הסטודיו של יגאל תומרקין במושב העובדים בורגתה בעמק חפר, בואכה טול כרם, נעול כבר כמה שנים. בצמוד לו, על יד כיכר המושב, פרוש גן פסלים רחב שחתן פרס ישראל לפיסול הציב בשנות ה-90. סביב הסטודיו מוטלים, כבדים, פסלים וחומרי גלם שצמחיית בר נצרבת עליהם בשרב שבין פסח לימי הזיכרון, נאספים בעצמם לקומפוזיציה תומרקינית מורבידית. בכניסה למושב עומד דום פסל בודד של תומרקין - שני עמודי פלדה גבוהים מחודדים כחצים, אוחזים בחזית חלקם הנמוך אבן בזלת כבדה המסותתת כגג משופע או אוהל, מחורצת בעשרות תעלות דקות ישרות שבחלקן ניכרת ספיגה קדומה של נוזל אדום.
הקונסטרוקציה המרשימה, הנטועה-לכאורה באדמת המקום, שימשה בעבר הלא-רחוק כקודש הקודשים של אנדרטת השואה והתקומה של תומרקין בכיכר מלכי ישראל, כיום רבין, ותוכננה כרגע-שיא פירוטכני במבנה האנדרטה, המשקיף זה יותר מ-40 שנה על הכיכר המשנה את פניה יום-יום - על עצרות הימין והשמאל, על אוהדי מכבי, על ירידי הספרים והמרתונים המסחריים, על רצח ראש ממשלה. המבקר המנוח אדם ברוך פירש את הקמת האנדרטה כ״אירוע האמנות המסיבי ומעורר המחלוקת בתולדות מדינת ישראל״.
מנגנון שהותקן בינות לעמודים, הגיר במעגל סגור שמן בגווני אדום שנזל בין חריצי האבן הכהה התפוסה ביניהם, ונקווה בבריכת מים חיים. בעיות התחזוקה של אפקט הדמים הביאו להוצאת המתקן מהאנדרטה, ולאחר שאופסן לתקופת מה הוצב שוב כפסל עצמאי סטטי, בכניסה למושב שבו תומרקין יצר בעשורים האחרונים.
שלמה להט, מי שב-20 שנות כהונתו בראשות העירייה הפך את תל אביב לעיר שהיא כיום, התנגד למיקומה של האנדרטה בכיכר מלכי ישראל - ועל כך בהמשך. בחזונו הוא ראה את הכיכר כזירה של מפגני שמחה והתרוממות רוח, שנוכחות שואתית רק תפריע בה. הוא אמנם הפסיד על קוצו של קול בהצבעה שיזם בעניין מיקומה ונאלץ להשלים עם הקמתה מול בניין העירייה, אבל תחושת הבטן שלו הוכיחה את עצמה. בתקופתו, ואולי בגלל התנגדותו, האנדרטה לא קיבלה מעמד רשמי של אתר זיכרון; אזכרות יום השואה לא נערכו בצילה. כמעט נשכח שהפסל בכיכר הוא מונומנט שואה בטבורה של העיר, ולא פסל גיאומטרי גרידא.
אלא שהאנדרטה נכחה שם תמיד. כקישוט או כמתקן טיפוס או כאתר מחבואים, היא נשחקה והתפרקה עם השנים מכל אביזריה, עד שב-1995 עבר ממילא מוקד הזיכרון של הכיכר למרגלותיהן של מדרגות בניין העירייה שעל ידן נרצח יצחק רבין - אנדרטה שצ׳יץ׳ דווקא כן קידם.
מעטים מודעים לכך שהמשולש ההפוך שהם חולפים על פניו מדי יום או שבוע, עם כלב או בלעדיו, לעצירת משחק עם הילדים או בלעדיה, הוא אנדרטת השואה המרכזית של תל אביב, ושאת הקמתה ליווה פולמוס עקרוני עז בין מסורת הנצחה עלילתית-פיגורטיבית לבין מודרניזם ישראלי מופשט. לימים יכתוב המבקר אדם ברוך (בספרו "חיינו" בהוצאת כתר, 2002): ״הנה כבר כ-30 שנה אנחנו חיים עם אנדרטת השואה והתקומה של תומרקין מול עיריית תל-אביב יפו. חיים שאין בהם כבוד, שאין בהם הדדיות, חיים שוממים. אנחנו לא מתכנסים לידה ביום השואה. היא יותר עצם במרחב הזה, ופחות אנדרטה לשואה ולתקומה (...) אם לא אמרו לך שזו אנדרטה לשואה ולתקומה, לא יכולת לנחש״.
רטוריקה כפולה
בטקסט הרשמי מטעם האמן והעירייה שהתפרסם לרגל חנוכת האנדרטה ב-1975, לאחר שלוש שנות תלאות וטלטלות, תומרקין טען את עיצוב המונומנט - 9 מטרים גובהו ו-21 מטרים אורך צלעותיו - בסמליות האפית שאופיינית לתיאורן של אנדרטאות מודרניות מאוחרות הנחוות באמצעות הליכה בעדן או כניסה לתוכן לשם חווית ״יזכור״ מזככת. הטרנד הזה הגיע לשיאו, בקנה מידה גדול בהרבה, במוזיאון שתכנן משה ספדיה לפני עשור ב''יד ושם'' בירושלים: עקת השואה מוצגת בטובלרון ליניארי, המפלח את ההר, ומסתיימת בקתרזיס של כנפי הבטון הנפערות למול המרחבים של הרי ירושלים.
״משניגשתי לתכנן אנדרטה בעלת שני נושאים כה חזקים, כה קוטביים וכה משולבים זה בזה לגבי עם ישראל", כתב תומרקין, "ביקשתי לבטא מועקה פיזית איומה המשתחררת ופורצת לשמחה״.
״בסיס האנדרטה משולש צהוב, מעין אות קלון ענק, ועליו בהיסט של 60 מעלות, מוצבת הפירמידה ההפוכה (...) חשבתי על כלוב-כלא הנפתח ונפרץ, פירמידה הפוכה אשר הבא בתוכה כלוא בבסיסה הצר והמעיק (...) סורגי הכלא הולכים ונפתחים אל-על והכלוא מגלה מעליו את שמי התכלת, השמש, האור״.
בהמשך הטקסט מופיעות עדויות למנגנון שהוסר: ״כנקודת שיא בתוך אותו כלוב-פירמידה יגלה הנכנס אבן בוכה ומזילה מימיה לתעלת מים חיים. כן מותקפת אבן זו על ידי פסל פלדה אגרסיבי, המשמעות ברורה!״
את הטקסט הרשמי הוא חתם בקלישאת השתקפות החיים מתוך מבנה הפלדה הכבד: ״מבחינה חיצונית תוגברה השתלבותה הפיסית של האנדרטה בסביבתה על ידי ציפויה בדפנות זכוכית כהה בהן ישתקפו החיים סביב: ילדים, אנשים, בתים ומכוניות. זריחה ושקיעה ישנו את צלליה בלי הרף ויתנו לה מימד קינטי ודינמי. בלילה תואר האנדרטה מבפנים ותהיה לפיד משולש״. בדומה למנגנון הנוזלים, גם הזכוכיות הכהות הוחלפו במהרה בלוחות פרספקס, שאף הם הוסרו כליל בשיפוץ האחרון שתומרקין ביצע באנדרטה ב-2010.
בטקסטים רשמיים פחות, התעקש תומרקין על רטוריקה הפוכה והציג פרשנות עירונית, אדריכלית, עניינית וחילונית בעליל לקונסטרוקציה שקווי המיתאר שלה הפכו כבר לחלק בלתי נפרד מהמראה האיקוני של הכיכר התל אביבית. צלע אלכסונית-אקספרסיבית מאזנת בקומפוזיציה המודרניסטית של הכיכר, שבקצה שלה נמצאת במאונך התיבה הברוטליסטית של בית עיריית תל אביב-יפו.
תומרקין ראה בהצעתו "קונטרפונקט אורבני", לא פחות (ואולי אף יותר) מאשר ״אנדרטת שואה״. באחד מהראיונות הרבים איתו מתחילת שנות ה-70, סביב הקמת האנדרטה, אמר תומרקין שלו היה ראש עיריית תל אביב לא היה מחליט להקים אנדרטה לשואה ולתקומה. אלא שזכייתו בתחרות הסגורה שקיימה העירייה לעיצוב האנדרטה זימנה לו אפשרות לפעול באחד מהאתרים המכוננים והמושמצים של המודרניזם הישראלי, ובכיכר שהוא עצמו חזר והשמיץ בכל הזדמנות (״רק מוסוליני לאחר ברית מילה היה יכול להגות מין כיכר כזאת״), על רקע בניין העירייה, שתומרקין עצמו היה ממבקריו החריפים. ״כיכר מכוערת כזו היא דווקא אתגר גדול לפסל. אתגר שאני חושב שמילאתי בהצלחה״, אמר. ״האם הוא אכן מסמל את השואה והגבורה? מה שחשוב בסופו של דבר זה העיצוב הצורני, פסל טוב או לא טוב, הסיפור לא חשוב בכלל״.
הוא חזר והסביר שכפסל, הדילמה שלו הייתה בעיקרה צורנית-פלסטית: כיצד לבטא את קוטביותו של הנושא הגדול - יגון ותקומה - תוך מתן ביטוי הולם להשתלבותה הפיזית של האנדרטה בנוף הנתון, בתקופה ובחומר. ״כיצד להתגבר על כיכר קשה שאינה מציעה פרופורציות מתקבלות על הדעת בין שטחה לבין גושי הבתים הסוגרים עליה״, אמר תומרקין. ״כיכר מלכי ישראל בלתי נתונה לשליטה. כאשר שקלתי הצבת אובליסק בכיכר, ראיתי מיד כי יהיה צורך בארובת רדינג לפחות. גם ניגודה של מגמת הגובה - אנדרטה אופקית - חייבה העמדת מסה ענקית, שהיתה חוצה את הכיכר לשניים. התבקש פתרון בדרך של מיזוג גובה מסוים ובסיס צר. מבנה הפירמידה ההפוכה ענה על בעיית הצורה בתוך מגבלות הסביבה״, אמר ל"מעריב" באוקטובר 1974, בעיצומו של הפולמוס הציבורי נגד האנדרטה.
הוא ניצל את התחרות כדי לשפר את החזות של העירייה והכיכר, באמצעות ״פסל יפה״ שיתמודד עם ״כאב העיניים של חוסר האסתטיקה״ כדבריו. את סמליותה של האנדרטה הוא הטעין עליה רק בדיעבד, לטענתו, משנדרש ציבורית לספק לגיאומטריה המופשטת שלה הסברים ליריים קולוסאליים. בשלב זה הוא כבר סיפק לעיתונים הסברים על מגן דוד, טלאי צהוב, מעיין החיים וכן הלאה. לטוענים נגדו על מוסר כפול הוא השיב: ״פסל חייב לעשות דברים מאוסים, כמו להמציא סיפורים לפסל״.
כאמן אנטי-ממסדי שהקים את פסל חייו בלב הממסד, הוא הצהיר בפני העיתונאים בבוטות הצינית האופיינית לו: ״ברומא אהיה רומאי ובין הזונות זונה. כולם רוצים שיהיה סיפור, אז יש גם סיפור (...) לאחר שמצאתי את הצורה ועבדתי עליה, באה לי פתאום ההברקה הספרותית החד-פעמית ששתי הפירמידות יוצרות מעין מגן דוד ושלצבע הצהוב, שיושב שם טוב, אפשר לקרוא גם טלאי צהוב״.
שהות לזיכרון
ההחלטה על הקמת יד זיכרון במרחב הגדול של כיכר מלכי ישראל התקבלה במועצת העיר כבר ב-1951, סמוך ליום העצמאות השלישי, עוד לפני שהכיכר התהוותה. שלוש אנדרטאות שתוכננו אז בעיר - במנשיה, בגן העצמאות ובכיכר - נועדו להנציח את בני העיר שנפלו במלחמת העצמאות. בתחרות לתכנון האנדרטה בכיכר זכתה הצעתם של האדריכלים שמעון פובזנר ואברהם יסקי הצעירים, כשעדיין עבדו במשרדו של אריה שרון, לפני שפרשו כשותפים. בעקבות הזכייה הם תכננו באמצע שנות ה-60 את הכיכר יחד עם מנחם כהן, אדריכל בניין העירייה החדש, תוך הקצאת מקום לאנדרטה שדמותה עדיין לא נודעה. כשהתקבלה ההחלטה על הקמת בית יד לבנים ברחוב פנקס נגנזה התוכנית להצבת אנדרטה לחללי צה״ל בכיכר, והוואקום האנדרטאי התמלא מיד: עם השלמת בניין העירייה והכיכר הודיע ראש העירייה מרדכי נמיר על ההחלטה להציב מונומנט מרכזי לשואה ולתקומה, במסגרת פיתוח הכיכר.
אבל רק כעבור ארבע שנים, במארס 1970, הודיע יהושע רבינוביץ, מחליפו של נמיר, בטקס שנערך בכיכר במסגרת כנס הארגונים הלוחמים בנאצים, על קידום עניין האנדרטה ובמאי 1972 הכריזה העירייה על מכרז סגור לתכנונה. ״כיכר מלכי ישראל - עורקי תחבורה מקיפים אותה מכל עבריה. אמהות וטפן, אנשים ובני נוער עוברים על פניה מעשה יום-יום״, נכתב בהכרזת העירייה למתמודדים. ״מה שאנחנו מבקשים להוסיף למקום הזה, בליבה הפועם של העיר העברית, הוא שהות לזיכרון. לא חותם מצבה ולא שינוי מאופיה של הכיכר ותכליתו של המקום, אלא יצירת מוקד חזותי שיהא בו מן הכוח להעביר את הניצבים לפניו, ולו רק לרגע מועט, אל מעבר ליום-יום, אל הנותן טעם ומשמעות לחיים הרוחשים כאן וסביב סביב״.
בוועדת השיפוט נפגשו שוב האדריכלים שרון (היו״ר) ויסקי, ולצידם מנהל האקדמיה "בצלאל", הצייר דן הופנר, כשופטים מומחים; איתם ישבו שמונה אנשי ציבור, בהם רבינוביץ וקודמיו נמיר ולבנון, מנהל "יד ושם" יצחק ארד, המשורר אבא קובנר ויושב-ראש ארגון הגג של ניצולי השואה והלוחמים בנאצים, פסח בורשטיין. בפני השופטים הופיעו גם המומחים החיצוניים האוצר והטיפוגרף וילם סנדברג ההולנדי (מנהלו הנודע של מוזיאון סטדליק באמסטרדם), הצייר בוגר הבאוהאוס מרדכי ארדון והאדריכל יעקב רכטר. ביולי בחרה הוועדה בהצעתו של יגאל תומרקין מבין 10 ההצעות שהתמודדו, וכבר בנובמבר קיבל הזוכה תקציב (שהוכפל בעקבות הסחבת שליוותה את הקמת האנדרטה) ואור ירוק לתחילת העבודה. הוא איתר בית מלאכה למבני פלדה ברמת החייל, הזמין 50 טונות של פלדת קורטן ומשטחי זכוכית בעובי 8 מ״מ, והחל לייצר את הפסל הגדול ביותר שהקים עד אז ושראה בו, לדבריו, מפעל חיים.
אדם ברוך כתב על הבחירה באנדרטה גיאומטרית מופשטת, כי "ב-1971 המודרניזם המקומי כבר לא היה מסוגל להכיל אנדרטה עלילתית-רגשית לשואה ולתקומה (...) המודרנים המקומיים שאפו להיות מערביים, אוניברסליסטיים, לא לאומיים ובוודאי שלא לאומנים (...) הם לא חששו מאסתטיזציה של השואה ובחרו בתצורה אסתטית מופשטת - אנדרטת תומרקין".
מכל מקום, העירייה יצאה לדרך ופתחה בעבודות תשתית לקליטת האנדרטה: קידוחים, יציקת כלונסאות בטון לעומק שישה מטרים ויציקת בסיס הבטון המשולש על פי תוכניתו של תומרקין. היסודות האלה יאתגרו את המתמודדים העכשוויים בתחרות האדריכלים לעיצוב מחודש של הכיכר, תוך כדי חפירת חניון תחתיה, ומעלים את התהייה מה יעלה בגורל האנדרטה בזמן עבודות החפירה.
האבסטרקט המכוער
במקביל, עם דליפת פרטי חזות האנדרטה לעיתונות, התלהט הדיון הציבורי. במאמר מערכת של "הארץ" ממארס 1973 נטען שהצעתו של תומרקין אינה בעלת ערך אמנותי לאורך ימים, ואינה מבטאת את מה שהיא צריכה לסמל. ״תומרקין מזכה את הנוף הישראלי ואת ערינו באנדרטות כבר למעלה מעשר שנים. תוך כדי תקופה זו הוא שינה את סגנונו - אם אפשר לדבר כאן על סגנון - מן הקצה אל הקצה. סביר להניח שאילו היה ניגש למלאכה לפני חמש שנים או בעוד חמש שנים, היה מעצב משהו שונה בתכלית, כלומר צורת האנדרטה היא מקרית ביותר״, נכתב במאמר.
בספטמבר 1973 השלים תומרקין ברמת החייל את הכנת שלדות הפירמידה והיה מוכן להקמתה, אבל הבחירות הקרבות לראשות העירייה הלהיטו מחדש את ההתנגדויות. עו"ד אהרן פפו, הרב ד״ר צבי עזריה הלפגוט והצייר משה ברנשטיין - שלושתם ניצולי שואה - עתרו נגד העירייה על הקמת אנדרטה שאינה הולמת את הנצחת זכר השואה, עירערו על חוקיות הליך בחירתה וקראו לפרסם מכרז חדש בקרב כל האמנים והפסלים בישראל, יחד עם משאל-עם שיקבע את מיקומה.
״כאזרח המבלה עם משפחתו לעתים מזומנות בכיכר מלכי ישראל אני רואה בהקמת האנדרטה-האבסטרקט של תומרקין בכיכר, עוול משווע לציבור״, כתב פפו. ״אין ספק כי האנדרטה תרחיק את לבבות העם מן הנושאים שאותם היא באה לסמל (...) קשה לי להבין כיצד יוכלו ההמונים להזדהות עם האבסטרקט המכוער״. בג״ץ עיכב את העבודות חמישה שבועות, עד שדחה את טענות העותרים. אך כדי להימנע מביקורת ציבורית ערב בחירות לראשות העירייה, הוחלט להמתין עם הצבת השלד הענקי של יצירה שנויה במחלוקת.
גולה בארצו
מלחמת יום הכיפורים שפרצה בתחילת אוקטובר 1973 טרפה את ההתרחשויות. הקמת האנדרטה שוב נדחתה. תומרקין לא ויתר והמשיך להיאבק, במאמרים ששלח לעיתונים מניו יורק, לשם נסע עם משפחתו לתקופה לא מוגבלת כדי להתרחק מהטראומה שישראל הייתה שרויה בה וגם ממלחמתו שלו בעירייה. הוא השאיר מאחוריו את האנדרטה במגרש ברמת החייל ואת הפולמוסים העירוניים, ועזב בזעם ובייאוש לאחר שהנחה את פרקליטו, עו"ד אורי מקוב, לעתור לבג״ץ נגד העירייה בטענות שמזכירות כותרות מהשנה האחרונה: הכתבה של טעם המוני ליוצר מקומה במשטרים טוטליטריים, שם מפברקים פסלים הירואיים שתכליתם לשטוף את מוחות ההמונים. ״אני מרגיש את עצמי גולה, גולה מתוך כפייה", כתב מניו יורק. "אני אוהב את הארץ אהבה גדולה, אבל בזמן האחרון אני כבר לא מרגיש כאן כמו בבית. גם שם לא. גולה בשני המקומות״.
המעבר לניו יורק היה גלות שלישית לתומרקין. הוא נולד ב-1933 בדרזדן, גרמניה, כפטר מרטין גרגור היינריך הלברג, לאמו היהודיה, ברטה גורביץ, ולאב נוצרי, השחקן-במאי הגרמני מרטין הלברג. בגיל שנתיים עלה לארץ עם אמו שנישאה בשנית להרצל תומרקין, אביו החורג. הוא גדל בתל אביב ובהמשך עברה משפחתו לבת ים, שם התחנך בבית ספר דתי ובהמשך נדד בין מוסדות חינוך בתל אביב ובעמק יזרעאל. בהמשך למד מסגרות וחשמל בתיכון המקצועי מקס פיין, ועסק בימאות ובפיסול חובבני בקרמיקה ובטון. לאחר שירות צבאי בחיל הים למד פיסול אצל רודי להמן בעין הוד, שם החל ליצור את עבודותיו הבוגרות בברונזה.
ב-1955 שב הצעיר בן ה-22 לגרמניה המזרחית, ופגש לראשונה את אביו הביולוגי ואת דודו, ששירת באס-אס. באותה תקופה עבד כתפאורן-מתמחה ב"ברלינר אנסמבל" של ברטולט ברכט, שהשפיע הרבה על יצירתו העתידית. לאחר מותו של ברכט בשלהי 1956 עבר תומרקין לברלין המערבית ומשם להולנד ולצרפת, שם גיבש את תפישתו האמנותית האסמבלאז׳ית. בעשור שבין 1960 ל-1970 הציב בארץ עשרות פסלים ואנדרטאות, עשור שנחשב בביוגרפיה שלו כפרק ״אמנות המחאה״.
האנדרטה לשואה ולתקומה מיוחסת לתקופה הבאה ביצירתו של תומרקין, אז החל לזנוח את האסמבלאז' ופנה לעיסוק בגיאומטריה ובקומפוזיציות מרחביות. ב-1972 הציב באוניברסיטת תל אביב את הפסל ״התרחשויות״, מונומנט מופשט מבטון וברזל שגרר גם כן ביקורת נוקבת. למרות הנטייה המופשטת המשיכו עבודותיו של תומרקין גם בתקופה זו לשאת משמעויות סמליות-תרבותיות, אז גם יצר את גן הפסלים בחולון שעוצב כמבוך מבטים תועה על פסלי ברזל בין חומות בטון.
בראיון אחר ערב הקמת האנדרטה, שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות" ב-1975, תיארה המבקרת שרה בריטברג את תומרקין כ״מלא אכזבות מהארץ, מאנים ואמנות, איש חסר נחת ומנוחה (...) אוהב את הארץ אהבה עזה ומתעב אותה באותה מידה". בראיון אמר לה הפסל: ״האופציות מצטמצמות, הארץ מתכערת, וסיכוי אין. הפער החברתי הולך וגדל, ראי מנהיגייך ההולכיים ורופסים ככל שהם צעירים. ראי את הגרפומנים הצומחים לבקרים".
"אינני מוצא שפה משותפת עם ידידיי מהעבר הקרוב, לא על בסיס תרבותי ולא על בסיס מדיני. הם הולכים ונעשים קיצוניים ופאראנוייקים, מכים סביבם ונסגרים במגדל השן של העולם-כולו-נגדנו״, שפך תומרקין את מררתו, דווקא כשהאנדרטה כבר עמדה בכיכר, בצרורות נוקבים שכאילו נכתבו כיום, ושספק אם באווירה הנוכחית היו מאפשרים לו להקימה. ״אני רואה את ארצי בשלה יותר ויותר לדיקטטורה פשיסטית הנשענת על שופרות הכיפות הסרוגות (...) אולי משום שיש בי מידת יתר של פסימיות ושל רגישות מפוכחת לגבי הגיעו מים עד נפש, אינני יכול לשיר במקהלה הזאת, אני מזייף״ .
אנדרטת תומרקין
עם כניסתו של שלמה (צ׳יץ׳) להט ללשכת ראש העירייה בתחילת 1974, כתב לו תומרקין הגולה דרך עורך דינו: ״חלקי האנדרטה מוכנים להצבה. אני מוכן לעלות על המשטח״. להט השיב כי הנושא בעיון ושתשובתו תימסר בהקדם. משלא הגיעה תשובה, החל תומרקין להפגיז את העירייה - ניסוח שלו - במכתבים ובטלפונים והתריע על העלייה המתמדת במחיר האנדרטה הממומנת כולה מכספי ציבור ושחלקיה מוטלים חודשים ארוכים ברמת החייל בדמי אחסון חודשיים גבוהים. בעירייה לא רק שהתעלמו מפניותיו, אלא גם סילקו את הגדר והשילוט המכריז על האנדרטה שתיבנה בכיכר, מתוך כוונה לפרק את הבסיס היצוק.
״אני יושב ומבשלים אותי על אש קטנה״, אמר תומרקין המודאג ל"מעריב". ״קונסטרוקציות פלדה וזכוכית שעלו הון תועפות מכספי ציבור מוטלות כבר שנה וחצי בחול (...) הקנוניה לסלק את זכר השואה מכיכר העירייה נמשכת״. ביולי 1974 הודיע תומרקין ללהט, שבהיעדר עילה חוקית להפסקת העבודות, הוא יעלה ב-11 לחודש לשטח ויחל בהצבה. בתגובה קיבל הביתה מכתב בהול מלהט, שאסר עליו לממש את זממו. בג"ץ היה היעד הבא של הפסל, אבל הוא לא העניק לו את מבוקשו.
להט החל לקדם תוכנית להעברת האנדרטה מהכיכר, והסביר שאינו מתנגד לעצם הקמתה של האנדרטה אלא לצל המעיק של השואה שאזרחיה החוגגים של עירו לא חייבים לסבול ממנו בכיכר. ״ההשגות שלי קשורות בשאלת המקום בלבד״, אמר ל"מעריב" באוקטובר 1974. ״יש מקום לשקול אם אנדרטה כזאת מקומה בכיכר שהיא ביסודה כיכר של שמחה (...) אינני סבור שיש לערבב יגון בשמחה, ושמקומה של האנדרטה בכיכר מרכזית המשמשת בקביעות למפגני שמחה חגיגיים של אזרחי העיר״. בניסיון לשנות את החלטת מועצת העיר היוצאת, כינס שוב את חברי הוועדה שבחרה בהצעה של תומרקין והציג בפניהם שני מיקומים חלופיים: אי-התנועה המשולש במפגש שדרות שאול המלך, דרך חיפה (כיום נמיר) ודרך פתח תקווה (כיום בגין); ופארק הירקון.
בעוד להט מנסה לשלוף את האנדרטה מהכיכר, קיבלו כל שרי הממשלה וראשי השלטון המקומי מכתב מאיים מניו יורק. תומרקין טען שמדובר בסיכול ממוקד לאמן, ואיים להחזיר את דרכונו הישראלי לשגרירות אם לא יקימו לאלתר את האנדרטה בכיכר.
בסוף זה קרה. בתחילת 1975, ברוב דחוק מאוד, אישרה מועצת העירייה להקים את אנדרטת השואה והתקומה של תומרקין בכיכר מלכי ישראל, בהתאם להחלטת מועצת העיר הקודמת. הגולה חזר ארצה כדי לנצח על העבודות, והאנדרטה נחנכה באותה שנה, כמעט עשור לאחר הכרזתו הראשונה של נמיר על הקמתה. באפריל 1976 נערך לראשונה טקס יום השואה העירוני הרשמי למרגלות מה שכונה בתקשורת "אנדרטת תומרקין", בהשתתפות חברי מועצת העירייה והנהלתה, ״למרות הסתייגותם של מספר חברי הנהלה מן האנדרטה ומיקומה״.
מסורת הטקסים התרופפה תוך שנים ספורות. בצעד לא ברור נקבע בסמוך לאנדרטה, על שפת בריכת הנוי (שהפכה לפני חמש שנים לבריכה אקולוגית), דגם קטן של האנדרטה, אולי כדי שיתאפשר למבקרים להתבונן עליה מלמעלה ולהבין את סמליותה המוכחשת. עם השנים, גם הדגם הזה הוסר ואופסן. ובדומה לפולמוס שליווה במשך למעלה מעשור את הקמת אנדרטת השואה המרכזית בברלין, בתכנונו של האדריכל פיטר אייזנמן, גם האנדרטה של תומרקין הפכה לחלק בלתי נפרד מהיום-יום במרחב הציבורי. עם ובלי קשר לסיבה שבגללה הוקמה.
- ד״ר צבי אלחייני הוא המנהל המייסד של ארכיון אדריכלות ישראל במגדל שלום מאיר בתל אביב
כך תוכנן ועוצב משפט אייכמן: אדריכלים ישראלים נגד אדריכל הזוועה. לחצו לסיפור המלא
