הבהלה שהתחוללה בעקבות "ליל הבדולח" בנובמבר 1938 גרמה להורים יהודים רבים באירופה להרחיק את ילדיהם מהתופת המתקרבת ובאה, בכל דרך שתתאפשר. פריץ קאהן מהעיר הצ'כית ברנו, היה אחד מעשרת אלפים ילדים שהועלו על ה"קינדר טרנספורט". הוא נשאר בחיים, בניגוד להוריו, שנפרדו ממנו בוקר אחד בתחנת הרכבת של פראג, ולא ראו אותו יותר.
פריץ קאהן הוא פרדי כהנא, היום בן 92, אדריכל מרכזי ומשפיע בתנועה הקיבוצית. בדירתו הקטנה בקיבוץ בית העמק, הוא נזכר ש"לא נתקלתי אף פעם באנטישמיות עד 1938. הלכתי לבית ספר שבו למדו יהודים וגויים, ולא הבדלתי בין החברים. צ'כיה באותו זמן כבר רתחה בגלל המיעוט הגרמני, אבל אני לא הרגשתי דבר ולא נפגעתי".
הוא נהג לעזור מדי פעם להוריו, קטה ולודוויג קאהן, שהחזיקו בחנות לציוד משרדי ובית דפוס אמנותי. החנות פירנסה אותם היטב, והמשפחה התגוררה בדירה מרווחת בצפון העיר. זו הייתה משפחה חילונית, אך הסבתות משני הצדדים היו דתיות והקפידו שהנכד יבקר בבית כנסת בחגי ישראל וגם ילמד עברית, בנוסף על הצ'כית והגרמנית שהיו שגורות בפי כולם.
מסעותיו התרבותיים עם דודתו
כאשר הוריו היו שקועים בעסקיהם, מצא פריץ בעלת ברית - דודתו גרטרוד, אחותה של אמו, שהייתה רווקה מבוגרת. "היא הייתה לוקחת אותי לטיולים בברנו, עיר בארוקית יפהפייה שנוסדה בימי הביניים. היא הייתה מסבירה לי על האדריכלות והאמנות, לוקחת אותי לקונצרטים ולמוזיאונים, והחינוך שלה השפיע עלי מאוד", הוא מספר.
פעם נסע עם הוריו לאירוע חברתי שהתקיים בביתם של חבריהם, מעשירי צ'כיה. המיקום: אחת הווילות המפורסמות ביותר שנבנו בעולם באותה תקופה, ומי שהוכרזה בינתיים כאתר מורשת עולמית: וילה טוגנדהאט (Vila Tugendhat), שאותה תכנן האדריכל הגרמני הנערץ מיס ואן דר רוהה, מראשי בית הספר "באוהאוס". כהנא מציין, כי "אני זוכר את הבית שהיה כולו לבן, עם הרבה זכוכית, וזה הותיר אצלי רושם עצום".
כשהנאצים נכנסו לווינה, הוא התחיל לחוש בשינוי. "אח של אמי התגורר שם. סגרו לו את העסקים ולקחו אותו לחקירה. אז התחילו לפחד". ההורים לא איחרו לחשוב על ההשלכות שנוגעות לבנם. תחילה שלפו אותו מתנועת הנוער הצ'כית "סוקול" והעבירו אותו לתנועת "מכבי הצעיר", ואחר כך הגבירו לו את לימודי העברית. בתי הספר היהודיים נסגרו, ופריץ נשאר בבית אך לא השתעמם. "היו לי כל כך הרבה תחביבים", הוא מספר. "קראתי ספרים, בעיקר את אלה של קרל מאי שכתב סיפורי הרפתקאות על וינטו, מנהיג שבט של אינדיאנים באמריקה, אספתי בולים ופרפרים וניגנתי על פסנתר".
הדודה לא הסכימה לפלסטינה, והמזוודה נארזה מחדש
"יום אחד הודיעו לי הוריי שהם רוצים לשלוח אותי לפלסטינה עם 'עליית הנוער'. הם רשמו אותי, קנו מזוודה גדולה וארזו לי את כל מה שצריך לנסיעה ארוכה". אבל הדודה התנגדה לכך שפריץ ייסע לארץ לא נודעת במזרח התיכון, והעדיפה שייסע לאנגליה, שם התגוררו קרובי משפחה שהיגרו מצ'כיה עוד במאה ה-19. היה ברור שהוריו לא יוכלו להצטרף, משום שבשלב זה כבר נאסרה היציאה משערי אירופה למי שמלאו לו 17 שנים.
כך נולדה הצטרפותו לקינדר-טרנספורט, אותו פרויקט הצלה שהתבצע ביוזמתם של יהודים (בהם הנציב הבריטי בפלסטינה בזמן המנדט, הרברט סמואל), שהצליחו לשכנע את הממשל הבריטי לאפשר לילדים יהודים מאירופה להגר לבריטניה, בתנאי שיהיה מי שיממן אותם וידאג להגירתם ולקליטתם. מחיר ההגירה לילד היה 50 לירות שטרלינג, ומי ששילם בעבור כהנא היה קרוב משפחתו, ארנסט לוי. מרגע שהוחלט שהיעד יהיה לונדון ולא פלסטינה, לקחו ההורים את המזוודה, הוציאו את תכולתה וארזו בה בגדים חמים שמתאימים לאנגליה, ודחסו פנימה גם אלבום תמונות משפחתיות וספרים.
"הכל הלך מאוד מהר", נזכר כהנא ביום הגורלי, 27 ביוני 1939. "יצאנו אל פראג מוקדם בבוקר עם ההורים והדודה, והגענו לתחנת הרכבת המרכזית. הנאצים כבר נכנסו באפריל 1939, הסתובבו ברחובות עם מדי האס-אס השחורים, והיה פחד גדול. הגענו לרציף הרכבת. הייתי בן 12 ולא ידעתי לגמרי מה קורה, ולכן בשבילי, כמו לכל שאר הילדים שבאו, זו הייתה הרפתקה. הייתי רגיל בקיץ לנסוע לתקופה של חודש לדודה בצד השני של צ'כיה, וגם עכשיו חשבתי שאני נוסע לדוד בלונדון, והיה ברור לי שאחזור. בשביל ההורים זה היה משהו אחר לגמרי. הם הבינו טוב מאוד שהם לא יראו אותי יותר. נפרדנו בחיבוק ונשיקה".
לא לפתוח חלון במשך יומיים
כל ילד קיבל פתק עם שמו ומספרו, הצמיד את הפתק לחלקה העליון של החולצה, ועלה לרכבת המיוחדת ששכר ניקולס וינטון, יהודי בריטי שיזם את הגירתם של כמעט 700 ילדים מצ'כיה במסגרת הקינדר-טרנספורט. שתי נשים עברו מתא לתא, שאלו לשלומו של כל ילד והגישו לו כריך. עד היום שומר כהנא את מסמך המעבר שהפיקו הבריטים, ושעליו מתנוססת חתימת האישור שהעניק השלטון הנאצי, עם סמל העיט וצלב הקרס.
הנסיעה ברכבת החלה. 120 הילדים, כולם בני 10 עד 16, נדרשו להסתגר בתאים ולא לפתוח חלונות בזמן המסע שנמשך כמעט יומיים. כהנא, שישב בתאו עם עוד שישה ילדים, מספר: "פחדתי, וידעתי שהמצב לא טוב. לא הכרתי אף אחד. יצאנו מצ'כיה, חצינו את כל גרמניה והגענו לגבול עם הולנד. בגבול עצרה הרכבת, ועברה שמועה שהגרמנים לא נותנים לנו להמשיך".
אחרי לילה של חוסר ודאות, הגיע הבוקר ואיתו הבשורה שהגרמנים נותנים אור ירוק להמשיך. "ברגע שנכנסנו להולנד הכל השתנה - פתחו חלונות, חילקו סוכריות ושרו שירים, והייתה שמחה גדולה". התחנה האחרונה של הרכבת הזו הייתה בנמל של הוק אוף הולנד (Hoek van Holland), סמוך לרוטרדם, שממנה יוצאות ספינות לבריטניה. לילד מצ'כיה, מדינה ללא מוצא לים, היה זה גילוי מרעיש לראות את הים הגדול: "אני זוכר את קריאות השחפים, את הגלים ואת הספינה הגדולה שחיכתה לנו. בשבילי זה היה עוד חלק בהרפתקה".
השם הראשון שהוקרא מכל הילדים
האונייה עגנה בנמל הרוויץ' (Harwich), ומשם נסעו כולם ברכבת ללונדון. "הגענו בסביבות השעה ארבע לתחנת ליברפול סטריט והכניסו אותנו לאולם גדול", מספר כהנא, והרגע הזה הונצח באנדרטה שהוקמה בחזית התחנה לציון בואו של הקינדר-טרנספורט. כל ילד נקרא בשמו והופנה למשפחה המאמצת שלו. השם הראשון שהוקרא היה של פריץ. הוא ניגש לבמה, שם חיכתה לו בת דוד רחוקה, צרלינה אונגר, רווקה מבוגרת שלקחה אותו לביתה בבלסייז פארק, שכונה של פליטים יהודים בצפון לונדון. הדבר הראשון שצרלינה אמרה לו היה שבאנגליה לא אוהבים את השם פריץ, ובו במקום היא שינתה את שמו לפרדי.
קרובי המשפחה דאגו לכל מחסורו. עד מהרה שלחו אותו לפנימייה אנגלית משובחת, "ומהר מאד הפכתי לילד אנגלי". את השפה קלט מהר, הודות לשיטת לימוד בקומיקס. "המשכתי ללמוד פסנתר והייתי ספורטאי מצוין. גם מבחינת הידע הייתי יותר מתקדם מהילדים האנגלים, כי החינוך בצ'כיה היה מצוין", הוא מבהיר. עם הוריו הצליח לשמור על קשר מכתבים זמן קצר בלבד: חודש לאחר שרגליו דרכו על אדמת אנגליה, בספטמבר 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה והקשר נותק.
כאשר התחיל ה"בליץ" האווירי של הגרמנים על לונדון, נשלחו הילדים אל מחוץ לעיר, אך בעת חופשות נאלצו לשוב לביתם בעיר המופגזת. הנער פרדי בילה הרבה במקלטים, ותפקידו היה ללכת עם תרמוס ולהציע כוס תה חם לאנשי הביטחון. את ההרס האדיר שספגה לונדון הוא זוכר עד היום.
בשלבים האחרונים של המלחמה, עמד פרדי בפני סיום לימודיו התיכוניים ושקל את המשך דרכו ואת המקצוע שבו יעסוק כאדם בוגר. "בלי להבין מה זו אדריכלות, תמיד רציתי להיות אדריכל", הוא מספר. הלכתי ל-AA (אחד מבתי הספר הנחשבים בעולם האדריכלות, מ"י) לראות מה זה, אבל לא אהבתי את האליטיזם הסנובי והעדפתי את הפוליטכניקום שהיה צנוע".
המלחמה הסתיימה. הדוד, בנדיבותו, שילם על לימודיו של האחיין, וראה כיצד פרדי עושה חיל. בשנה השנייה ללימודיו, הוצע לו לייצג את הסטודנטים בקונגרס אדריכלי בינלאומי בפראג. מבחינתו, הייתה זו חזרה הביתה, אחרי השואה. הקונגרס שיעמם אותו ("היו נאומים מבוקר עד ערב, בעיקר מהצד של הבלוק הסובייטי"), וכאשר הוא הסתיים, התפנה כהנא לנסוע אל בית ילדותו. "גרו שם אנשים אחרים. הלכתי לחנות של הוריי, וגם שם היו אנשים אחרים. ראיתי שלא נשאר כלום. הבנתי את המצב, והחלטתי לשים את הכל מאחוריי".
לימים יגלה כהנא שהוריו, כמו גם דודתו האהובה, נשלחו למחנה טרייזנשטט ומאוחר יותר למחנה הריכוז אושוויץ, שם נרצחו. "שאלתי את עצמי – אם אני אדריכל ונשאר באנגליה, אז מה עשיתי בזה? אחרי כל מה שקרה צריך לעשות משהו אחר, לעלות לארץ ולבנות חברה חדשה. למזלי, החברה שלי חנה, שהייתה אחות בהכשרתה ואחר כך התחתנה איתי, ראתה גם היא את המציאות כפי שראיתי אני".
כהנא הצטרף לתנועת "הבונים", שם פגש בשליחים מקיבוץ גבעת חיים, שהכירו לו את ההתיישבות השיתופית. פרויקט הגמר שלו בלימודים היה הצעה לתוכנית של קיבוץ. ב-1954, אחרי שחנה והוא התחתנו תוך שהוא מועסק כפועל בניין, מימשו השניים את חלומם ועלו לישראל.
חדר האוכל החדשני של קיבוצו
פרדי וחנה כהנא הצטרפו לקיבוץ בית העמק שבגליל המערבי, קיבוץ שנוסד ב-1949 על ידי ניצולי מחנות ופרטיזנים מהונגריה, שהתיישבו בבתי הכפר הפלסטיני כויכאת שתושביו גורשו במלחמת השחרור. הקבוצה המקורית עזבה לאחר תקופה קצרה ואת מקומה תפסה קבוצה של עולים מבריטניה ומהולנד. פרדי קאהן קיבל תעודת חבר הסתדרות ובטעות נרשם בשם כהנא, והוא החליט לאמץ את שם המשפחה גם לתעודת הזהות.
עבודתו הראשונה בארץ כאדריכל הייתה תכנון בית התרבות של קיבוצו. במשך 35 שנים עבד במחלקות התכנון של התנועה הקיבוצית, לצד אדריכלים כמו חנן הברון וויטוריו קורינלדי, חברי קיבוצים כמוהו. כהנא ערך תוכניות רבות לקיבוצים ולמבני מגורים, חינוך וציבור. בין השאר תכנן את חדרי האוכל של כפר בלום, כפר החורש וכפר ראש הנקרה. פסגת יצירתו היא חדר האוכל בקיבוצו, שחידש בכך שכלל שימושים שעד אז מוקמו במבנים נפרדים כמו מועדון, משרדי מזכירות וכל-בו. כל הקיבוצים הלכו מאז בדרכו.
ההשפעה של כהנא לא הצטמצמה לתכנון עצמו, והתבטאה בייזום כנסים ובפרסום מאמרים, וכן בהקמת המדור למחקר ופיתוח במחלקת התכנון של התק"ם, שעסק בקידום התכנון של הבינוי בתנועה הקיבוצית. ב-2011 פרסם את ספרו המונומנטלי "לא עיר לא כפר, האדריכלות של הקיבוץ 1990-1910" (יד טבנקין), המתעד ומעריך את היצירה האדריכלית בקיבוץ כחלופה יוצאת דופן לעיר ולכפר. הוא גם הקים ארכיון אדריכלות לקיבוצים, ששמור במכון המחקר והתיעוד של התנועה הקיבוצית "יד טבנקין" ברמת אפעל.
לכהנא שיחק המזל והוא הצליח להינצל, לפלס את דרכו לבד בארץ זרה, ללמוד אדריכלות בלונדון, להגר לישראל ולהפוך לאחד מהאדריכלים הבולטים בתנועה הקיבוצית, לחדש בתחום התכנון, ללמד בטכניון ולהקים משפחה גדולה שעוטפת אותו גם היום (אשתו הלכה לעולמה ב-2016), כשהוא נאלץ להתבודד בדירתו עקב השתוללותו של רוצח שלא נתקל בו מעולם – מגפת הקורונה.
מה אתה עושה בימים אלה של סגר?
"יושב בבית ויש לי המון מה לעשות. התנדבתי לעשות סדר בעלוני הקיבוץ, אני ממשיך לטפל בארכיון האדריכלות של הקיבוץ שהקמתי, וכותב על כל מיני דברים. פעמיים ביום אני יוצא לסיבוב, אבל בסך הכל דואגים לי באופן יוצא מן הכלל. כל יום מתקשרים מהמרפאה המקומית כדי לברר שהכל בסדר. את כל הארוחות אני מקבל מהמטבח של חדר האוכל. הכל-בו פתוח, וכל יום הנכדה שלי שגרה לידי הולכת וקונה לי מה שאני צריך. יש לי אוסף תקליטים גדול, וכל יום אני מוציא תקליט אחר ומאזין לו, וכך גם אני עושה עם הספרייה הגדולה שלי".
עכשיו, כשמגפת הקורונה מאיימת על כולם, אתה מודאג?
"אני מאוד דואג באופן גלובלי, אבל לא באופן אישי. מה כבר יכול להדאיג אותי? אני כמעט בן 93. כל החיים שלי האמנתי שלחיות בקהילה זו הדרך הנכונה, לעומת חיים פרטיים ואנונימיים בעיר, והיום בימי הקורונה, כשהעולם מסביב מתפרק ומשתנה, הקהילה שאני נמצא בה והמשפחה - אלה התמיכות האמיתיות. זה רק מראה יותר שעלינו למצוא פתרונות קהילתיים".
אתה נזכר בהורים, שאיבדת בגיל כל כך צעיר?
"מדי פעם אני חושב על ההורים, שאני כבר לא מצליח לזכור אותם. עבר כל כך הרבה זמן. אני חושב שאם הם היו רואים אותי היום, אז הם היו שמחים לגלות שהמשכנו. הם היו שמחים לראות את הילדים, את תשעת הנכדים. זה הניצחון שלי. כולם אומרים את המשפט הזה, אבל זה באמת נכון".
מי זוכר שהאנדרטה בכיכר רבין היא לשואה - והאם זה הישג?
