגים בבית השיטה היו מושקעים במיוחד, ולא לחינם נוסד בו בשנות ה-50 "ארכיון החגים הקיבוצי", שנקרא כיום "מכון שיטים" ומשמש גם כמרכז לפעילות חינוכית ערכית. בימי רביעי הוקרנו באולם הזה סרטים. "התרבות הייתה הדגל, היא הייתה הדבר החשוב ביותר בשבילם בשעתו, ותמיד הם חיפשו את הצד של התרבות", מציינת אפרת את חשיבותו של הבניין בחיי החברים בקיבוץ בית השיטה.
מה מתוכנן? בשונה משאר המבנים המופיעים בכתבה, לבניין הזה צפוי עתיד ורוד: שיקום נאמן למקור. בימים אלה עורכת האדריכלית ענת אסתרליש "תיק תיעוד" למבנה, שבמסגרתו הוא נבדק בהיבט ההיסטורי והפיזי. בהמשך מקווים החברים שמפעל הפיס בשיתוף המועצה האזורית יפעלו לשיקום הבניין, לרבות החלפת גג האסבסט והתקנת חלונות ודלתות תקניות, ושהאולם ישמש כאולם ספורט לקיבוץ.
4. בית משפחת צבי רול, תל אביב
מיקום: רחוב הנוטר 11, שכונת אפקה
היסטוריה: בין תכנון שכונות מגורים לערבים בכפר ימה לבין תכנון כפר נופש צרפתי באשקלון, תכננו צמד האדריכלים משה לופנפלד (2010-1931) וגיורא גמרמן (2015-1927) את ביתם של בני הזוג רחל וצבי רול. שני השותפים התמחו בבנייה ציבורית, וברזומה שלהם ניתן למצוא את מכון וינגייט שבו תכננו עשרות מבנים, בתי ספר חדשניים לזמנם, אצטדיונים (כדורגל בבת ים ואתלטיקה בהדר יוסף בתל אביב) ואת ספריית בית אריאלה בתל אביב. תכנון בתים היה רגע קצר בקריירה הממושכת שלהם, ונבע מהצורך להתפרנס עד שהמשרד יקבל את מעמדו כמשרד אדריכלים משמעותי.
הבית, שנבנה בשכונת אפקה ובנייתו הושלמה ב-1962, עוצב בדומה למבנים שתכננו באותה עת: מבנה קופסתי בסגנון מודרני. אלא שבהשראה מעבודותיו של האדריכל היפני החשוב קנזו טנגה, שאליו נחשפו האדריכלים הישראלים בעיקר באמצעות ספרים וכתבי עת מקצועיים, הם שילבו בגישתם אלמנטים שונים. שני המרכיבים הבולטים שהושאלו מעבודותיו של טנגה הם גג הבטון החשוף והבולט על רקע חזית מטויחת בטיח גס, ועיצוב הפתחים - חלקם מעוצבים כפתחי הצצה דקורטיביים המאורגנים כאילו באקראי (אלמנט שטנגה שאל מעבודות האדריכל לה קורבוזיה), וחלקם ממסוגרים במסגרות בטון.
זהו אחד הבתים הוותיקים בשכונת הווילות היוקרתית שלא נהרס ולא עבר שינויים, ובשנים האחרונות הוא ניצב נעול ונטוש, בין בית מגורים חסר סגנון לבין מגרש ריק, לאחר שהבית שעמד עליו נהרס לטובת בית חדש שטרם נבנה.
מה מתוכנן? בינתיים כלום, אך סביר להניח שדיירים חדשים יהרסו אותו ויבנו בית חדש וגדול ממנו.
5. מלון מצדה, ערד
מיקום: טיילת מואב
היסטוריה: "יום אחד נכנס למשרד יהודי ירושלמי והתעניין. הוא אמר שהוא רוצה לבנות מלון", נזכר האדריכל יהויכין גור במפגש הראשון שלו עם מי שהזמין ממנו את תכנון מלון "מצדה". גור התגורר בערד ותכנן רבים מהבתים בה, ושמואל אברהמי היה בעל מכבסה שהוקסם מהרעיון של עיר חדשה במדבר. אברהמי בחר לרכוש מגרש בן 10 דונם בערד, במיקום חלומי: בקצה "טיילת מואב" ובסמוך למלון "נוף ערד", שכבר עמד שם ושגם אותו תכנן גור.
טיילת מואב הייתה כביש רחב, שלצידו מדרכה עם ספסלי ישיבה ומרפסות תצפית על הנוף, והיא קישרה את מרכז העיר הצעירה עם הטבע העוטף אותה. ב-1967 הוקם בקצה הטיילת מצפור ייחודי שיצר הפסל יגאל תומרקין. אך לעומת היצירתיות המתפרצת של תומרקין, תכנן גור מבנה סולידי שמשתלב היטב בצבעי המדבר הודות לשימוש באבן מקומית לחיפוי החזיתות. למולן היה לובי וחדר אוכל עם נוף מרהיב של מדבר יהודה עד ים המלח, ולמרגלותיו מדשאות, גינות ובריכת שחייה גדולה. המלון הצליח, וגור הוזמן לתכנן אגף חדרים נוסף וכן אגף מקשר שהכיל אולם גדול לאירועים ולמועדון לילה.
דעיכת המלון החלה ב-1973, לאחר חנוכת האגף השני. עם זאת, ב-1979 עדיין התארח כאן צוות ההפקה של המיני-סדרה "מצדה" שצולמה באתר ההיסטורי המקורי, הנמצא חצי שעה נסיעה מהמלון. באותה שנה הפך המלון ל"בית הבראה" הסתדרותי; בהמשך הפסיק לארח תיירים והפך למעון עולים חדשים של "הסוכנות היהודית". לבסוף, נמכר וננטש. כיום נותר רק שלד הבניין, לאחר שכל הריהוט והפתחים פורקו ונגנבו. אפילו את הקרמיקה התכולה שכיסתה את בריכת השחייה פירקה יד נעלמה, והבור שבו מוקמה הבריכה חזר אל הטבע.
מה מתוכנן? ב-2015 דווח כי "מלון מצדה" נמכר ב-16 מיליון שקלים, ולפני כחודשיים דווח כי בעלי הנכס מבקשים להרוס את הבניין ולהקים תחתיו מלון פאר שיקרא "מלון מואב".
6. בריכת מלון הסלע האדום, אילת
מיקום: ליד הקניון
היסטוריה: ב-1969 חנך אלי פפושדו את בית המלון הראשון שהיה בבעלותו. לתכנון המלון הוא הזמין את האדריכל נחום זולוטוב (2014-1926), שכבר התפרסם כדמות מקורית ויצירתית אחרי שתכנן את הרב-קומות הראשון בתל אביב ברחוב בן יהודה, את "שיכון השטיח" ("המשעולים") בשכונה ה' בבאר שבע, ואת בית הכנסת המרכזי בנצרת עילית.
בריכת השחייה תוכננה כך שתהיה חלק מהנוף, כשהאורחים יכולים לדלג מחדרם אל הבריכה ומשם לחוף הים. לא היו גדרות או מחסומים, כי בשנות ה-70 מספר התיירים בעיר היה עדיין מזערית. הבריכה עצמה, שהיתה מהראשונות באילת, אינה גדולה במיוחד. היא מחולקת לשני אזורים באמצעות שביל שחציו שקוע במים, וניתן לדלג עליו מקצה אחד לקצה השני של הבריכה ולהרגיש כאילו הולכים על המים.
בחזית הבניין ניצב גם היום סלע אדום גדול, עם כותרת השם באנגלית, אבל המלון עצמו נסגר לפני שנים. כששקיעתו הייתה עובדה ברורה, פתח פפושדו בטאבה את מלון "אביה סונסטה" המצליח, ולאחר מכן הקים רשת חובקת עולם של בתי מלון, אך לא בישראל.
כיום משמש בניין מלון הסלע האדום למגורי עובדי מלונות "ישרוטל" באילת. הבניין עצמו, שעדיין מכיל שרידים מקוריים של פריטי עיצוב שיצרו מעצבי הפנים תמר דה שליט ואהרון גלס, עדיין פעיל ולא השתנה באופן משמעותי. בריכת השחייה, שהייתה מקור הגאווה של המלון, נטושה והמבט עליה מהחוף נחסם בגדר. היא אמנם מלאה מים, אך רק כדי שאף אחד לא ייפצע קשות אם יפול פנימה (וליתר ביטחון היא חסומה בגדר מתכת).
מרבית חדרי המלון משקיפים אל הבריכה, אך בניגוד לתיירים שחילקו את זמנם בין ים-בריכה-מיטה, עובדי המלונות רק באים להניח את הראש ולישון בין משמרת למשמרת, והמקום דומם.
מה מתוכנן? כלום.
