גילה, השכונה שהיא עיר, המציאה את פרוורי-השינה בכל המדינה

יום ירושלים בא אמנם לציין את שחרור העיר במלחמת ששת הימים, אבל ההשלכות של יוני 1967 על דמותה של ישראל הן דרמטיות, במישורים רבים אחרים. זו הייתה נקודת התפנית, שממנה והלאה מתחיל לתפוח השטח הבנוי של ירושלים, תוך הקמתן של שכונת ענק חדשניות מבחינת בנייה ותכנון. בראש ובראשונה, מדובר בגילה.

גילה נקראת שכונה, אבל מדובר בעיר בת 32 אלף תושבים. יש בה אפילו תושבים שדורשים להתנתק מהעיר בגלל הזנחה מצד העירייה, לטענתם. אך מאחר שאין לה אזור תעשייה, אזור תעסוקה ואפילו מרכז מסחרי ראוי לשמו, אפשר להניח שהיא תישאר פרוור ירושלמי ענקי שלא מסוגל להגיע לעצמאות כלכלית.

"פרוור שינה או רובע עירוני" הייתה הסוגייה שאליה התייחס כבר האדריכל אברהם יסקי, ראש צוות מתכנני השכונה, במאמר שפורסם בחוברת "אדריכלות מודרנית בירושלים" (בעריכת אורה אחימאיר ומיכאל לוין). "כאשר התחלנו לתכנן את שכונת גילה", כתב יסקי, "היינו מודעים היטב לבעיות הכרוכות בהקמת רובע חדש בפאתי העיר, רובע שאין בינו לבין גוף העיר רצף אורבני".

ההנחיות ממשרד השיכון הכתיבו רובע מגורים בלבד, ''ללא עוצמה וחיוניות עירונית'', כדברי ראש צוות המתכננים אברהם יסקי(צילום: דור נבו)

בכנות בלתי אופיינית לאדריכל ישראלי ממוצע – ואברהם יסקי לא היה ממוצע - הוא הודה שהתוצאה היא אמנם פרוור שינה. את הסיבות לכך הוא תלה בהנחיות שקיבל ממזמיני העבודה - משרד השיכון, משרד הפנים והעירייה - שהכתיבו רובע מגורים בלבד, פיזור רב וצפיפות נמוכה של מבנים שאינם עולים על ארבע קומות. כל אלה "גורמים בהכרח ליצירת רובע רדום, משעמם, ללא חיי קהילה תוססים. שיכון בלי עוצמה וחיוניות עירונית", כתב וניבא את הבאות.

ההשראה: גרמניה

ראשית תכנונה של גילה נעוץ ב-1969. כשנתיים לאחר כיבוש השטחים במלחמת ששת הימים, הוזמן משרד האדריכלים של יסקי ויעקב גיל לתכנן שכונה חדשה מעבר לקו הירוק, על רכס הררי הסוגר על ירושלים מדרום בואכה בית לחם. מקור ההשראה הגיע מגרמניה. ב-1957 התקיימה בברלין המערבית תערוכת אינטרבאו (Interbau) השאפתנית, שבמסגרתה הוקמה לא פחות משכונת מגורים שלמה, במטרה להציג בתי מגורים משותפים עם תוכנית חדשנית וקלה לביצוע. זאת, במסגרת מדיניות הרווחה שהונהגה באירופה באותה עת.

טובי האדריכלים נשכרו לפרויקט. כל אחד הופקד על מתחם(צילום: דור נבו)

בתוכנית המתאר של יסקי וגיל, הבינוי משתרע על פני רכס ההר בצורת האות ש'. כביש מרכזי מקשר בין שלוש הזרועות של האות ש', ומגיע אל מרכז העיר-פרוור. מאוחר יותר תיכנן המשרד בפרוטרוט את המרכז השכונתי וכמה מבנים לאורך אותו כביש ראשי, בעוד ששאר המבנים בשכונה נמסרו לידיהם של בכירי האדריכלים הישראלים בתחום המגורים.

בעבור יסקי, זו הייתה הזדמנות חוזרת ליצור שכונת מגורים יש מאין. הוא כבר כיהן בתפקיד דומה, כאשר עמד בראש צוות המתכננים של שכונה ה' בבאר שבע (השכונה לדוגמה) בשנות ה-50. אלא שבין שתי השכונות מבדילים זמן ומקום. לעומת הברוטליזם שאפיין את הבינוי בשכונה ה' הבאר שבעית והמודרניזם שאפיין את פריסת המבנים בה, בגילה חופו המבנים באבן ירושלמית, ושולבו בהם אלמנטים מלקסיקון הבנייה שהאדריכלים הנלהבים איתרו בעיר העתיקה: קשתות, קמרונות, חומות, חצרות פנימיות, סמטאות וקסבות. גם פריסת המבנים שונה מאשר בבירת הנגב.

שכונה ה' בבאר שבע. הקונספט דומה, אך גם שונה בתכלית(צילום: רועי אבנטוב)

המרכיב הבולט בגילה הוא קנה המידה. אי-אפשר למצוא בה מבנים משותפים העומדים באופן עצמאי ברחוב, כשבהם שתיים או ארבע דירות בקומה; גם בלוק קופסתי בסגנון "שיכוני הרכבת" נעדר ממנה. כאן נוצרו "מבננים" (מבנה אחד מרובה כניסות היוצר מתחם). כל אדריכל התבקש לתכנן מבנן נפרד, ולמרות ההנחיות הזהות נוצרו מבננים שונים ומיוחדים, שראוי להתעכב בכל אחד מהם. בסיור המוצע נתעכב רק על חלק מייצג מהמבננים, והביקור בהם יכול לשלב הליכה ברגל עם נסיעה במכונית.

האם הניסוי האדריכלי הצליח? גילה הייתה הפעם האחרונה שהמדינה איפשרה לערוך ניסויים אדריכליים בישראל. אחריה כבר צצו יישובים עירוניים-פרווריים משעממים כמו מודיעין, אלעד, צור יצחק וביתר עילית, וגם שכונות כמו הר חומה בירושלים, אם המושבות בפתח תקווה או אגן האיילות בגבעת זאב - כולן נעדרות חשיבה יצירתית ומסתמכות על מודלים קיימים, שהוכחו כנוחים למגורים אך מפגרים אחר סגנון החיים של ימינו.

1. רחוב שבתאי הנגבי. אדריכל: רם כרמי

האדריכל שקיבל את מירב ההזדמנויות לתכנן בגילה היה רם כרמי, לימים חתן פרס ישראל ומי שתכנן בין השאר את התחנה המרכזית החדשה בתל אביב ובית המשפט העליון בירושלים. כאן ניצבים שני המתחמים האחרונים שתכנן בשכונה בשנות ה-90, והם מהמאוחרים שנבנו כאן.

 בשונה משאר המתחמים בשכונה, בולט החלק הזה בגוונים לבנים בוהקים. המבנים של כרמי נבנו בשיטת בנייה מתועשת, תוך שילוב חיפוי אבן ירושלמית בהירה עם בטון חשוף צבוע לבן. כמו בכל שאר המתחמים בגילה, מערכות התנועה מופרדות: המכוניות נשארות בהיקף, ואילו בתוך המתחם יכולים הולכי הרגל לשוטט ללא חשש מפגיעת רכב, עם סמטאות צרות שחוצות מבנים וחצרות. הולכי רגל כן, נגישות ממש לא: עגלות תינוקות או כסאות גלגלים לא נלקחו בחשבון, כשתכננו את גרמי המדרגות המקשרים בין המפלסים והסמטאות. עד היום לא דאגו לפתרון הבעיה.

2. רחוב אריה בן אליעזר. אדריכלים: אריה ואלדר שרון

במשך כמעט 20 שנה שיתפו אריה ואלדר שרון, אבא ובן, פעולה בפרויקטים רבים ומגוונים שבלטו בנוף הארץ, בעיקר הודות לעיצוב הייחודי. העיסוק בצורניות היה עיקרון מרכזי ביצירתו של אלדר שרון, עוד בעבודות מוקדמות שתכנן יחד עם פרופ' אלפרד נוימן וצבי הקר (בניין עיריית בת ים ובית דובינר ברמת גן), ובהמשך כאשר תכנן עם אביו את בניין בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, בית הבראה "כנרות" בטבריה ומוזיאון "משואה לתקומה" בקיבוץ יד מרדכי.

טלאים על טלאים(צילום: דור נבו)

גם כאן הצורניות בולטת לעין, כשמשולבים בה עקרונות תכנון מהלקסיקון הירושלמי: קסבה עם מדרגות חיצוניות. בשונה מהמתחמים הקודמים, כאן חלו שינויים מפליגים, הן בהיבט הפיזי (בעיקר תוספות בנייה) והן בייעוד (שהוסב למרכז קליטה ולאחר מכן לדיור ציבורי, ברובו של חברת "עמידר").

3. רחוב דב יוסף. אדריכל: רם כרמי

המתחם הראשון שתכנן כרמי נראה כמו סהר, הפונה לגינה החוצצת בין המבנן לבין הרחוב הראשי של גילה. כאן אפשר לזהות את השילוב של אבן ירושלמית עם פתחי חלונות, שבחלקם העליון מסתיימים בקשתות בטון חשוף. המבנים שמנצלים את הבדלי הגובה של הטופוגרפיה הטבעית מתנשאים לגובה ארבע קומות לכל היותר, כששורה אחת עוטפת את הגן ושורה שנייה ממוקמת בהיקף החיצוני. רחוב פנימי חוצה את המבנן לאורכו ונחצה לרוחבו, כך שנוצרת רשת של מעברים.

4. רחוב יהודה אונטרמן. אדריכלים: משה לופנפלד וגיורא גמרמן

צמד האדריכלים, שחתום על ספריית בית אריאלה בתל אביב ו"מגדל המגירות" בבאר שבע, יצרו כאן שכונה בצורת משולש. שלוש צלעותיה מאכלסות מבני מגורים (60 דירות בכל צלע) ועוטפות חצר פנימית, שכיום מוזנחת באופן בולט.

הכניסות לחדרי המדרגות, המובילים לדירות, נעשות דרך קולונדה - שביל מקורה הפתוח לחצר המשולשת. שתיים-שלוש מדרגות מובילות לבמה קטנה, המקשרת בין השביל והמבואה לחדר המדרגות. העיצוב הזהה בין הכניסות מקשה על ההתמצאות, ורק ההבדלים ברמת ההזנחה בין הכניסות מאפשרים להבחין ביניהן.

5. רחוב הגננת. אדריכלים: אברהם יסקי, יעקב גיל, יוסי סיון

לאורך הדופן הדרומית של רחוב הגננת, נמצאים מבנים המשלבים מעט מסחר בקומת הקרקע. חזותם המוזנחת נראית סתמית ואופיינית לשכונות כאלה בעיר, אלא שבתוך הבניין מסתתר רחוב פנימי ששווה לבקר בו.

חלון וסורגים במתחם(צילום: דור נבו)

גם כאן, חלק מהגישה לדירות נעשה דרך הרחוב הפנימי שנועד להולכי רגל בלבד, אך נראה שציבור התושבים ממעט להשתמש בו. תיבות הדואר והכניסות השבורות, ריח השתן והגומחות שמאפשרות להפתיע כל עובר אורח – כל אלה מצביעים על רמת ביטחון נמוכה שהפחיתה את מספר העוברים והשבים למינימום. יצירתיות אדריכלית שלא הוכחה במציאות.

6, 7, 8 – רחוב האחות יהודית. אדריכל: רם כרמי

המבנן הזה מורכב משלושה חלקים שונים, מה שהופך אותו לאחד הייחודיים בשכונה ורצוי לבקר בכל אחד מחלקיו. החלק הראשון, הקרוב לרחוב הגננת ולמבנן של יסקי, כולל חדר מדרגות המקורה בסקיי-לייט (חלון-גג) רחב במיוחד, וכולל גשרים ומדרגות החוצצות את האולם.

אדריכלות ייחודית. גילה(צילום: מיכאל יעקבסון)

החלק האמצעי כולל רחוב פנימי המקיף את המבנה, הסוגר על חצר פנימית מוזרה. מבין כל המבננים בגילה, כאן נראה שההזנחה מגיעה לשיאה. אחד הדיירים הגדיל לעשות ובנה תוספת בנייה בלתי הגיונית מלוחות עץ, הבולטת מחזית הבניין הפונה לחצר הפנימית. החלק השלישי במבנן מורכב מארבע אצבעות, שדלת קטנה ופשוטה מובילה לכל אחת מהן. האצבעות מורכבות ממסדרון פתוח לשמיים, המקשר לקוטג'ים טוריים ומדורגים המלווים את הטופוגרפיה הטבעית. בכישרונו היצירתי, תכנן כרמי את המסדרון כך שהקירות המדגישים את הכניסות לבתים ישלימו צורה של עיגול. המבט מהכניסה למסדרון הוא לא פחות ממהפנט.

9. רחוב לשם. אדריכל: סלו הרשמן

זהו המבנן שזכה לפרסום הרב ביותר בגילה. את 300 הדירות אירגן סלו הרשמן בשלושה אשכולות הקשורים זה לזה, כשכל אשכול עוטף חצר פנימית. איכות הבנייה הגבוהה, וכנראה גם התכנון, הותירו את המבנן ללא שינויים, בעוד שהגינות שתכננו אדריכלי הנוף הידועים ליפא יהלום ודן צור הוזנחו וכוסו בצמחי בר.

המודל של המתחם ברחוב לשם(צילום: באדיבות ארכיון אדריכלות ישראל)

המרכיב הבולט במבנן הוא סדרה של שערים גבוהים, המקשרים בין הרחובות החיצוניים של השכונה לבין אשכולות המבנן. בדומה למסדרונות שיצר כרמי בקוטג'ים שלו, גם כאן איפשר האדריכל למבקרים ליהנות מזוויות מבט ייחודיות בכל מבואה לאשכול. באוטוביוגרפיה המקצועית שפרסם הרשמן (Salo Hershman's Projects), תיאר את הרשמים שהותיר בו סיור בחלקי העיר הוותיקים, שבהשראתם תכנן את המבנן: "מהסיורים שערכתי בעיר, הצטיירו בעיני שכונותיה יותר ויותר כמתחמים סגורים עם שערים כדלתות כניסה אליהם. העיר העתיקה, שכונות כמו מאה שערים ואחרות – מעין בינוי העוטף את הגרים בו. בלטו לעיניי, כמובן, קירות האבן והקשתות מעל לדלתות וחלונות, קשתות בעיצובים שונים וסביבן קישוטים ועיטורים אורנמנטליים".

הרשמן הושפע מהשכונות הוותיקות בירושלים, עם המתחמים הסגורים ששערים משמשים להם כדלתות כניסה(צילום: דור נבו)

תיעוד מרתק לביקור שערך הרשמן בבתי תושבים בשכונה, שאותם ביקשו הרשויות להעביר למבנן החדש שתכנן, מופיע בהמשך ספרו: "הופתענו מסדרי העדיפויות שלהם בחיים ומהמנטליות המתלווה לכך. רבים מהם התגוררו בבניינים הרוסים כמעט או בצריפי עץ, אבל הדירות היו מצוידות להפליא: מקררים חדשניים, מכונות כביסה וייבוש יוקרתיות, תנורי אפייה ואפילו טלוויזיות צבעוניות שבאותה העת נחשבו מותרות. לרוב האוכלוסייה בימים הם היתה בקושי טלוויזיה שחור-לבן. כאשר שאלנו אותם הכיצד? ומדוע לא השקיעו את כספם בקניית דירה סבירה למשפחה, קיבלנו כמעט תמיד תשובה זהה: 'מה אני פראייר? המדינה חייבת לדאוג לדירה עבור משפחות מרובות ילדים, לא?… אני דואג רק למה שנחוץ בתוך דירה… צודק או לא?'"

10. רחוב האנפה

מומלץ להמשיך בצעידה קלה של כמה עשרות מטרים לרחוב האנפה, ולהשקיף על "כביש המנהרות" (כביש 60) החוצה את העמק. ברקע בתי העיירה בית ג'אלא, שבתחילת העשור הקודם ירו ממנה אל בתי גילה בשנים הסוערות של האינתיפאדה השנייה.

רחוב האנפה היה קו חזית באינתיפאדה השנייה, והתושבים ספגו לעתים קרובות אש מכיוון בית לחם(צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

11. רחוב צביה ויצחק. אדריכלים: אברהם יסקי, יעקב גיל, יוסי סיון

מרכז גילה עוצב בצורת קשת, כשהמסחר משולב בשתי הקומות התחתונות והמגורים בקומותיו העליונות. קולונדה עם קשתות רחבות מקשרת בין הקומות המסחריות לבין כיכר מרוצפת, שבנייתה מעולם לא הושלמה והפרויקט הוזנח. אפילו פסל של דב פייגין, שהציבה קרן ירושלים בכניסה, נעלם. רק תבנית עם שם הפסל ויוצרו נותרה כעדות אילמת. בעורף המבנה אפשר לגלות חניון חפור, כשגשר צר מקשר את הולכי הרגל אל המשך השכונה.

המרכז של גילה כיום. את ההשפעות האלה אפשר למצוא מאוחר יותר בערים כמו מודיעין וחריש(צילום: דור נבו)

השטח שיועד לפיתוח הכיכר מוקף בגדר פח, ובחלק מהשטח צמחו בשנים האחרונות מגדלי מגורים מכוערים במיוחד. ליסקי היה זה פרויקט המגורים הממשלתי האחרון שבו נטל חלק, לפני שהפך לאדריכל הפורה ביותר בתכנון קניונים, מגדלי משרדים ומגדלי מגורי יוקרה.

13-12. רחוב יפה רום

משני צדי הרחוב נמצאים מבנים שראוי להתעכב על ידם, גם אם זהות האדריכלים שתכננו אותם לא ידועה. בדופן המערבית של הרחוב צמחו לאחרונה מבני מגורים חדשים. גם בהם ניתן דגש למעבר בין הקומות ולדירות, באמצעות מגדל מעלית המקושר לדירות בגשרים מחופים בזכוכית. כך יכולים הדיירים להשקיף מצד אחד על נוף הרחוב הקרוב, ומצד שני על נוף ירושלים הרחוק.

קפיצה בזמן לבניינים החדשים יותר בשכונה(צילום: דור נבו)

את המבנן בדופן המזרחית, הוותיק יותר, קל לזהות הודות לחדר המדרגות המעוגל הבולט מקו חזית הבניין. רצוי להיכנס למבנה ולהתרשם מחדר המדרגות ומפרטיו הפשוטים אך האיכותיים. אם משווים אותו לחדרי מדרגות סטנדרטיים, כאן אפשר לגלות חדר מדרגות שמושך להשתמש בו ומייתר את הרצון להיכנס למעלית, שממילא - כמו בכל המבננים שביקרנו בהם - לא קיימת.