בין שערורייה אחת לאחרת, התפנה באמצע שנות ה-60 יגאל תומרקין ליצור את אחד מפסליו המופלאים. מצפור ערד מציין כעת 50 שנה להקמתו, ובמרכז לאמנות עכשווית בעיר מתקיימת תערוכה, שבה מגיבים אמנים עכשוויים ליצירת הענק, לצד תצלומיה משנותיה הראשונות.
התבוננות מחודשת באתר מציפה שאלות על מעמדה המשתנה של ערד בחלוף השנים, על מצב האמנות הסביבתית, ועל הטבע הפראי שמאוים ללא הפסק – הן מצד פיתוח עירוני מואץ, והן מצד תאגידים שמנצלים את משאבי הטבע הלאומיים.
עיירת-ספר עם הבטחה
כשתומרקין חתר להקים פסל בערד, בתחילת שנות ה-60, הייתה זו עיר חדשה ומבטיחה באחד המקומות הנידחים בארץ, על גבול הנגב ומדבר יהודה. כיום מפרידה רק שעה וחצי של נסיעה בין תל אביב לערד, אך אז הייתה זו עיירת-ספר. למרות המרחק הגיאוגרפי והתודעתי, הפכה ערד למוקד משיכה הודות לחזון חברתי, תרבותי ואדריכלי. בעשורים האחרונים, וביתר שאת בעשור האחרון, התפורר החזון למציאות עגומה שמרסקת את הכוחות שעוד נותרו בעיר.
תומרקין חקר בשעתו את גבולות הפיסול, וביקש לצאת מקנה המידה הזעיר של גלריות ומוזיאונים אל פסלי ענק בשטח הפתוח. בתוך 10 שנים יצר 10 פסלי בטון, שאותם פיזר בכל קצות הארץ - מקריית ים שבצפון, דרך תל אביב ובקעת הירדן שבמרכז ועד דימונה שבדרום. חוקר האמנות גדעון עפרת מציין במאמר, המתפרסם בקטלוג התערוכה הנוכחית, כי המשותף לכל אותם פסלים, מלבד הבטון והשימוש בטכנולוגיה מענף הבנייה, הוא עיסוק גיאומטרי-אדריכלי.
בכך, מדגיש עפרת, היה תומרקין חלוץ בתחומו בארץ - אולי חוץ מדני קרוון, שבאותו זמן, על גבעה חשופה מצפון לבאר שבע, יצר את האנדרטה לחטיבת הנגב. יצירה שאפתנית זו, שעולה על המצפור בערד במורכבותה, בגודלה ובעושרה הסימבולי, זכתה במרב תשומת הלב מאז ועד היום. לטובת היצירה של תומרקין בערד עומדים נוף מרהיב יותר וגם גישה צנועה יותר מאחורי הקלעים: תושבי ערד תרמו מכיסם הפרטי, כל אחד על פי יכולתו, למימון הפרויקט (משרד השיכון מימן את העיקר). תומרקין נאבק במשך כמה שנים על השגת התקציב, ורק ב-1968, כשהוא בן 35, הצליח להשלים את יצירתו.
הפסל מרתק, אך גם הדרך אליו וממנו
מרתקת לא פחות מהפסל היא הדרך אליו. האדריכל יונה פיטלסון, שתכנן את העיר ערד, יצר שביל הליכה רחב, נוח ובטוח אל הפסל, לצד כביש (רחב באופן מיותר) שנמתח ממרכז העיר מזרחה לאורך 2.5 קילומטר. לאורכו פוזרו נקודות תצפית ומקומות ישיבה מוצלים, נשתלה צמחייה מדברית ושולב ריצוף דקורטיבי מאבנים מקומיות חומות ומבריקות.
בחלקו הראשון של השביל, שנקרא "טיילת מואב", מלוות אותו שכונות "בנה ביתך" הראשונות שהוקמו בישראל. מקטע זה של השביל עומד לעבור שיפוץ בשבועות הקרובים, בהשקעה של 6.5 מיליון שקלים, ויש לקוות שהעיצוב הייחודי של הטיילת יישמר. המקטע השני, המזרחי, כבר חוצה את הטבע המדברי. גם הוא אמור להשתפץ, בהשקעה של 5 מיליון שקלים, אלא שהתקציב טרם אושר. בדרך פוגשים שלושה בתי מלון: האחד פעיל ומשרת בעיקר קהל חרדי; השני נטוש, אך שמור; והשלישי, "מלון מצדה", התפורר זה מכבר ונראה שהמדבר חוזר ומשתלט עליו.
הערדניקים אוהבים לפסוע בטיילת לכל אורכה, בעיקר בשעות אחר הצהריים, ולהתמזג עם המדבר שמחכה להם בסוף. הדממה מוחלטת, ורק משב הרוחות החזקות כמעט ולא נפסק. כשהלילה יורד על קצה הטיילת, המראה מרהיב. ממרומי הרמה הגבוהה מתבוננים בהרי יהודה הקרובים, והמבט מסתיים בהרי מואב שמתנשאים מעל הגדה המרוחקת של ים המלח. כאן נגמר הכביש, נפרדים מהאספלט ומרעש המנועים של קווי האוטובוס המקומיים שעברו בדרך, והשביל המרוצף הופך לשביל צר ומפותל במידה הנכונה, ויורד במתינות אל הפסל הענק.
הבטון החשוף נצבע לפתע בצבעי הדגל
תומרקין יצר פלטה עגולה שנוטה על הצד, כשממנה צומחים גופים מופשטים שונים – ספק מכל מים או ביצה שבורה, ארובה של ספינה וכנף של מטוס, ואולי דגם של עיר דמיונית שקמה מן המדבר. "הפסלים שלי הם ארכיטקטורה לא פונקציונאלית, פיוטית, זה קרוב-רחוק של הארכיטקטורה", אמר לי תומרקין כאשר שוחחנו על המצפור באמצע העשור הקודם. כפי שנהג לעשות בעבודות רבות שלו, גם כאן איזכר הפסל המפורסם את המלחמה ואת מחיר הדמים הכבד שהיא גובה, וקיבע כמה כלי נשק בתוך הבטון. רק שהם כבר לא כאן, לאחר שנגנבו, במסגרת גל הביקוש הפלילי לברזל, ולא הוחזרו מעולם.
בדומה לברוטליזם ששלט באדריכלות הישראלית באותן שנים, הורכב הפסל כולו מבטון חשוף. רק חלק מהגופים נצבעו בצבעי יסוד עזים – אדום, כחול, צהוב. לפני כמה שנים פנה אל תומרקין תושב העיר, בבקשה לצבוע את הפסל בצבעי דגל ישראל. במפתיע, תומרקין אישר זאת ואף חתם על מסמך בעניין. הפסל נצבע, ומשהו מאופיו המקורי נפגע.
כיצד הסכים תומרקין, שתמיד נאבק על שמירת פסליו כפי שהם, לשינוי? הדס קידר, שחקרה את תולדות הפסל לקראת התערוכה שאצרה כעת, מתקשה להסביר. ייתכן שהיה מיואש מההזנחה של הפסל ולכן הסכים לאשר את השינוי הלאומני – העיקר שהיצירה תזכה להתייחסות – אך זו רק השערה.
"זהו חלון לנוף, מקום שנותן הזדמנות ללמוד להתבונן", אומרת הפסלת דליה מאירי, שהשתתפה ברב-שיח במסגרת התערוכה. לדבריה, "המצפור הוא מסוג הפסלים שהם אתרי ביקור, והם לא פחות חשובים מאתרים ארכיאולוגיים או נופיים". ואמנם, לא מדובר רק בפסל, אלא במקום שהמבקרים עצמם מפעילים: אפשר לשבת מתחתיו בצל הקריר, אפשר לטפס על חלקיו השונים, ויש כאלה שמעזים להסתכן בחייהם ולהתיישב על קצה הפסל המזדקר אל מעבר למצוק. קרני השמש החזקות, המכות בפסל, מדגישות את חומריותו השונה כל כך מהסלעים ומהאבנים הזעירות שבהם הוא נטוע. הצורות והגופים שונים מהותית מהנוף הטבעי המקיף את הפסל, ואת המתח והפער שבין הבנוי לבין הטבע ביקש תומרקין להעצים.
הפתעה בקצה השביל, ולאמיצים גם בלילה
"כשהיינו ילדים הגענו למצפור ברגל", נזכר ניסן בן חמו, ראש עיריית ערד, בטקסט שפותח את קטלוג התערוכה (בעריכתה של נגה ראב"ד). "זה היה מבחן האומץ שלנו: ללכת עד קצה העיר עם צידה קלה. כשהגענו אל היעד הסתופפנו בצל הפסל ותהינו אם מדובר במטוס, בציפור או במשהו בדיוני אחר. כנערים הגענו אליו עם בנות הכיתה ועם תהיות בכיוון שונה לחלוטין: נשיקה ראשונה, חיבוק ראשון. שוכבים על הגב שלובי ידיים, מביטים בכוכבים, וחולמים מה נעשה כשנהיה גדולים".
הפתעה קטנה מצפה למי שימשיך בשביל, ויצעד עוד כמה מאות מטרים על כתף ההר. בקצה השביל מתגלה לעין אלמנט נוסף שהכין תומרקין: שולחן עגול וסביבו מושבים, כאילו הזמין האמן את המבקרים לארוחה בלב המדבר. מאחר שהפסל אינו מואר בלילות, הביקור כאן בליל כוכבים הוא מרהיב שבעתיים – אך יש לנקוט משנה-זהירות כדי לא ליפול לתהום.
אם הפסל הגדול מייצג את העיר, הרי שהמשכו מייצג את פינת האוכל האינטימית, שאותה שלף האמן מהמרחב הדירתי אל הנוף החשוף. אולי הייתה זו תגובה ביקורתית לאופי הבנייה המנוכר בארץ ולסגנון החיים המסתגר: "כואב לי לראות איך בונים את הערים המכוערות", חשף תומרקין את כאביו בראיון שערכה עמו רות בונדי ב-1966. "הרי בנו על שטחים ריקים, מבראשית. יכלו להקים דברים נהדרים. בנו בחוסר כישרון, אם לא ברשעות, ללא אהבה לנוף ולאדם".
באותו ראיון הציג דגם קטן של המצפור בערד, וכינה אותו "אנדרטה לאדם ולנוף במדבר". הוא הסביר לבונדי (העיתונאית, הסופרת והמתרגמת שמתה לפני כחודשיים), כי ביצירתו הוא "מנסה לבטא את הנוף הישראלי, את הים, המדבר, האור, את החומרים, את בניית הארץ".
מחווה עכשווית למצפור
תערוכת המחווה לפסל מתקיימת במרכז לאמנות עכשווית, שפועל בקומה השנייה של המתנ"ס במרכז ערד. בכניסה מוצגות על גבי לוח גדול פרשנויות צבעוניות של ילדי ערד למצפור, והשעשוע מחלחל גם לעבודות האמנים. לצד סקיצות ותצלומים היסטוריים של האתר, מוצגים פסלים, תצלומים ועבודות וידאו, שבחלקם נוצרו בתוכנית "שהות אמן" – העירייה העמידה לרשותם של האמנים וילה, עם תנאים נוחים ליצירה, ובתמורה התחייבו להעניק פעילות אחת למען הקהילה.
בתערוכה מתבלטות שתי עבודות, שלא נעשו במסגרת התוכנית. פסלו של גיא ניסנהויז, "אחיזת עיניים", תופס חלק נכבד משטח הגלריה. זהו גוש פיסולי במראה תעשייתי, המורכב מלוחות פח ומכוסה באלמנטים דמויי עיניים נגד עין הרע. כך הוא מפגיש בין הפסלים המודרניים שיצרו אמנים כמו תומרקין, יצחק דנציגר ויחיאל שמי, עם מסורות עממיות שהיו מקובלות במקומות השונים שבהם הוצבו חלק מאותם פסלים סביבתיים.
עבודות הווידאו שיצרו בנפרד אלונה וייס ("נשיקה לפסל") והאחיות ירדן ועומר הלפרין ("מואב") חולקות מפגש כוריאוגרפי בין האמניות לבין המצפור, תוך הדגשת צורתו. בעוד שאצל וייס מבוצעים תרגילי שיווי משקל על המצפור, המדמים את הקשר העדין בין בני זוג, הרי שאצל האחיות הלפרין נקודת המוצא היא הזיכרון.
"סבא וסבתא שלנו היו מהמשפחות הראשונות שגרו בערד", הן מספרות בגאווה. "ההורים שלנו התחתנו במלון מצדה הסמוך, כך שהמקום הזה צרוב בזיכרון המשפחתי. סבתא, שהייתה מורה, וסבא, שהייתה לו מחצבה באזור, היו לוקחים אותנו למצפור בכל ביקור", נזכרת ירדן, שעבודת הווידאו הייתה חלק מפרויקט הגמר שלה במחלקה לצילום ב"בצלאל". "היינו מצטלמות שם, משחקות או פשוט יושבות וסופגות את האווירה"."הפסל ייצג את העיר שמנסה לצאת מהגבולות של עצמה", מוסיפה אחותה עומר, בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל. "ערד סימלה קידמה תרבותית בתוך השממה, וכך גם המצפור".
- "יובל למצפור ערד", אוצרת: הדס קידר, אוצרת משנה: תמר רודד-שבתאי, המרכז לאמנות עכשווית, רחוב בן יאיר 28, קומה 2, מתנ"ס ערד.
- שעות פתיחה: ד'-ה' 13-09, 20-16, שבת 14-11, הכניסה חופשית. נעילה: 23.2
---------------
אנדרטת השואה והתקומה של תומרקין - והסערה שהיא חוללה. לחצו כאן:
