תחת מעטה ערפל, נשלמת באחד המקומות המרכזיים בירושלים הקמתו של מבנה ענק, שרק קומץ אנשים יודעים מה מתוכנן לקרות בו, מתי ייפתח ומה הם התכנים והמסרים שיבוטאו בו. זהו "מוזיאון הסובלנות" במרכז ירושלים, שמתקרב לשלבי בנייה סופיים אחרי כ-20 שנה של התקדמות בצעדי צב, בקצב איטי שהוא חריג אפילו בסטנדרטים ישראליים.
ואולם, בשנתיים האחרונות ניכר שאתר הבנייה הגדול בין נחלת שבעה לגן העצמאות שוקק מתמיד, עם צוותי עובדים שמתרוצצים בבניין הבוהק ועל הגג, במאמץ לסיים ולחנוך את המוזיאון הגדול והייחודי ביותר שיפעל בשנים הקרובות בישראל.
בשנים האחרונות, ביקש ערוץ האדריכלות של Xnet מ"מרכז שמעון ויזנטל", שיזם ומקדם את המוזיאון, לאפשר ביקור באתר הבנייה. הבקשות סורבו, ושאלות שהופנו בנוגע לפרויקט לא נענו. לא ברור כמה אנשים יודעים מה מתוכנן להתרחש בין כתלי המבנה העצום כאשר יושלם, ואם מרכז ויזנטל עצמו סיים לגבש את התוכן בעזרת מעצבי תערוכות מקצועיים, אף שבאתר האינטרנט שלו נכתב שהמוזיאון ייחנך ב-2019. הדוח הכספי של מרכז ויזנטל מגלה, כי בספטמבר 2017 נחתם הסכם אשראי להלוואה בסך 35 מיליון דולר למימון הקמתו של המוזיאון הירושלמי.
בעזרת הרחפן, אפשר לראות את מוזיאון הסובלנות מנקודות מבט שונות, ולהבין את נוכחותו הדומיננטית בבירה. מדובר בגוש מוארך ומעוקם, עם זוויות בלתי צפויות שמונעות מצבים של זוויות ישרות או משטחים אופקיים. הוא מתנשא לגובה של 10 מטרים מעל מפלס הרחוב, בחלוקה לשתיים-שלוש קומות (בנוסף לשתי קומות תת-קרקעיות).
לכיוון דרום, מורכבת החזית ממסכי זכוכית ירקרקים שיאפשרו לנמצאים במוזיאון להביט החוצה, גם לעבר שרידיו של בית הקברות המוסלמי. המוזיאון נבנה על מגרש חניה, שהוקם בשעתו על חלק משטח בית הקברות, וכאשר החלו העבודות פרצה סערה, בגלל העצמות שהיו קבורות מתחת לאספלט ונחשפו במהלך העבודות. כך שאם מרכז ויזנטל נודע בשעתו בגלל פועלו נגד אנטישמיות, תוך מלחמה עיקשת בפושעים נאצים שנשארו בחיים, הרי שבמוזיאון הסובלנות הירושלמי, אנשי המרכז ביצעו מהלך אגרסיבי שבוודאי לא תרם לדיאלוג עם ערביי העיר והאזור.
בחזית הצפונית, שפונה אל כיכר החתולות ונחלת שבעה, הבניין נעטף בקיר לבן המורכב מלוחות תלויים, שנראים עשויים אבן אך לא ברור אם הם אמנם כאלה. בדומה לעיצוב גוש הבניין כולו, גם החזית האטומה מורכבת מזוויות כמו-אקראיות שיוצרות משטח לא אנכי בזווית ישרה לקרקע. הקיר האטום מתנשא מעל קומה שבנויה בנסיגה מקו החזית, ומצופה באותה זכוכית ירקרקה של החזית הדרומית.
ברחבה הגדולה שהוקמה בחזית הבניין, ופונה למפגש הרחובות הלל ומנשה בן ישראל, מצוי תיאטרון פתוח ובו קרוב לאלף מושבים. זהו החלק היחיד שכן נפתח בינתיים לקהל מצומצם, בשני אירועים סגורים שהתקיימו בו השנה: האחד לכבודו של המיליארדר מוריס קאהן; אירוע נוסף נערך לכבוד עמותת "איחוד והצלה", במעמד ראש העירייה משה ליאון.
מוזיאון לילדים, אודיטוריום וקפטריה חלבית
וזה מה שאפשר לדעת, בשלב זה, על פנים המוזיאון: המבקרים ייכנסו לקומת הקרקע דרך מבואה גבוהה ורחבה. מכאן אפשר יהיה לפנות לאודיטוריום בן 380 מושבים, לחנות המוזיאון או לקפטריה (חלבית).
מדרגות יובילו את המבקרים אל קומת המרתף התחתונה, שנחפרה בעומק של 12.5 מטרים, ושם ימוקם המוזיאון עצמו, שאמור לתפוס כ-3.5 דונם משטח המגרש. בקומת המרתף העליונה ימוקם (לפי התוכנית שהוגשה לעירייה אשתקד) מוזיאון לילדים, בשטח של כ-700 מ"ר. לצדו יהיו כיתות, חדרי מרצים ומשרדים.
בקומה הראשונה ימצאו המבקרים אולמות רב-תכליתיים ואת יציע האודיטוריום; בקומה השנייה (החלקית) ימוקמו חדרי משרדים נוספים. בסך הכל, שטחי המוזיאון תופסים רבע מסך השטח הבנוי בפרויקט, הכולל כ-16 אלף מ"ר, כששטח המגרש הוא 8.6 דונם.
האדריכלים עזבו בזה אחר זה
הפרויקט הגדול והיקר לא ידע הרבה רגעים של שקט בשנותיו הראשונות, ואדריכליו התחלפו בזה אחר זה. הראשון שהתכבד בקבלת העבודה היה האדריכל היהודי פרנק גרי. ב-2004 הגיע כוכב האדריכלות הבינלאומי לישראל כדי להשתתף בטקס הנחת אבן הפינה, לצד מושל קליפורניה, השחקן ארנולד שוורצנגר, ונשיא המדינה דאז, משה קצב.
בישראל, הזמנת אדריכלים מפורסמים לפרויקטים מגלומניים היא מנהג מקובל. יזמים מתחברים אל אדריכלים-כוכבים כדי להקסים ועדות תכנון ומקבלי החלטות, בעיקר כשהפרויקט המוצע עלול ליצור התנגדויות חריפות מצד תושבים ופעילי סביבה ומורשת.
לפני שנתיים היה זה דניאל ליבסקינד (מתכנן המוזיאון היהודי בברלין), שהוזמן לעצב ולקדם תוכנית למגדל פירמידה במרכז ירושלים ולכער את קו הרקיע שלה; הוועדה המחוזית פתחה לו את הדלת, ואחר כך הוחלף באדריכל מקומי (הפרויקט הוקפא בהמשך, לנוכח ההתנגדויות). בתל אביב היה זה האדריכל הבריטי נורמן פוסטר, שהוזמן לתכנן את המגדלים בכיכר אתרים, וגם הוא הספיק להתנדף מהקרדיטים לתוכניות שהוגשו; ועוד בשנות ה-60, היו אלה האדריכלים אוסקר נימאייר ואי. אם. פיי שהציעו - כל אחד בנפרד - גורדי שחקים בכיכר המדינה ובמתחם נורדיה. תוכניותיהם נותרו על שולחן השרטוט.
גרי העניק אפוא את המוניטין המתבקש לפרויקט שבדרך, אלא שבינתיים, המיזם הסתמן כשנוי במחלוקת עקב הפגיעה בעצמות שהתגלו בהמוניהן באתר הבנייה, התגלגל בבתי משפט וספג ביקורת פוליטית חריפה, תוך שהמועצה לזכויות אדם של האו"ם קוראת לממשלת ישראל לבלום את המהלך. מבלי לחשוף את נימוקיו, עזב פרנק גרי את העבודה שהתבקש לעשות.
פרישתו הובילה את היזמים להכריז ב-2010 על תחרות אדריכלים, שבה זכו ברכה ומיכאל חיוטין, מהאדריכלים המנוסים בארץ. השניים הספיקו לערוך תוכניות מפורטות ולהביא את התוכנית לאישור בוועדה המחוזית, אך עוד בטרם החלו העבודות בשטח - התפטרו האדריכלים מהפרויקט, כשבין הצדדים מתגלע סכסוך ממושך.
שני המתפטרים - ההצעה של פרנק גרי (למעלה) ושל חיוטין (למטה):
אז הוזמן האדריכל הירושלמי יגאל לוי להביא את הפרויקט לכדי מימוש, כשהוא מאמץ למעשה את התוכניות שעשו ברכה ומיכאל חיוטין, בשינויים מסוימים לאורך השנים. התוכנית המשיכה להיות דינמית למדי, משום שהשינוי האחרון קיבל את אישור העירייה רק לפני שנה: ניוד זכויות בנייה ו"הקלה בדבר ביטול התנאי להצגת אישור בפני מהנדס העיר".
ניסיונות להבין מחברי מועצה מה הם יודעים על הפרויקט עלו בתוהו. אחדים לא ידעו לומר, ואחרים – כמו עופר ברקוביץ, שהתמודד אשתקד על ראשות העירייה – התחמקו והעדיפו לא להשיב. מרכז שמעון ויזנטל סירב, כאמור, לחשוף את הפרויקט או את תכניו, או את תאריך הפתיחה המתוכנן שלו.
מהעירייה נמסר, כי היא אינה מעבירה תמיכה תקציבית למוזיאון הסובלנות, אך לחברת "עדן" העירונית נמסרו עבודות פיתוח והרחבת רחוב מנשה בן ישראל וכיכר החתולות. עבודות אלה מתנהלות במימון מלא של המוזיאון, בשטחים שנקבעו כחלק מהתב"ע למוזיאון שאושרה כבר ב-2002. "עדן" גם מקדמת שינוי שימושים בקרקע, שעליה ניצב כיום בית הספר הסמוך. "תוכניות חברת עדן לאזור כוללות טיפול במרחב בית הקברות המוסלמי, כמו גם פיתוח לבריכת ממילא", נמסר מהחברה העירונית. "יישומן מותנה בהסכמות עם גורמים שונים, כולל הוואקף לעניין בית הקברות ואיגום תקציבים".
מה קורה במוזיאון המקביל בלוס אנג'לס
אולי אפשר ללמוד משהו על עתיד התצוגה במוזיאון הסובלנות, מאחיו הבכור בלוס אנג'לס, שנפתח ביוזמת מרכז ויזנטל ב-1993. הביקור במוזיאון נמשך כשלוש שעות, כשאחת התערוכות המתקיימות בו (לצד תוכניות לימוד שונות) מוקדשת לחייה ולמורשתה של אנה פרנק, ואחרת נקראת "תערוכת השואה", שעוסקת במהלכים שהובילו לפתרון הסופי ולביצועו, ובמסגרתה המבקרים מוזמנים לחזור בזמן ולהיות עדים לפעולות הנאצים. בתערוכה זו הושקעו משאבים יוצאי דופן: כל מבקר מקבל כרטיס עם תמונתו של ילד, שחייו השתנו בשנות השואה, ולאורך התערוכה "מלווה" המבקר את הילד ומתעדכן בקורותיו.
תערוכה מוקפדת נוספת עוסקת במגוון האתני שמרכיב את החברה האמריקאית. היא מדגישה את יתרונותיו של הגיוון, ומעודדת את המבקרים לחפש את שורשיהם. תערוכה חדשה נחנכה בשבוע שעבר, והיא מציגה תצלומים של מתנחלות ופלסטיניות, שהתכנסו יחד לסדנת צילום משותפת במטרה להגיע ל"דיאלוג והבנה בין שכנות שאין להן קשר אחר".
בחנות המוזיאון ניתן לרכוש את יומנה של אנה פרנק (7 דולר), שופר (60 דולר) וסביבון מצויר ביד (12 דולר), או קופת צדקה בצורת בניין המוזיאון (14 דולר).
האם המוזיאון הירושלמי יישאר באותן סביבות עיסוק נוחות? הוא "יעסוק בסוגיות החיוניות של המאה ה-21 ויחגוג את תסיסתה של הדמוקרטיה הישראלית", לפי אתר האינטרנט של מרכז ויזנטל. האם מנהליו ואוצריו יבחרו לעסוק בדילמות בוערות שמעסיקות באמת את החברה הישראלית והפלסטינית בהקשרים של סובלנות ושנאה – כגון זכויות מיעוטים, הדתה, כיבוש, אלימות והסתה? כי אז יהיה מרתק לראות כיצד נוצר כאן גוף שמועיל לחברה, ולא רק פיל לבן שננעץ בלב ירושלים בנסיבות מעוררות מחלוקת.
לנוכח הדיסקרטיות הקיצונית שאופפת את הפרויקט, והחשש משאלות עיתונאים, ספק אם זה יקרה. בינתיים, יש להיאזר בסובלנות.
במלון המרהיב ''חצר סרגיי'' בחצר הרוסים כבר ביקרתם? תראו:
